קטגוריה: גיליון אחרון

קרב חייו של חניבעל

ראש חץ, פרשים בצדדים ונחישות: כך הצליח חניבעל להביס את הצבא הרומי, בקרב שנלמד באקדמיות צבאיות מאז ועד היום

ידין רומן

בתחילת המאה השלישית לפנה"ס, קרת חדשת – העיר החדשה, שנוסדה כנראה 500 שנה קודם לכן על ידי סוחרים פיניקים מצור – הייתה הרפובליקה החזקה ביותר במערב הים התיכון. קרתגו, כפי שהיא נקראה בפי הרומאים, שלטה על חופי צפון אפריקה, ספרד, סיציליה, סרדיניה וקורסיקה וכל יתר האיים במערב הים התיכון. הנהגת קרתגו, שהייתה ממוקמת במפרץ תוניס של ימינו, הייתה נתונה בידי אליטה פיניקית ששמרה בקנאות על שפתה, על דתה ועל תרבותה השמית=כנענית. בנוסף לשכבת העילית הדקה הזו היו המוני תושבים מקומיים: שבטים מלוב, מהרי האטלס וממדבריות הסהרה, שעיבדו את האדמה, ייצרו את ההכנסות והרווחים ושירתו כספנים וכחיילים בצבא הרפובליקה. אלה לא נהנו מעושרה המופלג של האימפריה המסחרית.

עד לשנת 265 לפנה"ס הייתה רומא כוח צבאי יבשתי שהחל להשתלט על המגף האיטלקי. בניגוד לקרתגו, ידעה רומא לשלב את אזרחיה בהצלחת הרפובליקה ובאופן ייחודי בעולם העתיק נהגה להעניק אזרחות – בדרגות כאלה ואחרות – לתושבי הערים שאותן כבשה. אלה, לאחר שנכבשו, נקשרו לרומא בחוזה שהגדיר את חובותיהן ואת זכויותיהן, וכלל גם השתתפות מסוימת ברווחי האימפריה. חובת השירות הצבאי של תושבי כל הערים שצורפו לרפובליקה העמידה לרשות רומא מאגר עצום של כוח אדם.

ההתנגשות הבלתי נמנעת בין רומא לקרתגו החלה בשנת 265 לפנה"ס ונסבה על שליטה בסיציליה. המאבק על האי הוליד את המלחמה הפונית הראשונה (פונית מלשון פיניקית), שנמשכה 23 שנים. הקרבות התרחשו בעיקר בים והשתתפו בהם מאות ספינות מלחמה. בשנת 256 לפנה"ס פלשו הרומאים לאפריקה ואיימו לכבוש את קרתגו עצמה, אבל הקרתגים הצליחו לחסל את הצבא הרומאי הפולש. למרות שקרתגו הייתה אימפריה ימית ורומא אימפריה יבשתית, הייתה ידה של רומא על העליונה בקרבות הימיים שהחלו להתפתח ביניהן. בשנת 241 לפנה"ס, כאשר שני הצדדים כבר היו מותשים לחלוטין, הכריע המאגר העצום של כוח האדם שעמד לרשות הרפובליקה הרומאית את הכף. קרתגו נכנעה, ויתרה על סיציליה והסכימה לשלם לרומא פיצויים.

עשרים ושלוש שנים נמשך השלום בין רומא לבין קרתגו. אולם, כבר עם חתימת החוזה לסיום המלחמה, היו אצילים קרתגניים שחשבו שהיה צריך להמשיך ולהילחם. בראש המתנגדים להסכם עם רומא עמד חמילקרת ברקה, שפיקד על שכירי החרב של קרתגו בסיציליה. במשך עשור ניהל מלחמת גרילה נגד הרומאים במטרה להתיש אותם לאט ולגרום להם לוותר על אחיזתם בסיציליה. עם חתימת הסכם הכניעה נטש את הצבא והשאיר את פירוק צבא שכירי החרב שעליו פיקד לאחרים. ללא כישוריו המנהיגותיים של חמילקרת, החלו שכירי החרב, בצירוף רבים מהאוכלוסייה הלובית, למרוד בקרתגו. מלחמת השכירים התנהלה באכזריות רבה וכמעט הביאה לחורבנה של קרתגו, כך שההנהגה הקרתגית נאלצה להחזיר את חמילקרת לעמוד בראש הצבא. הלז הפגין סוף סוף את יכולותיו בקרבות שלא מן המארב והצליח לחסל באופן יעיל את המרד.

הרומאים ניצלו את המרד ולקראת סופו השתלטו, בניגוד להסכם עם קרתגו, על סרדיניה. המעשה עורר כעס רב בקרתגו וחיזק את אלה שהתנגדו להסכם עם רומא. בשנת 237 לפנה"ס קיבל חמילקרת פיקוד על הפרובינציה של קרתגו בחצי האי האיברי והחל בהרחבת שטחה על ידי כיבוש ערים וממלכות. בשנת 229 לפנה"ס הוא נהרג באחד הקרבות, והפיקוד על הצבא הקרתגני בחצי האי האיברי עבר לעזרובעל, חותנו של חמילקרת. בשנת 221 ירש את הפיקוד על הצבא חניבעל, בנו של חמילקרת.

הרומאים לא ראו בעין יפה את התעצמותה של קרתגו בחצי האי האיברי. כאשר בשנת 220 לפנה"ס עזר חניבעל לבני בריתו במאבק נגד העיר סגונטו, פנו אנשי העיר לרומא. הרומאים ציוו על חניבעל להפסיק את המצור על העיר. חניבעל, בניגוד לדרך שבה נהגו קודמיו, סירב. סגונטו נכבשה לאחר שמונה חודשי מצור, הוחרבה ותושביה נמכרו לעבדים. רומא דרשה ממנהיגי קרתגו לגנות את חניבעל, וכאשר אלה סירבו הכריזו הרומאים מלחמה – המלחמה הפונית השנייה.

חניבעל היה בסוף שנות העשרים לחייו כאשר פרצה המלחמה. מראשית דרכו התגלה כמצביא, כאסטרטג וכטקטיקן מעולה. חניבעל החליט להעביר את המלחמה עם רומא לחצי האי האיטלקי, להילחם עם רומא באדמתה. באביב 2018 לפנה"ס יצא עם צבא של 12,000 פרשים, 90,000 חיילים רגליים ו=37 פילים, לעבר איטליה. הוא חצה את ההרים הפירנאיים לצרפת ומשם את האלפים לאיטליה. בנובמבר 2018 לפנה"ס הגיע חניבעל לעמק הפו. מהמסע המפרך נותרו רק 6,000 פרשים ו=20,000 חיילים, אך אלה היו טובי אנשיו, לוחמים מיומנים, מנוסים ונאמנים לו. אל הצבא הפולש הצטרפו שבטים מקומיים, שנאבקו בניסיונות רומא להשתלט על שטחיהם.

הרומאים היו המומים. צבא רומאי הוחזר מיד מסיציליה אך הובס בידי חניבעל. רומא גייסה צבא נוסף שמנה 38,000 חיילים אך גם זה הובס על ידי חניבעל בדצמבר 218 לפנה"ס, בקרב ליד הנהר טרביה. רוב הצבא הרומאי הושמד או נפל בשבי. רומא, עם מאגר כוח האדם העצום שעמד לרשותה, גייסה לגיונות נוספים במטרה למנוע מחניבעל לחצות את ההרים האפנינים ולהתקדם דרומה. הכוחות הרעננים הובסו אף הם, ונגרמו להם אבדות קשות.

הסנאט הרומאי נתקף בבהלה והחליט למנות, במקום שני הקונסולים כמקובל בכל שנה, דיקטטור לשישה חודשים, שסמכויותיו בלעדיות ונרחבות. לתפקיד ניהול המאבק נגד חניבעל נבחר קווינטוס פביוס מקסימוס בן ה=58. פביוס המנוסה החל באופן מיידי בגיוס צבא רומאי חדש, 4 לגיונות שימנו כ=40,000 חיילים, ובאימונו. עד שיוכל הצבא החדש להתמודד עם צבא חניבעל, נמנע פביוס בכול מחיר מלהיכנס לקרב. הצבא הרומאי, הסנאט והאוכלוסייה התמרמרו נגד מדיניות ההימנעות של פביוס. כאשר המינוי לדיקטטור פג, מינה הסנאט שני קונסולים חדשים, לוסיוס אמיליוס פאולוס וקאיוס טרנטיוס ווארו, שנבחרו כדי להוביל נגד חניבעל את הצבא הרומאי החזק והגדול בכל הזמנים. לכל אחד משני הקונסולים העמידה רומא צבא אדיר של 4 לגיונות, כ=40,000 חיילים רגליים, פרשים וחיילי עזר. הצבא הענק הזה יצא לעבר חניבעל, שכבר הגיע לדרומה של איטליה. שני הצבאות נפגשו ליד העיר קאנאי שבפוליה עם שחר ה=2 באוגוסט 216 לפנה"ס, והתארגנו בשטחי הכינוס.

שמונת הלגיונות של הצבא הרומאי הסתדרו בשלוש שורות, עם רווחי תמרון בין השורות, כאשר לכל שורה תפקיד ומעמד אחר. כל שורה הייתה מורכבת מיחידות של כ=120 לוחמים, שהסתדרו בחזית של 15 או 20 לוחמים ובעומק של 8 או 10 שורות. בין כל יחידה ליחידה הפריד מרחב תמרון. משני צדי שורות הלוחמים הרגליים הוצבו יחידות הפרשים, שתפקידן היה למנוע התקפה על הלוחמים מהאגף. מולם, במרחק של כקילומטר, ניצב הצבא הקרתגי.

צבא חניבעל מנה פחות ממחצית כוחו של הצבא הרומאי. חניבעל סידר את לוחמיו ביחידות, שביניהן הפרידו מרחבי תמרון. אבל, בניגוד לשורת היחידות הישרה של הרומאים, העמיד חניבעל את יחידותיו בצורה מדורגת, כאשר היחידות במרכז החזית בלטו לכיוון הרומאים והיחידות בצדדים היו רחוקות יותר. בשני קצוות החזית, מאחורי גושי היחידות, העמיד חניבעל שני מבנים של חיילים שמנו כמה אלפי חיילים כל אחד. שני הגושים ניצבו מאחורי שני קצוות החזית של כוחותיו, כאשר חזיתם אחד מול השני ורוחב החזית מפריד ביניהם. בשני צדדי החזית העמיד חניבעל את פרשיו כאשר אחיו, עזרובעל ברקה (ששמו דומה לשם החותן), מפקד על הפרשים משמאל לכוחות. על המרכז פיקד חניבעל יחד עם אחיו השני מאגו.

עם סיום הצבת הכוחות של שני הצדדים היו פרוסים במישור הצר שבין נהר אופנטו לגבעה עליה ניצבה העיר קאנאי כ=126,000 חיילים רגליים ועוד כ= 16,000 פרשים.

הקרב התחיל בפעילויות גישוש מצד הצבא הרומאי על ידי חיילים שאומנו במיוחד לקרב. אלה, מצוידים ברמחים ובקשתות, יצאו אל מול קווי האויב וניסו לגרום לאבדות מצידו על ידי הטלת רמחים וירי חצים מרחוק. שלב זה נמשך מספר שעות ובסופו החל הצבא הרומאי להתקדם לעבר האויב. ההתקדמות נעשתה בשאגות קרב (מכאן הביטוי), כאשר החיילים מכים בחרבותיהם על המגינים והמחצצרים מלווים את הרעש בתוספת משלהם. מרחוק לא ראו את הרווחים בין גושי היחידות והמראה של חזית רומאית אחידה מתקדמת ממול היה מראה מפחיד, שפעמים רבות הצליח לגרום לאויב לנוס על נפשו.

כאשר הרומאים הגיעו לטווח של 25-30 מטרים מצבא חניבעל, החלה זריקת רמחים בין הצדדים והסתערות לעבר האויב – במאות הבאות ישנה הצבא הרומאי הסדיר את הטקטיקה הזאת. החזית הרומאית התקדמה בשקט לעבר האויב, ואז, כאשר הייתה במרחק של כ=40 מטרים ממנו, פצחה בשאגות אדירות והסתערה. כך, בכל מקרה, מתאר יוסף בן מתתיהו את הפחד שהפילו הרומאים על היהודים בספרו "מלחמת היהודים", וסביר שאותו פחד גם תקף את הקרתגים. ההסתערות על פני המטרים האחרונים לוותה אומנם בהתגברות שאגות הקרב ובהכאה עם החרבות על המגינים, אבל ככל שהתקרבה אל האויב, הואט קצבה ונעשה מעבר להתקדמות איטית וזהירה.

ההסתערות המוצגת בסרטים ההוליוודים, שבה דוהרים חיילים אל תוך שורות האויב במגמה להפיל את החיילים ממול, היא טובה ליצירת הדרמה הקולנועית, אבל לא התקיימה במציאות. הסכנה הגדולה ביותר לחייל בעולם העתיק הייתה איבוד שווי המשקל, מפאת התנגשות באויב או מכל סיבה אחרת, ואותה רצו החיילים למנוע בכל מחיר. ההתקדמות האמיתית הייתה איטית, בחזית אחידה, כאשר החיילים עמדו עם רגל שמאל קדימה, מכופפים מאחורי המגן, שאותו החזיקו ביד שמאל, וחרבם הייתה מוחזקת ביד ימין. במצב הזה אי אפשר היה להכות בחוזקה עם החרב ולפלח את מגן האויב, אלא אפשר היה לנסות לפגוע, בתנועות חרב מלמעלה למטה, בחלקי הראש שלא היו מוגנים על ידי הקסדה או בחלקי הרגל מתחת לברך, שלא היו מוגנים על ידי המגן. הכרעת האויב לא נעשתה במכת חרב אדירה אחת, אלא במכות חוזרות ונשנות אל החלקים החשופים. כל עוד שמרה היחידה על המבנה התנהלה מערכה ארוכה של מכות חרב, כאשר מדי פעם היחידות, בפקודה ממפקדיהן, ניתקו מעט מגע מהאויב, העבירו חיילים מהשורות האחוריות קדימה וחזרו למגע. המטרה בסופו של דבר הייתה לשבור את חזית האויב ולגרום להתמוטטות היחידה העומדת מולם.

כאשר הצבא הרומאי נכנס למגע ראשוני עם צבא חניבעל, עזרובעל, שפיקד על הפרשים באגף השמאלי, הסתער לעבר הפרשים הרומאים באגף הימני הרומאי (ממולו). הפרשים הרומאים, שהיו פחות מיומנים מפרשיו המעולים של חניבעל, ניהלו קרב קשה אבל לאחר זמן קצר נשברו ונמלטו כאשר פרשי חניבעל רודפים אחריהם לאורך גדת הנהר. הפרשים הרומאים התפזרו בשטח, חלקם נהרגו וחלקם נשבו. בשלב הזה עצר עזרובעל את ההסתערות ואירגן מחדש את כוחותיו.

המבנה המקומר שבו העמיד חניבעל את יחידותיו גרם לכך שהיחידות המרכזיות בחזית הן אלה שעמדו ראשונות מול החזית הרומאית. באופן טבעי, צמצמו הרומאים את הרווחים בין היחידות על מנת להביא יותר כוחות למגע בכוחותיו הקדמיים של חניבעל. לאחר זמן מה, על פי תכנון מראש, נסוג מרכז החזית של חניבעל ורובו של הכוח הרומאי נשאב אל תוך הפרצה בחזית. ככל שהתקדמו הרומאים לעבר הכוחות הנסוגים של חניבעל הם ניצבו להפתעתם מול שתי היחידות האחוריות שהציב. כעת הסתערו אלו על הרומאים מהצדדים.

בשלב הזה הסתער עזרובעל עם פרשיו על הפרשים הרומאים שנותרו באגף הימני. פרשיו של חניבעל הביסו בקלות את הפרשים הרומאים שנשברו וברחו מהקרב. כעת תקף עזרובעל מאחור את הכוחות הרומאים שנדחקו לתוך המלכודת של חניבעל. החיילים הנסוגים של חניבעל הסבו את פניהם לעבר הרומאים ויצאו להתקפה. המלכודת של חניבעל נסגרה. הצבא הרומאי נשבר. מעטים הצליחו למלט נפשם משדה הקרב. כ=70,000 חיילים רומאים נהרגו ועוד כ=10,000 נפלו בשבי. יחד עם הצבא הרומאי נפלו כרבע או כשליש מהסנטורים הרומאים שהצטרפו לכוחות הפרשים. עם שקיעת היום של ה=2 באוגוסט, 216 לפנה"ס, נראה היה שרומא לא תוכל לשרוד.

קאנאי הייתה מכה קשה. הצבא הרומאי הגדול ביותר שאי פעם יצא לקרב חוסל. חניבעל לא ניצל את ההצלחה. 400 קילומטרים בסך הכול הפרידו בינו לבין רומא, והוא יכול היה להתקדם לעברה מבלי שכוח רומאי כלשהו יוכל לעצור אותו. יתרונו של חניבעל היה בקרבות בשדה הפתוח ולא במצור על ערים. האסטרטגיה שלו הייתה להכניע את רומא על ידי חיסול הבריתות שכרתה עם הערים האחרות בחצי האי האיטלקי. חניבעל שלח שליח לרומא עם הצעה לכניעה, לסיום המלחמה. הרומאים סירבו. הם לא היו מוכנים להודות בכישלון. ברומא נאסר על משפחות להתאבל על אובדן חיילים או בני משפחה בקרב הגדול. מתוך מאגר כוח האדם העצום של רומא החלו להתארגן לגיונות חדשים, שגם אם נחלו תבוסה אחר תבוסה מידי חניבעל המשיכו להתעצם ובעיקר לפתח מיומנויות. במשך 12 השנים הבאות המשיך חניבעל לנדוד עם צבאו בחצי האי האיטלקי, מביס כל צבא רומאי שנשלח נגדו.

לבסוף, בשנת 204 לפנה"ס פובליוס קורנליוס סקיפיו, אחד הקצינים ששרדו את קרב קאנאי, ונשלח לסיציליה יחד עם השורדים האחרים כעונש על תבוסתם, פלש ממנה לצפון אפריקה. קרתגו החזירה את חניבעל ואת כוחותיו מאיטליה לצפון אפריקה על מנת להתייצב את מול הרומאים הפולשים. לאחר שורה של קרבות שבהם הביס חניבעל את הצבא הרומאי, הוא נחל מפלה מוחצת בקרב זמה, בשנת 202 לפנה"ס. ההנהגה בקרתגו הסכימה להיכנע. המלחמה הפונית השנייה הסתיימה. חניבעל המשיך לעמוד בראש הצבא הקרתגי, אבל אויביו הפוליטיים והרצון הרומאי לנקמה בו הכריחו אותו לצאת לגלות. הוא הפך לשכיר חרב, בעיקר בממלכות ההלניסטיות במזרח, כאשר הוא נרדף כל הזמן על ידי סוכנים רומאיים. את ימיו האחרונים הוא בילה בצבאו של אנטיוכוס השלישי. אבל כאשר זה נחל מפלה קשה בידי הרומאים, בשנת 183 לפנה"ס, הוא ברח לבית'ניה והתאבד.

קרתגו נהרסה לחלוטין בשנת 146 לפנה"ס במלחמה הפונית השלישית. הרומאים הכריזו על השטח כמקולל ואסרו על התיישבות בו. כמאה שנה לאחר מכן חזרו הרומאים למקום והקימו עיר חדשה באותו שם, שאת הריסותיה ניתן לראות כיום. קרתגו הרומאית שימשה כבירת הפרובינקיה הרומאית אפריקה, ובמהלך השנים הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומאית. קרתגו נהרסה שוב כתוצאה מפלישות ברברים, ביזנטיים ומוסלמים. כיום חורבותיה הן אתר מורשת עולמית.

הקרב בקאנאי נלמד כיום בכל אקדמיה צבאית. ב=1991 הסביר הגנרל שוורצקופ, מפקד כוחות האו"ם במלחמת המפרץ, שהפעילות במפרץ הושפעה רבות מהקרב בקאנאי. במלחמת העולם השנייה הודיע מפקד הצבא הגרמני שפלש לצפון אפריקה, ארווין רומל, שהביס את הכוחות הבריטיים באמצעות תוכנית קרב קאנאי. מוקדם יותר בנה אלפרד פון שליפן, אדריכל הפלישה הגרמנית לצרפת במלחמת העולם הראשונה, את תוכניות ההתקפה הגרמנית על צרפת ואת לכידת הצבא הבריטי על סמך לימוד יסודי של פעולותיו של חניבעל בקרב קאנאי.

חניבעל ניצח בקאנאי בזכות מנהיגות, תכנון מדוקדק, היכולות של קציניו ובזכות האומץ והמיומנות של חייליו. זה המסר שעבר לדורות של גנרלים מהקרב הגדול הזה – אחד הניצחונות המוחצים והמרשימים בתולדות מלחמות האדם.

כלים שלובים

במרכז קהילתי קטן ברמת אביב, קסם בימתי מתרחש, כשנערות ונערים בעלי מוגבלויות וכאלה שאינם בעלי מוגבלויות משלבים כוחות יצירתיים ובתנועה ובמחול מזמינים אותנו להציץ אל עולמם

אסף קוגלר, צילומים: שי פיירשטיין

כשמדברים על תל אביב נוטים להתייחס לזו התחומה בין שני הנחלים המתפקדים למחצה הזורמים בה, תל אביב מערבה לאיילון ודרומית לירקון. אבל תל אביב היא גם השכונות המתפרשות מעבר להם. אחת מהן — רמת אביב, בכל זאת זכתה להיכנס למדריכי התיירים, בזכות המוזאונים הפזורים בה, האוניברסיטה שניצבת בתחומה, ואף זכתה לביקור במחוזות התרבות הפופולרית, בזכות אופרת הסבון הישראלית הראשונה, "רמת אביב גימל". בנוסף לכל אלה מתרחשים בתחומי השכונה הירוקה פעילויות ואירועי תרבות מרתקים שחולפים מתחת לרדאר התרבותי המכויל לאותה "תל אביב מרכזית". אחד מהם היה מופע מחול יוצא דופן שהתרחש בראשית יולי 2018 באולם קהילתי שכונתי, שהיה צר מלהכיל את הצופים הרבים.

המופע המרשים נולד מבקשה שהפנו אל תמר מייזליש חניכיה. החניכים שידעו שהיא מורה למחול וכוראוגרפית במקצועה, ביקשו ממנה שתעביר להם חוג ריקוד, לכאורה דבר מתבקש, אך אופי האכסניה בה תמר נפגשת עם חניכיה מעניקה לבקשה של הנערים והנערות מורכבות, שכן תמר היא מדריכה ב'בית הגלגלים', והגלגלים בשם העמותה מתייחסים לגלגלי הכיסאות עליהם ישובים רבים מהם, בשל שיתוק מוחין או ניוון שרירים. גם מי שאינו נזקק לכיסא גלגלים, סובל ממוגבלויות תנועתית ופיזיות מסוג מסוים. "היה לי חשש להתחיל, ולא כל כך ידעתי מאיפה, אבל בכל זאת הקמתי חוג, שנולד מהשטח, מאיזה רצון של החניכים", מספרת מייזליש.
היא, החניכים ושאר המדריכים נפגשים אחת לכמה שבועות לשבת משותפת בבית העמותה. "פשוט צירפתי את החוג לשבתות, היינו נפגשים שעתיים לפני תחילת הפעילות הרשמית, וזה היה פתוח לכולם, למי שרוצה. להפתעתי כמעט כל הקבוצה השתתפה, כולל מספר מדריכים שלקחו על עצמם להגיע באופן קבוע, ולהפתעתי העוד יותר גדולה, כל מפגש היה יותר טוב מהקודם. בכל פעם שהגעתי למפגשים הייתה מגיעה בחשש גדול, מרגישה שאין לי מושג מה לעשות. הייתי עושה איזושהי אדפטציה לשיעורי אימפרוביזציה שאני מעבירה במגמה או בסטודיו".


מייזליש מלמדת מחול בבית ספר בשוהם ובמרכז למחול, מנהל קהילתי רמת אביב הירוקה (אליו נתייחס מכאן והלאה כמרכז למחול) "כל מפגש הוכיח את עצמו מחדש והתגובות היו מאד טובות. גם אני באופן אישי התחלתי למצוא בזה עניין של חקר תנועתי שהוא חדש לי, מבחינה אמנותית — כי זה תמיד המקום ממנו אני באה — התחלתי לדמיין את זה כתוצר על הבמה. הפיזיות מאוד עניינה אותי, הוויזואליות של הפיזיות החדשה הזאת שאנחנו לא מורגלים לראות אותה, שהיא כאילו לא יפה או כביכול לא אסתטית. אני ראיתי הרבה אסתטיקה בגוף ה'אחר' ופשוט התגלגלתי עם זה". בעקבות ההתנסות המוצלחת שקלה מייזליש לימודי טיפול בתנועה, "אבל אז שמעתי על התכנית של טלי וחי ומשהו שם נפל לי בהקשר של דווקא לא לשים על זה את הכותרת הטיפולית, כי זה לא הדבר שבאמת מעניין אותי. אני מאוד מאמינה במחול ככלי תרפויטי, אבל יש לי תמיד איזו מחשבה שאם אני אשים על זה את השלט של 'עכשיו נעשה טיפול דרך תנועה' אז משהו יתפספס שם. כי הכלי עצמו, החוויתי, האמנותי, יש לו כח מאוד מאוד גדול".

טלי וחי הם טלי ורטהיים וחי כהן, שהופיעו גם הם בערב המיוחד ברמת אביב אותו הוציאו לפועל מייזליש והדר פרנק שותפתה לפרויקט. השניים מובילים את תכנית ההכשרה "כח האיזון", תכנית "שמכשירה מנחים לשילוב בעלי מוגבלויות בטכניקה של קונטקט אימפרוביזציה. קונטקט היא טכניקה של אלתור במגע ובתנועה שזה אומר שבעצם תמיד העבודה תהיה מול פרטנר — יחיד או רבים — וזה מושתת על הקשבה וקריאה של האחר ויצירת תנועתיות משותפת". דרך ההכשרה בכח האיזון התעמקה מייזליש במה שנקרא מחול משלב, היוצר מפגשים אמנותיים בין בעלי מוגבלויות לכאלו שאינם בעלי מוגבלויות. "מחול משולב או Mixed Ability Dance הוא תחום שלא מספיק מפותח עדיין, אבל יש לו כבר בסיס ארוך שנים בלונדון, בעיקר סביב יוצר שנקרא אדם בנג'מן. בארץ מי שמקדם את התחום הזה אלו בעיקר טלי וחי".
ורטהיים היא רקדנית ויוצרת, ושותפה בהקמת כפר האמנות האקולוגי ורטיגו. כהן הגיע למחול בדרך יותר עקלקלה, מספרת מייזליש, "חי יושב בכסא גלגלים ומשותק מבית החזה ומטה. בזמנו להקת המחול ורטיגו אירחה את אדם בנג'מן וחיפשו בעלי מוגבלויות למופע שהוא רצה להעלות עם הרקדנים. הם עשו אודישנים וחי היה אחד מאלו שנבחרו. לא היה לו רקע בריקוד, הוא בכלל למד קולנוע בסם שפיגל, ובצבא היה עורך מוזיקלי בגלי צה"ל. הוא אכן בא מתחומי האמנות, אבל לא מהמחול, ואדם בנג'מן קלט אותו. ככה הוא פגש והתיידד עם טלי. ב־18 השנים האחרונות שניהם עובדים ומקדמים את התחום הזה בארץ".


במקביל להתנדבות בבית הגלגלים ולהכשרה ב'כח האיזון' המשיכה תמר לעבוד בחינוך רקדניות במרכז למחול ברמת אביב. מהמפגש בין כל תחומי העניין האלו נולד המופע הייחודי שהם העלו ביולי האחרון. "זה תוצר של תהליך של שנתיים שהתחיל כשנכנסתי לתכנית ההכשרה והרגשתי שיש לי יותר כלים. זה נתן לי בטחון ורצון להתנסות — שילבתי את חוג התנועה שהיה קיים בבית הגלגלים עם קבוצה קיימת של רקדניות בנות אותו גיל מרמת אביב ששם אני מלמדת". השנה הראשונה הייתה בעצם פיילוט שבו נערכו מפגשים ראשוניים בין שתי הקבוצות. כל צד זכה לביקור במגרש הביתי של הצד השני. "זה התחיל כאשר הרקדניות מרמת אביב הגיעו לסדנה בבית הגלגלים. החבר'ה עשו להם סיור והסבירו להם על הבית הנגיש, על העמותה. היכן ישנים, כיצד מכינים אוכל ועם מה הם מתמודדים — כלומר סיפרו גם על החיים מעבר. הייתה פגישה מדהימה. בהמשך, החבר'ה מבית הגלגלים הגיעו לסטודיו וחוו לראשונה עבודה עם רקדניות. עם בגד גוף, עם מראות ופרקט, ועם סטודיו שנראה כמו סטודיו למחול. שינוי התפאורה הזה היה מאוד משמעותי. בסיום המפגש השני הייתה תחושה מיוחדת באוויר וחיבור מדהים בין שתי הקבוצות. אין מצב לעצור כאן אמרנו, ואז קיבלנו תקציב לעוד 2 מפגשים מהמרכז למחול מנהל קהילתי רמת אביב הירוקה. בסיום ארבעת המפגשים, נוצר גם מופע קצר". המופע הועלה בסוף אותה שנת פיילוט בערב בו הוצגו היצירות האישיות של בנות רמת אביב שנוצרו גם הן בהשראת המפגשים וסביב הנושא השנתי הנבחר שעסק במגבלה ובשוויון. "ההצלחה הגדולה של הערב והפידבק נתנו עוד גושפנקה שמשהו מאוד טוב קורה כאן וצריך להעמיק אותו. אני התחלתי לדמיין אילו תוצאות נפלאות יהיו כשיהיה תהליך רציני: שנתי, חוג קבוע, היכרות מעמיקה וחקירה מעמיקה".

אני מתעניין איך נערות רמת אביב שהגיעו לחוג מחול וראו בעיני רוחן אולי, את עצמן מטופפות על קצות האצבעות בחצאיות טו־טו ורודות, קיבלו את האתגר שהציבה מולן בעבודה עם נוער המרוחק מאוד מעולמן.
"אני זוכרת את המפגש הראשון שעשיתי להן. סיפרתי להן על המפגש הצפוי ועשיתי הכנה תאורטית: מה זה סי. פי., שיתוק מוחין, ניוון שרירים. מספר בנות התרחקו לקצה החדר כי הן פחדו לדבר על זה, ושאלו אם זה מדבק. הרגשתי באמת חוסר ידע, בורות אפילו, שזה בסדר. הן נערות בנות 14. אבל זה שיקף לי את הפחד הגדול שיש בחברה בגלל חוסר ידע. למזלי אני באמת מכירה לעומק את הקבוצה השנייה ויכולתי לעשות מעין תיווך. במשך חודש, ארבעה מפגשים, התנסינו ברמת אביב בשיעורי אימפרוביזציה, בעבודה שמדמה מגבלה. עבדנו שיעור אחד 'בלי יד' שיעור אחר 'בלי רגל'. שיעור בעיניים עצומות, אחר בלי חוש שמיעה. דיברנו על חושים ועל יכולות פיזיות. ניסינו לעשות חקר תנועתי דווקא דרך המחשבה הזו על מגבלה וראינו שזה מייצר דברים מאוד מעניינים וחדשים. הבנות היו מאותגרות מהדבר הזה, אלו בנות שמעניינת אותן יצירה. אחרי המפגשים האלה הן הגיעו מוכנות. אני זוכרת שהיה דיבור על זה שהן באות לעזור או להתנדב, והיה לי מאוד חשוב לבטל את המחשבה הזו. אנחנו באות להיפגש עם אנשים שונים מאתנו דרך העניין המשותף שלנו בגוף ובתנועה ובחקירה פיזית. יש לנו משהו משותף ובאמצעותו אנחנו נפגשים. אבל, אף אחד לא בא לתמוך באף אחד, אנחנו באים ליצור משהו חדש. אני באמת חושבת שרק אחרי ההכנה הן הבינו שהן הולכות לפגוש חברות שלהן או בני גילן שהן פשוט לא הכירו אותם קודם. הן שאלו אותם שאלות על מה הם עושים בעמותה ומה הם עושים בבית ספר. איך הם לומדים, ואיך הם כותבים וישנים. איך הם אוכלים ואיך הם מכינים אוכל, ואיזה מוזיקה הם אוהבים. כך נוצר קשר מעבר לפעילות המשותפת, נוצרה קבוצת ווטסאפ והתכתבויות".

צילומים: שי פיירשטיין

הצורך בפתיחות נדרש גם מילדי הקבוצה השנייה. כשנער או נערה בעלי מוגבלויות מגיעים לחוג מחול ולצדם יש מישהי שהאפשרויות הפיזיות שלה יותר רחבות, האם העיסוק במחול לא פורט על הקושי דווקא, מדגיש את ההבדל, אני תוהה מול מייזליש.
"אני מרגישה שזה אומץ מאד גדול מצדם להתמודד עם הכותרת של המגבלה שלהם — הפיזיות, וזו שאלה מאוד טובה. אבל אני חושבת שיש בגרות מאוד גדולה למי שבוחר לשים את עצמו במקום הזה, אני משערת שלא כולם יכולים. בגרות שגם תומכת בקבלה שלהם את עצמם. אני חושבת שהם מאוד חכמים ורואים את ההתקדמות שלהם במפגש המאתגר הזה עם גוף שיש לו יותר מסוגלות פיזית. ההתקדמות שלהם היא אדירה, אדירה, והם מדווחים על גילוי של טווחים חדשים: 'לא ידעתי שאני יכולה להביא את הראש שלי לפה', 'לא ידעתי שהיד שלי יכולה להימתח כך', והיד באמת לא הייתה יכולה להימתח אם לא היה לה פרטנר. גם מי שאין לו מגבלה פיזית צריך פרטנר. אם אני עכשיו יושבת בכיסא גלגלים ואני נותנת קונטרה, כי אני יכולה לתת קונטרה כשאני בכיסא גלגלים, אז גם הרקדנית שאין לה מגבלה צריכה אותי עכשיו כדי להגיע ל'גשר' לאחור. פה נוצר מקום שהוא שוויוני. אנחנו גם מדברים הרבה מאד על אדפטציה, אם מישהו עומד ורוקע ברגליים ואני יושבת בכיסא גלגלים ואני אעשה את זה עם הידיים, אנחנו עושים את אותו הדבר. זה אפילו מעניין יותר כי זה יוצר איזושהי פוליפוניה היוצרת פיתוח של מוטיב תנועתי, הממשיכה לאנלוגיה ואדפטציה. אלה הרבה מאוד מושגים מתחום האימפרוביזציה והיצירה הבאים בצורה טבעית דרך המפגש הזה של גופים שיש להם יכולות שונות".
אחרי הפיילוט המוצלח, נפתחה השנה הפעילות לפנים חדשות. ברמת אביב היא הוצעה לבנות חדשות כחוג נוסף מסל הכלים אותו הן יכולות לבחור בנוסף לשאר מקצועות המחול המוצעים להם, קומפוזיציה, בלט, היפ הופ וכן הלאה. "בגלל שהן כבר צפו במופע הראשון והן חלק מהמרכז ושמעו מה נעשה, הבנות החדשות כבר הגיעו ממקום הרבה יותר טבעי. הן כבר חיכו, כאילו שהן ראו את הבנות הגדולות עושות משהו, ואמרו 'יאללה מתי אנחנו כבר נעשה את זה'. שבע בנות חדשות הצטרפו לקבוצה, בנות שבאו ברצון מאוד גדול, עם הכנה שהייתה כבר יותר ספציפית. עשינו הכנה של שיעור אחד וקפצנו למים. מהצד השני פתחתי את ההרשמה למי שרוצה והמשיך אתנו הגרעין קשה מבית הגלגלים. פרסמנו גם בבית ספר און בצהלה, שהוא בית ספר לבעלי מוגבלויות פיזיות ומשם הגיעו עוד ארבעה משתתפים חדשים, שאותם לא הכרתי. נוצרה קבוצה מאוד מיוחדת. חשוב להוסיף שיש חמישה מדריכים מבית הגלגלים שאני קוראת להם מדריכים מלווים שגם תמכו סיעודית אבל היה לי חשוב מאוד שהם יהיו שותפים מלאים בפרויקט. כלומר הם לא מבחוץ, באים, מחכים ולוקחים לשירותים כשצריך. הם משתתפים לגמרי שווים בקבוצה, כרקדנים. זה גם היה מורכב, כשנערות בנות ארבע עשרה רוקדות עם חבר'ה בני עשרים וחמש, שלושים, וגם שם היה תהליך מאוד יפה שבו הם באמת הפכו להיות חלק. בשנה הראשונה הם עוד היו מתנדבים, אולם בשנה השנייה הם כבר הפכו לצוות שמקבל שכר מעיריית תל אביב. כל הקבוצה נפגשה פעם בשבועיים במשך שנה וזה מה שאפשר את היצירה והיווצרות של מחויבות גדולה סביב הדבר הזה. איש מבין חברי וחברות הקבוצה לא הפסיד מפגש. גם מחוץ לסטודיו נוצר חיבור. לאחרונה נערה מבית ספר און חגגה יום הולדת וכולם באו להשתתף ביום הולדתה. לפני זה הם באו לביתו של נער אחר. את כל הפעילות הזו והרבה יותר הם מתעדים בקבוצת ווטסאפ שאליה הם מעלים תמונות. הם נהיו חברים".

את תוצרי הפעילות השנתית ארזו מייזליש, שותפתה לפרויקט הדר פרנק, והרקדנים לתוך מופע שהועלה כאירוע שיא של השנה המשותפת. התגובות, בהתאם. "אחרי השלב הראשוני של תיווך משהו שהוא מאד מורכב כדי לקבל אישור ותקציב, שהיה לא פשוט וכלל הרבה מאוד פגישות, הרבה קונספטים שנכתבו ועבודה סיזיפית בהקשר הזה, אני מרגישה שעכשיו עוטפים אותנו באהבה אין סופית. הורים שמאד מורגלים לראות מופעי מחול של הילדים שלהם באו אלי כמה פעמים ואמרו לי, זה הדבר הכי משמעותי שקורה פה. הערך המוסף שהבנות מקבלות מזה. לי היה מאד חשוב לא להשאיר את זה ברמת הגימיק אלא לייצר מזה משהו שעומד בזכות עצמו, גם מבחינה אמנותית. שהעבודה תהיה ברמה גבוהה, שהחקירה תהיה ברמה גבוהה, ולא להסתפק בהצבה של תלמידה ללא מגבלה ליד חניך עם מגבלה, שיכולה כבר לרגש. צריך להיות משהו נוסף, התהליך חייב להיות משוקף דרך התוצר. ברור שאחת הבנות שלנו לדוגמה שיושבת בכיסא גלגלים ולא יכולה להזיז אפילו את הראש, תציג באופן שונה מחברתה שלומדת בלט מגיל אפס. הדבר עצמו צריך להיות מאוד כנה ועשוי בצורה חלקה ומותאמת. אבל הוא צריך להיות בפני עצמו ברמה גבוהה".

לפני המופע המסכם, כבר הזדמן לקבוצה המגוונת להופיע בכמה מסגרות ברחבי העיר: "הוזמנו להופיע בכנס של עמותת המורים בדן פנורמה, הופענו במרכז עינב בכנס פתיחת שנה של עיריית תל אביב, הופענו באולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב בערב התרמה של בית הגלגלים לפני מופע של אתניקס, ועכשיו הופענו באירוע מסכם של הפעילות שלנו במרכז למחול. זה היה אירוע שכלל גם תערוכת צילומים וגם מופע אורח של טלי וחי מכח האיזון, וכמובן את המופע שלנו שארך בין חצי שעה לארבעים דקות שבאמת אסף את החוויות מהשנה האחרונה. חשוב להזכיר שאנדי בר אילן, שהוא בין משתתפי הפרויקט שסיים השנה כיתה ט', כתב מוזיקה מקורית למופע, והוא מלווה את היצירה התנועתית עם היצירה המוזיקלית שלו, וזה גם חלק מהאג'נדה שלי, שהייתי רוצה שהמרחב הזה, הפרויקט הזה, המפגש הזה, יאפשר ביטוי לכל אחד בצורה אמנותית שקרובה אליו".
עכשיו אחרי שהשנה הסתיימה והמופע עלה בהצלחה מה הלאה?
"העתיד הוא להמשיך. סיימנו פרויקט שנתי ויש לנו רצון להמשיך עם אותו פרויקט ולהתקדם, גם עם אותם תלמידים וגם לפתוח מחזור חדש. השאיפה שלי זה שהדבר הזה יהפוך למשהו נורמטיבי ואולי לא נצטרך לקרוא לו כבר פרויקט. כמו שאנחנו הולכים עכשיו לחוג בלט, ואני מסיימת חוג בלט ועוברת לחוג מודרני, ככה אני אכנס לשיעור מחול משולב. שזה יהיה בכל סטודיו, בכל מוסד ויהפוך להיות נורמה. חלק מהחברה".

לאתר של שי פיירשטיין – צלם \ לעמוד הפייסבוק של שי פיירשטיין – צלם 


מהרו והזמינו את הגיליון, נשארו גיליונות בודדים

מטרופוליס נהר הירדן

[btnsx id="1578"]

הירדן.  250 קילומטר תוואי בסך הכול, 100 קילומטר בקו אוירי פחות או יותר, שני אגמים בשני קצותיו וכמות מים לא מרשימה במיוחד (לעומת נהרות ידועים אחרים בעולם), שרובה מנוצלת לתועלת האדם.  התיאור הזה של הירדן הוא אמנם מדוייק, אך מי שמביט כך בנהר שלנו, מביט בו בעיני הבשר בלבד ועוצם את עיני הרוח. במבט השני צופים אליו מיליארדי אנשים ברחבי העולם, שרובם כלל לא ראו בפועל את הנהר. עבורם חציית הירדן נושאת משמעות מיוחד. כניסה לארץ המובטחת, מעבר למקום בו אפשר להנפש מתלאות החיים בעולם הזה, שרק הנהנים מחסדי האל יזכו לו. האתגר במעבר יודע כל מי שביקר בירדן אינו פיזי. גם כאשר כל מימיו עוד זרמו בו בעוז, גם בעתות של הצפות והתפשטות בגאונו, הוא אינו מתקרב לרוחב, לאורך או לעוצמת הזרימה של המיססיפי שעל גדותיו הגו העבדים האפריקאים בנהר המזרח תיכוני . אבל משמעותו היא הנותנת.

בני ישראל, יעקב אבינו, אליהו, אלישע כולם חצו את הירדן בחצייה שהיה בה התערבות אלוהית.  החצייה תמיד מלווה בקושי. יעקב אבינו סבל פחד והתחבטויות קשות כשחצה את הנהר בדרכו מחרן לפגישה עם עשיו אחיו מהעבר השני של הירדן. בני ישראל נצרפו במשך ארבעים שנה במדבר בטרם ראויים היו לחצות את מימיו.

אבל מקסם הירדן אינו נחלת מאמינים בלבד או לפחות אינו נחלתם של מאמינים דתיים בלבד. בישראל, בתקומתה, הירדן סמל בין היתר את המאבק על שטח המדינה המתוכננת. "שתי גדות לירדן", כתב זאב ז'בוטינסקי, ומיכאל אשבל הוסיף ב"עלי בריקדות" ש"את המדינה לכונן, משתי גדות הירדן". לאחר הקמת המדינה הוא היה לגבול.  'בין הירדן לים' הפך למושג. כגבול הוא היה בעיקר גבול רועם. "מעבר לירדן רעמו התותחים" כתבה נעמי שמר ב"חורשת האקליפטוס", ושירי מלחמה אחרים הזכירו את אלעד שירד אל הירדן ו"זורם ירדן , מתפתל כשיכור" כתב המשורר יובב כץ בשיר "האם את בוכה או צוחקת".

לאחר מלחמת ששת הימים חדלה הגדה האחרת בחלקו הצפוני להיות נחלת אויב. ולאחר הסכמי השלום עם ירדן גם התותחים הפסיקו לרעום .והיום אפשר לצאת לחקור את הנהר וסביבתו המופלאה ממוצא ועד שפך.

את חשיבותו של הירדן לישראלים חוויתי על בשרי מינקות כבן הארץ הזאת, את משמעותו העצומה למאמינים נוצרים ברחבי העולם ספגתי בעזרת דמות יוצאת דופן, חברי ורעי, ברגיל פיקסנר. פיקסנר, היה כומר בנדיקטיני שנולד ב=1921 בדרום טירול, באיטליה. כאשר סירב להישבע אמונים להיטלר נשלח ב=1944 לחזית המזרחית – ושרד. לאחר המלחמה היה לכומר ונשלח לשרת במרכז למצורעים בפיליפנים. לאחר שמונה שנים הועבר לצרפת ולארצות הברית ששם קיבל אזרחות אמריקנית. ב=1969 הוא הגיע לישראל, הצטרף למנזר שבהר ציון, והיה בין המייסדים של נווה שלום. ב=1974 התיישב במנזר בטבחה, שעל שפת הכינרת והתעמק בהכרת מה שכינה (והפך בהמשך לשם ספרו) "הבשורה החמישית" – הטבע והנוף של ארץ ישראל.

פיקסנר התעמק בטבע ונוף הארץ כבסיס להבנת דרשותיו של ישו. כלניות, חרדלים, סלעי בזלת, בתי כפר גליליים, עצים עתיקים ליד מעיין נסתר – כל אלה לא רק מתוארים בפירוט ובפיוט בברית החדשה, אלא שעל פי פינסקר המנוח הם המפתח להבנת הדרשות.

רעיונותיו של  פיקסנר הפכו אותי למורה דרך מבוקש עבור קבוצות תיירים נוצרים – בעיקר כמרים. נהגתי לעצור את האוטובוס סתם כך בשדה גלילי, ולהסביר את משלי הטבע של ישו באמצעות המפגש הפיזי עם נושאי המשל הסובבים אותנו.

אחת החוויות המרכזיות בסיורי עם מאמינים נוצרים היה חציית נהר הירדן. לפני שהיינו מגיעים עם האוטובוס לגשר אריק או גשר בנות יעקב, הייתי מכין את הקבוצה. עוד מעט קט אנו עומדים לחצות את הירדן. כולם היו צובאים על החלונות. מצלמות ביד – רוטטים לקראת החוויה. תוך שניות ספורות כבר היינו בצידו השני של הנהר ואני חששתי שמא החוויה לא תעמוד בציפיות. אך – לפליאתי התמידית – המטיילים הנוצרים מעולם לא התאכזבו. האוטובוס עצר בגדה השניה וכולם נלהבים ירדו חמושים במצלמותיהם. ניסו לרשום את החוויה העזה בסרט צילום ובאור, ולאחר מכן עמדו דומם מול הזרימה החומה, ולעיתים מהשורה הניצבת בוהה בפלא שנקרא ירדן גאתה, תחילה בטפטוף מהוסס ואז בזרם גדול שירת נשמה עמוקה .

על נהר הירדן נכתבו יותר שירים מאשר על המסיסיפי, הדנובה או הוולגה, יותר ספרים נכתבו עליו, יותר הרפתקנים לקחו על עצמם לפצח את צפונותיו, ויותר חוקרים התווכחו בלהט על מהלכו המדויק.

התמזל מזלי ובחודשים האחרונים למדתי להכיר את הירדן מחדש. נהר מופלא, שגדולתו לא באורכו או בעוצמת זרם מימיו – אלא בזרם המעמקים שלו, נשמתו.

הגיליון מוקדש לברגיל פיקסנר שכה אהב את הארץ זו, ולכול אוהבי ידיעת הארץ, לדורותיהם.

[btnsx id="1578"]

 

עליית גומולקה

"על כנפי נשרים", "מרבד הקסמים", "שלמה", "עזרא ונחמיה", "יכין" בין מבצעי העלייה הללו שקיבלו שמות הירואים בעלי ניחוח מקראי, מצתנע לו סיפור הירואי לא פחות, סיפור עלייתם של יהודי פולין בין השנים 1956 ל־1960 שלא זכה לכותרת מרשימה ונקרא בסופו של דבר על שם המנהיג הפולני שאפשר עלייה זו, ולדיסלב גומולקה.
רבים מיהודי פולין עלו ארצה מייד בתום מלחמת העולם השנייה. ניצולי השואה והפליטים היהודים שוכנו במחנות עקורים ברחבי פולין, ובמהלך 1945 ו־1946 הוברחו רבים מהם ארצה כחלק מהעלייה הא־לגאלית. חלון הזדמנויות חוקי לעלייה נפתח ב־1949 לאחר משא ומתן ממושך עם הממשלה הפולנית. השלטונות הפולנים הסכימו לאפשר יציאת יהודים למשך שנה בלבד (ארכה נתנה לבסוף עד פברואר 1951). 40,000 נפש נרשמו לעלייה מתוכם מנעו השלטונות את עלייתם של כ־2,000 איש בטענה שהם בעלי מקצועות נדרשים. בהמשך גם הטילו השלטונות מגבלות על הרכוש אותו יכולו העולים לקחת עימם. במהלך שנה ושלשה חודשים הספיקו לעלות ארצה 28,000 עולים ואז שוב ננעלו השערים ונשארו סגורים עד לעלייה שתקרא עליית גומולקה.
ולדיסלב גומולקה היה דמות יוצאת דופן בפוליטיקה הפולנית. כבר ב־1947 בפגישה של מנהיגי מפלגות קומוניסטיות מרחבי העולם שנערכה בפולין, נשא גומולקה שהיה אז מראשי המפלגה הקומוניסטית בפולין (מפלגת הפועלים הפולנית), נאום בו התנגד להפיכת פולין למדינה בעלת מפלגה אחת. החריגה הזאת מקו המחשבה שהכתיב סטאלין, הפכה את גומולקה עד מהרה למוקצה, ובסופו של דבר שלחה אותו למעצר באשמת "סטייה מחשבתית". בשנת 1954 שוחרר גומולקה ממעצר, ולאחר מותו של המנהיג בולסלאב ביירוט ב־1956, טוהר שמו של גומולקה והוא מונה למזכיר המפלגה ומנהיג פולין בפועל. בתקופתו עברה פולין "דה-סטלינזציה" שכללה מספר רפורמות, דוגמת החזרת שיעורי הדת לבתי הספר. בחסותו הותר ליהודי פולין לעזוב אותה בתנאי שיעלו לארץ ישראל ויוותרו על האזרחות הפולנית. מכיוון שהוויתור על האזרחות הותיר את העולים נטולי דרכון עד ההגעה ארצה, סיפק להם הממשל הפולני תעודת מעבר שנקראה "התעודה הכחולה" שבאמצעותה הזדהו במעברי הגבול בדרכם לארץ המובטחת. 35,000 איש עשו את המסע ומדינת ישראל זכתה לעוד קבוצה שתרכיב את הפסיפס הססגוני הנקרא ישראליות.

אלכס פרלמן, במחנה נוער, שכנראה אורגן על ידי הסוכנות היהודית, פולין 1955, כשנתיים לפני שעלה לארץ
אלכס פרלמן, במחנה נוער, שכנראה אורגן על ידי הסוכנות היהודית, פולין 1955, כשנתיים לפני שעלה לארץ

מבט אישי
אבא שלי, אלכס פרלמן, זכרונו לברכה, נולד בשנת 1935 בוורשה, כילד חמישי במשפחה של שבעה ילדים. לפני פרוץ המלחמה התגוררה המשפחה סמוך לבית הקברות הצבאי בעיר. בראשית שנות הארבעים, לפני שנצטוו היהודים לעבור לגטו, הצליחה המשפחה לברוח מוורשה לרוסיה.
השנים ברוסיה היו קשות, אך מזלם שפר עליהם מרוב אזרחי פולין היהודים. משבעת הילדים שרדו חמישה, ואלה נפוצו לכל עבר, וגדלו בבתי יתומים ברוסיה. אחרי המלחמה, הרוסים אספו את כל ילדי בתי היתומים שלא היו אזרחים רוסיים (רובם יהודים פולנים) במטרה להחזירם לפולין. כך נפגשו האחים בשנית, אחרי נתק של שנים.
סבתי ודודתי הבכורה הצליחו אף הן לשרוד את המלחמה והמשפחה התאחדה מחדש, וחזרה לפולין.
לוורשה ההרוסה אי אפשר היה לחזור, והמשפחה התיישבה בעיר בשם דז'רז'וניוב. הימים היו קשים. פרנסה לא הייתה ואבי ואחותו הצעירה טובה, מצאו עצמם שוב בבית יתומים. השנים עברו ואבא שלי עבר לוורשה והחל את לימודיו בטכניון. פתיחת שערי העלייה תפסה אותו שנה לפני תום לימודיו, הוא התלבט אם לעזוב את לימודיו ושוב לנדוד לארץ זרה, לשפה חדשה, אל הלא נודע — או להישאר בפולין ולסיים את לימודיו. אך המשפחה לחצה לעלות. היה חשש שבכל רגע שער העלייה ייסגר ואבי יישאר בפולין ללא יכולת לצאת. אבי החליט לעזוב את לימודיו ולהצטרף למשפחה ולעלות. בשנת 1957 עלו בני משפחת פרלמן לארץ, בעזרת הסוכנות היהודית, באנייה ישראלית. "התחושה הייתה ששטנו בגיגית", נהג אבי לספר. וכך, בתחילת מאי 1957, התחילה משפחתי פרק חדש בחייה, בארץ ישראל.

עינת פרלמן רוגל

יקיר ורשה

"יותר מאשר רומיאו אוהב את ג'ולייט 
יותר מאשר סוקרטס אוהב את האמת 
יותר מאשר החופש אוהב פרפרים 
יותר מאשר שופן שאוהב את הפסנתר 
אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר".
מתוך "אוהבת אותך יותר" מאת יונתן גפן

פורטרט של פרדריק שופן (Eugène Delacroix)
פורטרט של פרדריק שופן (Eugène Delacroix)

לשיר האהבה היפה שחיבר יונתן גפן אפשר אולי להוסיף שורה נוספת המתארת אהבה גדולה ובלתי מתפשרת. שופן אמנם אהב את הפסנתר אבל לא בטוח שיותר מאשר ורשה אוהבת אותו. אי אפשר לחמוק משמו של המלחין הנערץ ברחבי בירת פולין. משדה התעופה של העיר, הקרוי על שמו, ועד למחוות הקטנות והגדולות פזורות ברחבי וורשה ומוקדשות למלחין ולפסנתרן יליד פולין.

פרדריק שופן נולד בתחילת המאה ה־19, ב־1 למרץ 1810. הוא נודע בתור ילד פלא שהלחין יצירות כבר בגיל שבע, והפך לאטרקציה בסלוני החברה הגבוהה של ורשה. בשנת 1826 החל ללמוד בבית הספר למוזיקה של ורשה, וזכה להירשם במסמכי המוסד, על ידי יוזף אלסנר מנהל בית הספר, בסיכום הקצר הבא: "שופן, פרדריק, תלמיד שנה שלישית, כישרון מדהים, גאון מוזיקלי".
בטרם סיים את לימודיו, בגיל 20 בלבד, פרסם את הקונצ'רטו הראשון והקנצ'רטו השני לפסנתר שלו. למעשה הקנצ'רטו מס' 2 חובר ראשון אך בגלל שהוא פורסם מאוחר יותר נתקבע שמו כקונצרטו השני — טיימינג איז אברית'ינג. שופן סיים את לימודיו וזכה להצלחה במולדתו וגם בארצות אחרות. ב־1830 יצא שופן למסע לאיטליה, בדרך, בעת ששהה בווינה, הגיעו אליו ידיעות על פרוץ המרד הפולני נגד השלטון הרוסי. פרשנים רבים תולים בדאגה שחש כלפי ארצו ומולדתו ובחשש לשלום משפחתו וקרוביו את השינוי בסגנון המוזיקלי שעבר עליו באותו עת, ומדברים על עומק וקדרות המשתקפים בלחנים. בעקבות המצב הפוליטי שינה את תכניותיו והמשיך מווינה לפריז. בדרך שמע על כשלון המרד, ידיעה שהשפיעה עליו קשות.
שופן שהפך פליט, קבע את מושבו בפריז, לשם הגיעו גולים פוליטיים נוספים מפולין. הוא זכה להצלחה והיה אורח של קבע בסלונים הפריזאים אותם הכירה לו הברונית רוטשילד. בפאריז היו למלחין שתי פרשיות אהבים משמעותיות, האחרונה ביניהן עם הסופרת הצרפתייה החשובה ז'ורז' סאנד שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים ואם לשני ילדים. בן 39 שנים בלבד נפטר פרדריק שופן ממחלת השחפת. הוא נקבר בבית הקברות פר-לאשז' בפאריז, אך לבו הוחזר למולדתו והוא טמון בעמוד בכנסיית "הצלב הקדוש" בוורשה. לא רחוק מן הכנסייה בה הופקד לבו נמצא מוזיאון המוקדש למלחין. בפארק ואז'נקי מתחת לאנדרטה מרשימה שהוקמה לכבודו נערכים מידי יום א' שני קונצרטים מיצירותיו. בפארק וברחבי העיר ישנם ספסלים מיוחדים בהם מותקנים מנגנונים המשמעים את לחניו, ואחד ממעברי החצייה במרכז העיר נצבע בדוגמת קלידים כמחווה למלחין האהוב. לשמו של שופן נקשרה האשמה באנטישמיות פרועה, מקורה של האשמה זו בגברת מפוקפקת משהו שהציעה לתקשורת מכתבים של המלחין המנוח בהם הוא משתלח ביהודים. למרות שסיפור המכתבים התברר כזיוף מובהק עדיין דבק אבק מן הסיפור הזה בשולי אדרתו של המלחין הגדול, שלא באשמתו.

חוגגים בפורטו

פסטיבל יוחנן הקדוש
Festa de Sao Joao
פסטיבל יוחנן הקדוש, הוא יוחנן המטביל המשמש פטרונה של פורטו, נערך כל שנה בלילה שבין ה־23 ל־24 ביוני. זהו פסטיבל עליז, שמח, שבו התושבים יוצאים לרקוד ולצהול ברחובות. זהו לילה שבו מותר להכות זרים מוחלטים בפטישי פלסטיק מצפצפים (תופעה מוכרת גם במקומותינו), ופנסים סינים ממלאים את השמים. ברחבי העיר נערכים קונצרטים והופעות ללא תשלום, ובחצות הליל מפגן של זיקוקין דינור מעל הנהר מאיר את שמי העיר.
הפסטיבל הזה הוא רק חלק מפסטיבל הנמשך לכל אורך חודש יוני, ה־Festa da Cidade, חגיגת תחילת הקיץ, ובו ניתן לפגוש ברחבי העיר הופעות מוסיקאליות, מופעי ריקוד, מפגנים של כלי רכב עתיקים, רגטות (מפגני שייט) על הנהר, מנגלי סרדינים ועוד אירועים מכל הבא ליד כולל תחרויות ה־cascata — תצוגות של בובות המייצגים את סנטו אנטוניו(אנטוניו הקדוש), סאו ג’ואו (יוחנן המטביל) וסאו פדרו (פטרוס הקדוש). התצוגות הן לא רק של בובות של הקדושים השונים אלא כוללים גם בתים מיניאטורים — שבהם מתגוררות הבובות, ורכבות ומכוניות צעצוע לשירות הקדושים.
מי שאוהב פסטיבלים פורטו היא המקום בשבילו. בפברואר ומרץ מתקיים פסטיבל הפנטזיה הבינלאומי — פסטיבל סרטי סיי־פי ומותחנים. הפסטיבל שנערך במשך עשרה ימים מתקיים בפורטו מאז 1980. במרץ ובאפריל אפשר להגיע לפסטיבל האינטר־קלטי של פורטו (Interceltico do Porto) המוקדש לצלילים קלטיים מפורטוגל, גאליציה, בריטני, וולס, אירלנד וסקוטלנד.
במאי נערך ה־Fazer a Festa, פסטיבל תיאטרון בינלאומי הנערך ב”כפר התיאטרון” שמוקם בגני ה־Palacio de Cristal.
ביוני, בנוסף לפסטיבלים שפתחנו איתם, נערך גם פסטיבל סאו פדרו (29 ביוני) ופסטיבל ה־Porto Cartoon World — אחד הפסטיבלים הגדולים בעולם לקריקטורות. ביולי חוגגים בעיר את מצעד הגאווה ואת פסטיבל הפולקלור הבינלאומי. בשבוע האחרון של יולי מתחיל פסטיבל ה־Festa da Cerveja — פסטיבל הבירה של פורטו שנמשך עד לאוגוסט.
באוגוסט נערכת תהלוכות סאו ברתולומיאו (יום ראשון הראשון לאחר ה־24 באוגוסט). התהלוכה מסתיימת ברחצת הטהרות בים. ובסוף השבוע האחרון של החודש נערך ה־Noites Ritual — פסטיבל מוסיקה פורטוגלית.
בספטמבר חוגגים בפורטו את פסיטבל הג’אז של פורטו, ותחרות המוסיקה הבינלאומית. באותו חודש גם נערך הפסטיבל הבינלאומי למריונטות של פורטו, עשרה ימים של ריקודים, קרקסים, ותיאטרוני בובות.
פרטים מדוייקים בנוגע לכל פסטיבל ופסטיבל, ועוד כמה שלא נכללו ברשימה, אפשר למצוא באתר התיירות של העיר:
www.portoturismo.pt

ורשה: העיר העתיקה

עבודת השחזור המרהיבה של העיר העתיקה שנחרבה במלחמת העולם השנייה, העניקה לוורשה את התואר אתר מורשת עולמית, והסיבוב בסמטאות העתיקות־חדישות היא חוויה מיוחדת במינה, כך גם הביקור בטירה המלכותית שהוקמה אף היא מן האפר. כיכר השוק העליזה היא אטרקציית התיירות המובילה של העיר והיא מוקפת מסעדות וחנויות מזכרות. במרכזה ניצב פסלה של הסירנקה — בתולת הים, מגנתה של העיר וסביבה פרושים כמה וכמה אתרים שראוי לבקרם.

אנדרטת המרד ובית המשפט העליון
Pomnik Powstania Warszawskiego 1944
plac Krasińskich

רק ב־1989, 45 שנים לאחר פרוץ המרד הפולני בנאצים, נחנכה בוורשה אנדרטת זיכרון לציון ההתקוממות. כישלונו של המרד וחורבנה של העיר שבא בעקבותיו לא היו הסיבות היחידות להצנעת המרד, אלא בעיקר העובדה שהמרד הונהג על ידי צבא המולדת הפטריוטי, עובדה שהייתה לצנינים בעיני המשטר הקומוניסטי. היום האנדרטה היא אחד האתרים המבוקרים ביותר בוורשה והיא מרשימה בהחלט. האנדרטה הגדולה, כמעט עשרה מטרים גובהה, צמודה למבנה בית המשפט העליון. היא עשוייה בעיקר מברונזה ומעוצבת בסגנון ריאליסטי. בחלק המרכזי של האנדרטה אותה עיצבו הפסל ווינסנטי קוכמה והאדריכל יאצק בודין, נראים הלוחמים פורצים אל הקרב בתנופה קפואה. ממול בחלק קטן יותר נראים לוחמים יורדים אל צינורות הביוב, ששימשו את המורדים לתנועה בזמן המרד (מעבר לכביש במפגש הרחובות דלוגה (Długa) ומידובה (Miodowa) נמצאים חורי ביוב אמיתיים בהם השתמשו בין היתר הלוחמים. הם מסומנים כיום בשלט קטן).

קתדרלת הצבא הפולני (אסף קוגלר)
קתדרלת הצבא הפולני (אסף קוגלר)

קתדרלת הצבא הפולני
Katedra Polowa Wojska Polskiego

Ul. Dulga 13/15
261-877-702
katedrapolowa.pl

הקתדרלה הזו היא הכנסייה הראשית של צבא פולין. בכנסייה איזכורים לקרבות שבהם לחם הצבא הפולני וקיר הנצחה לנרצחי טבח קאטין אליו נוספו שמותיהם של ההרוגים בהתרסקות המטוס בדרך לטקס הזיכרון השבעים לאירוע. בין הנספים בהתרסקות נשיא פולין קצ'ינסקי ורעייתו. עיצוב הפנים של הכנסיה מרשים ביותר, הקירות והתקרה סביב בית המקהלה והמזבח מעוטרים בעבודת פסיפס מרהיבה. ליד היציאה ניצבים שני שריונות מכונפים ששימושו את ה"הוסרים" — הפרשים בצבא האיחוד הפולני־ליטאי בין המאות ה־16 ל־18. אפשר בהחלט לדמיין איזה רושם הותיר אביר שועט על סוס כשכנפיים מזדקרות מכתפיו.

קתדרלת הצבא הפולני (אסף קוגלר)
קתדרלת הצבא הפולני (אסף קוגלר)

מוזיאון מארי קירי
Muzeum Marii Skłodowskiej-Curie Polskiego Towarzystwa Chemicznego

Ul. Freta 5
831-80-92
יוני-אוגסט:
שלישי-ראשון, 19:00-10:00
ספטמבר-מאי:
שלישי-ראשון, 16:30-09:00
דמי כניסה: 11 זלוטי (16 כולל הקרנת סרט)
en.muzeum-msc.pl

מארי קירי היא אחת מהנשים הבודדדות שזכתה בפרס נובל לכימיה, והיחידה שבעלה, בתה ושני חתניה זכו גם הם בפרס נובל. היסוד שהיא ובעלה גילו, פולניום, נקרא על שם מולדתה.
קירי (מריה סקלודובסקה יתקנו אתכם הפולנים הגאים), נולדה בבית ברחוב פרטה 16 בו בדרך כלל שוכן המוזיאון הקטן המוקדש לחייה ופועלה.
בשל שיפוצים המוזיאון מתאכסן בימים אלו מעבר לכביש ברחוב פרטה מספר 5 וכולל בין שאר הפריטים המספרים את סיפורה של המדענית הדגולה, גם מעבדת כימיה.

הברביקן, שער הכניסה המבוצר לעיר העתיקה (Carlos Delgado)
הברביקן, שער הכניסה המבוצר לעיר העתיקה (Carlos Delgado)

הברביקן
Barbakan Warszawski

Ul. Nowomiejska 15/17

שער הכניסה המבוצר לעיר העתיקה הוקם כבר ב־1540, שוכלל במאה ה־18 וכמו כל העיר העתיקה הוחרב על ידי הנאצים. אם תביטו היטב בין האבנים המרכיבות אותו תוכלו לזהות קו עבה מעט יותר מהקויים האחרים. זה הסימון המציין את הגבול בין המבנה המקורי לעבודת השחזור. למרות שהשער המבוצר נבנה בתקופה יחסית מאוחרת, מבט בו ישלח אתכם למחשבות מצועפות על אבירים ונסיכות. מדובר באחד הסמלים הפופולאריים של ורשה וכמעט תמיד תוכלו לפגוש כאן תיירים המצטלמים על רקע השער, ומדריכי קבוצות מלאי סיפורים כרימון. אם תעברו דרכו לכיוון העיר העתיקה תמצאו דוכני מזכרות לרוב.

פסל המורד הקטן, דמות הילד מסמלת את כל הילדים שאיבדו את חייהם במהלך מרד ורשה (Elroy Serrao)
פסל המורד הקטן, דמות הילד מסמלת את כל הילדים שאיבדו את חייהם במהלך מרד ורשה (Elroy Serrao)

פסל המורד הקטן
Mały Powstaniec

מול רחוב podwale 19 בסמוך לחומות העיר העתיקה

אנדרטה המוקדשת לכל הילדים שאיבדו את חייהם במהלך מרד ורשה. האנדרטה היא פסל המתאר ילד קטן שלראשו קסדת מבוגר גדולה למידותיו.

פסלונים של יהודים חסידיים מחזיקים מטבע, שאמורים, כך על פי הפולקלור המעט אנטישמי, להעניק הצלחה כלכלית למי שמציב אותם בביתו (אסף קוגלר)
פסלונים של יהודים חסידיים מחזיקים מטבע, שאמורים, כך על פי הפולקלור המעט אנטישמי, להעניק הצלחה כלכלית למי שמציב אותם בביתו (אסף קוגלר)

כיכר השוק של העיר העתיקה
Rynek Starego Miasta

העיר העתיקה היא גולת הכותרת במפעל השיחזור של ורשה והיא הוכרה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. העיר העתיקה שוחזרה בדיוק רב, ואף על פי שזה לא נראה כך, רוב הבניינים שמקיפים אתכם הם חדשים יחסית. שימו לב שלרוב הבניינים המקיפים את הכיכר יש שלושה חלונות בכל קומה, מכיוון שעל חלון רביעי היה צורך לשלם מס נוסף בתקופה בה נבנו הבנינים המקוריים. סמוך לכיכר נמצא רחוב דוני, שבו על פי מחקרים, הייתה ממוקמת הקהילה היהודית בעיר העתיקה של ורשה: "בין כיכר השוק לחומה" על פי המקורות. הפולקלור המקומי מספר כי את שמו קיבל מהצליל: א־דוני, אותו שמעו הפולנים חוזר שוב ושוב בתפילות היהודים. במכז הכיכר ניצבת הסירנקה, בת הים, סמלה של ורשה, אוחזת מגן וחרב ומגנה על העיר. סביב לכיכר פרושות מסעדות תיירים לרוב ובתוכה ניתן לצפות במופעי רחוב ולרכוש מזכורות מהרוכלים (ביניהן פסלונים של יהודים חסידיים מחזיקים מטבע, שאמורים, כך על פי הפולקלור המעט אנטישמי, להעניק הצלחה כלכלית למי שמציב אותם בביתו). הכיכר היא נקודת מוצא טובה לשוטטות בין הסמטאות הקסומות של העיר העתיקה שאינה גדולה, כך שתמיד אפשר למצוא את הדרך בחזרה לכיכר השוק. בין האתרים הפזורים בעיר העתיקה ניתן למצוא את קתדרלת יוחנן הקדוש (Kanonia 6) אחת הכנסיות החשובות בוורשה הבנויה מלבנים אדומות ובסגנון גותי, ופעמון גדול הניצב באמצע כיכר קנוניה הקטנה (Kanonia) שהדעות חלוקות האם הוא מעניק מזל טוב למי שמשפשף אותו או למי שמקיף אותו שלוש פעמים.

מוזיאון העיר ורשה
Muzeum warszawy

rynek Starego Miasta 28-42
596-67-00
muzeumwarszawy.pl

מוזיאון העיר ורשה ממוקם במספר מבנים סביב לכיכר השוק ומציע מגוון תצוגות וסיורים. כרגע המוזיאון נמצא בשיפוצים. הפתיחה המוחדשת שלו אמורה להתקיים לקראת מאי 2017, אך גם כעת חלק מאגפיו ושלוחותיו בעיר העתיקה וסביב העיר פעילים. אתר האינטרנט של המוזיאון יספק מידע עדכני- האתר בפולנית אך אפשרות התרגום של גוגל תאפשר לכם לקרוא בו באנגלית.

הטירה המלכותית, שחזור מדוייק של הטירה שנחרבה במלחמת העולם השנייה (Mariusz Cieszewski/Ministry of Foreign Affairs of the Republic of Poland)
הטירה המלכותית, שחזור מדוייק של הטירה שנחרבה במלחמת העולם השנייה (Mariusz Cieszewski/Ministry of Foreign Affairs of the Republic of Poland)

הטירה המלכותית
Zamek Królewski w Warszawie

plac Zamkowy 4
355-51-70
אוקטובר-אפריל, שלישי-שבת 16:00-10:00, ראשון 16:00-11:00
מאי-ספטמבר, שני-רביעי, שישי ושבת, 18:00-10:00
חמישי 20:00-10:00, ראשון 18:00-11:00
23 זלוטי
ימי א' כניסה חופשית
zamek-krolewski.pl

המקום בו ניצבת היום הטירה המרשימה והמפוארת שימש כמשכן מלכות מאז המאה ה־14, עת התגורר בו דוכס מזוביה. מספר שינויים עברו על הטירה, עד שהמלך זיגמונד השלישי ואזה — בן בית המלוכה השוודי ונצר לשושלת המלוכה הפולנית, נבחר לכהן כמלך פולין בידי האצולה הפולנית. זיגמונד העביר את חצר המלכות מקרקוב לוורשה בכדי שתהיה במרכז הגיאוגרפי של האיחוד הפולני־ליטאי. קוריוז מספר שזו הייתה הסיבה הרשמית, ואילו במציאות, לעובדה שהוא שרף חלקים מהארמון בקרקוב בעת ניסויי האלכימיה שלו היתה יד במעבר. במהלך המאות ה־17 וה־18 שופצה וחודשה הטירה וחפצי חן ואמנות רבים נאצרו בה. בתחילת המאה ה־19 התגורר נפוליאון בטירה לתקופה מסוימת. לאחר מרד ורשה הוחרבה הטירה עד עפר, והמבנה המרשים לפניו אתם ניצבים כיום הוא שיחזור מדוקדק. לא רק החזיתות שופצו אלא גם החדרים. היום ניתן להסתובב בחדרי הטירה ולהתמוגג מההוד וההדר המלכותי, כמו גם מהריהוט ועבודות האמנות דוגמת ציורים של רמברנדט. הטירה היא אחת מאתרי התיירות האהובים והמבוקרים בוורשה.

עמוד זיגמונד (Dawid G.)
עמוד זיגמונד (Dawid G.)

עמוד זיגמונד
Kolumna Zygmunta III Wazy

Plac Zamkowy

מגובה של 22 מטרים משקיף פסלו של המלך זיגמונד השלישי על העיר שאותה הפך לבירה. העמוד הוקם לכבודו ב־1644 וגם הוא ניזוק על ידי הגרמנים. ניתן לראות את שרידי העמוד המקורי בסמוך ובצמוד לטירה. המלך מתואר בפסל כאשר הוא אוחז בצלב ובחרב. על פי האמונה העממית ביום שלהב החרב יטה מטה ורשה תימצא בסכנת כלייה. הכיכר המלכותית בה ניצב העמוד משמשת גם היא בית תוסס לרוכלים ומופעי רחוב.

גני הטירה (אסף קוגלר)
גני הטירה (אסף קוגלר)

גני הטירה המלכותית והארקדיה
Arkady Kubickiego i Ogrody

כניסה מ־Ul. Brzozowa
כניסה חופשית

בצידה המזרחי של הטירה משתפלים בשיפוע מתון גני הטירה. הגנים שוחזרו רק לאחרונה והליכה נעימה בהם היא אופציה מעודפת לירידה אל גדת הוויסלה. מהגנים ניתן לצפות בחזית הנאה השנייה של הטירה הצבועה לבן, בניגוד לחזית האדמדמה הפונה אל הכיכר. בתחתית הטירה, במפלס הגן התחתון, ניתן לחזות ולהלך ברחוב מקורה שנבנה בשנות העשרים של המאה ה19 השוכן בבסיס הטירה.

טיילת הוויסלה
bulwar Karskiego

בין הוויסלה לעיר העתיקה מפריד כביש שיש לחצות אותו על מנת להגיע אל גדת הנהר. החלק הזה של הטיילת שופץ לאחרונה ומאפשר הליכה נעימה לאורך הנהר, אם כי לדעת לא מעט ורשאים הרס החידוש את האופי הייחודי שהעניקה לנהר טיילת המדרגות הישנה. תוכלו להשוות בעצמכם אם תלכו לאורכה דרומה, שם תפגשו עם הקטעים שטרם שופצו ומשמרים אולי את הקסם הישן של הוויסלה.

העיר החדשה. העיר נבנתה במקור במאה ה־15 (Paolo Trabattoni)
העיר החדשה. העיר נבנתה במקור במאה ה־15 (Paolo Trabattoni)

העיר החדשה
Nowe Miasto

rynek Nowego Miasta

חדש זה עניין יחסי כמובן, מכיוון שמה שמכונה העיר החדשה, נבנתה במקור במאה ה־15. גם היא לא שרדה את ידם הרעה של הגרמנים והמבנים המרכיבים אותה שוחזרו אם כי בפחות דקדקנות היסטורית מזו המאפיינים את העיר העתיקה. רחוב פרטה מחבר את העיר העתיקה לכיכר השוק של העיר החדשה שנמצאת צפונית לה. מלבד הכיכר הנאה סיור ברחובות השכונה יפגיש אתכם בין היתר עם כנסיית קזימיר הקדוש (Rynek Nowego Miasta 2) וכנסיית ביקור הבתולה הקדושה (Przyrynek 2).

המוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה
Państwowe Muzeum Archeologiczne w Warszawie

Ul. Długa 52
50-44-800
שני-שישי 16:00-09:00, ראשון 16:00-10:00
10 זלוטי
בימי ראשון כניסה בחינם
pma.pl

המוזיאון הממוקם בבניין היסטורי מציג מגוון מוצגים שנחפרו באדמת פולין, המתוארכים החל מהתקופות הפרהיסטוריות. בתצוגה מטבעות עתיקים, כלי אוכל, פריטים ארכיטקטוניים ועוד. ההסברים על המוצגים מתורגמים גם לאנגלית כך שנוח להתמצא.

מוזיאון העצמאות
Muzeum niepodleglosci

aleja Solidarności 62
826-90-91
רביעי-ראשון 17:00-10:00
10 זלוטי. ימי חמישי כניסה חופשית (ניתן לרכוש כרטיס משולב עם מוזיאון המצודה, מוזיאון כלא פאביאק ומוזיאון המאבק וההקרבה)
muzeum-niepodleglosci.pl

במוזיאון מוצגים המאבקים השונים לעצמאות של העם הפולני, תולדותיהן של תנועות פולטיות שקמו במדינה, בריתות צבאית, וסיפורן של קהילות פולניות סביב העולם. התצוגות כוללות עבודות אמנות, מטבעות, מדליות ועוד. שלוחה של המוזיאון הוא כלא פאביאק (Ul. Dzielna 24/26) שנבנה במאה ה־19 ושימש כבית מאסר למתנגדים פוליטיים. במלחמת העולם השניה הנאצים השיבו אותו לשימוש אכזרי. על אף שהופצץ חלקים ממנו שרדו והוא משמש כמוזיאון ואתר זיכרון.

פארק המזרקות ביום ובלילה. בלילה תזכו להופע מרהיב של אורות ומוזיקה וביום אפשר לשחק בין זרנוקי המים (Mariusz Cieszewski/Ministry of Foreign Affairs of the Republic of Poland)
פארק המזרקות ביום ובלילה. בלילה תזכו להופע מרהיב של אורות ומוזיקה וביום אפשר לשחק בין זרנוקי המים (Mariusz Cieszewski/Ministry of Foreign Affairs of the Republic of Poland)

מופע מזרקות מולטימדיה
Multimedialny Park Fontann

skwer I Dywizji Pancernej
849-32-86, כניסה חופשית
שישי-שבת: מאי-אוקטובר, 21:30, ספטמבר, 21:00
parkfontann.pl

למרגלות העיר החדשה על גדת הוויסלה, באגם מלאכותי קטן, מוצג המופע "מים, אור וצליל', בו מרקדים סילוני מים לצלילי מוזיקה בסיוע לייזרים. אפשר לבקר את האגמון גם ביום אבל אז המוזיקה והאורות אינם פועלים.

מסעדות

Zapiecek

Ul. Freta 1
zapiecek.eu

מדי המלצריות המצועצעים עלולים להרתיע, אבל מדובר במקום בו כדאי להיפגש עם מנת הדגל הפולנית: פירוגי — כופתאות ממולאות שחלקכם יזהו בתור קרפלך או פילמני. בתפריט מגוון כיסנים במילויים שונים, בשרים, ירקות ואף פירוגי לקינוח במילוי תות או אוכמניות. התמחור נעשה לפי "מנה לסבתא" (9 כיסנים), "מנה לסבא" (11 כיסנים) או בהרכבה אישית אז אפשר לשלם פר־פירוגי. במקום מוצעים גם תבשילים נוספים מהמטבח הפולני כמו נקניקיות, צלעות חזיר ומרקים.

Bar Pod Barbakanem

Ul. MOSTOWa 27\29
831-47-37

מילק בר סובייטי אותנטי שיעניק לכם חוויה מקורית מלאה, מבחינת העיצוב, המזון הפולני וכוח האדם שלא דובר אנגלית אבל ינסה ליצור הבנה. המחירים, בהתאם לסוג המוסד, ברצפה. מרקים ופירוגי הן המנות הפופולריות.

To Lubię

Ul. Freta 10, 635-90-23
tolubie.pl

כדאי לחלוף בבית הקפה הזה ולא רק בזכות המיקום המקורי: קומת הקרקע של מגדל הפעמונים של הכנסייה הסמוכה. בפנים תפגשו משקאות חמים, קוראסונים טריים ועוגות מדיפות ניחוחות מפתים. ניתן לרכוש במקום גם צנצנות ריבה ודבש ולהביא מתנה לחברים שנשארו בארץ.

La Rotisserie

Ul. Kościelna 12
531-60-70
rotisserierestaurant.com.pl

מצרכים טריים וייחודים אלו החומרים מהם רוקח השף המעוטר Pawel Oszczyk את המנות המוגשות במסעדה הממוקמת בבית מידות המשמש כמלון, סמוך לעיר העתיקה. המחירים ממוקמים יחסית במעלה סקלת המחירים של ורשה, אך זולים למדי בהשוואה למסעדות שף בארץ (סביב 100 זלוטי למנה עיקרית). האווירה במקום רשמית, כך שכדאי לא להגיע בכפכפים.

טרילוגיה ורשאית: שלשה סרטי מלחמה של אנדז'יי ויידה

פגישה מחודשת עם טרילוגיית המלחמה של אנדז'יי ויידה מגדולי במאי הקולנוע הפולנים

טום אליס

עבור העם הפולני, מלחמת העולם השנייה היא עדיין נושא מאוד אישי. המלחמה גדעה את העצמאות הצעירה אותה השיגו אחרי מאתיים שנות חלוקה בין מדינות זרות, היא החריבה את עריה (את ורשה באופן מיוחד), היא הביאה בטרפיה את מחנות ההשמדה שהוקמו ברובן על אדמת פולין, ובחסותה נטבחו אזרחיה על ידי הסובייטים והנאצים גם יחד. סיום המלחמה הביא על פולין ממשלה חלשה שחיה בחסות המשטר הסטליניסטי־קומוניסטי שנכפה עליה עד ל־1990.
סיפורה של ורשה במלחמת העולם השנייה נתפס בעיני פולנים רבים כהתגלמות גורלה הטרגי של פולין כולה. לאחר כיבוש העיר זכויות היהודים נשללו בהדרגה והם נדחקו אל הגטו. ב־1943 פרץ מרד גטו ורשה בהנהגת התושבים היהודיים. כישלון המרד הוביל לחיסול תושבי הגטו ולהחרבת בנייניו. עמידתם של היהודים מול הנאצים, פעולה בלתי נתפסת בעיני רבים, הייתה ההשראה שהובילה למרד ורשה ב־1944.
מרד ורשה הוא נושא מסובך. מצד אחד הפולנים מאוד גאים בעמידה שלהם מול הנאצים — זאת הייתה ההתקוממות הגדולה היחידה מסוגה בכל ארצות הכיבוש הנאצי. ההתקפות, למרות שהסתברו כעקרות, היו מתוכננות היטב והפגינו את אומץ הלב והתעוזה של אנשים בעלי גאווה וחוסר סבלנות לדיכוי. למרות זאת המרד הסתיים בחורבנה המוחלט של ורשה. הנאצים עברו מבניין לבניין ובאופן שיטתי שרפו את העיר עד עפר. הדבר סייע בהמשך לכוחות הסובייטים להשתלט על פולין מכיוון שעיר הבירה והמרכזים התרבותיים שלה נהרסו. ייתכן שדיכוי מרד ורשה התאים לתכניותיהם של הסובייטים, ולכן שלחו רק כוח משימה זעיר לעזרת הפולנים המורדים, שנועד בעיקר למטרות תעמולה. הכוח הצבאי הרוסי העיקרי המתין בסבלנות מחוץ לעיר עד שהנאצים סיימו להחריב את ורשה. רק אז הגיעו הכוחות הסובייטיים ושיחררו את פולין מהגרמנים.
זה גילום של ההיסטוריה הטרגית הפולנית בזעיר אנפין ובממדים מפלצתיים. טרגדיה שהחלה בחלוקת הארץ במאה ה־18. זהו סיפורו של עם הנמצא תחת עול שלטונם של כוחות חיצוניים כבירים, שלא באשמתו או בשל חוסר יכולת. עם המודע באופן מכאיב למצב הביש האופף אותו.
סרטיו של אנדז'יי ויידה מבטאים את הרוח הזאת באופן מיוחד. שלושת סרטיו הראשונים עוסקים בדמויות המעורבות במרד ורשה ומדגישים את הזוועות האנושיות של המלחמה. באופן קולע הם זכו בכותרת 'טרילוגיית המלחמה': "דור" עוסק בגאווה הפולנית הצעירה. "קנאל" בנתיב ההרס העצמי בשל הגאווה ו"אפר ופנינים" במהפכה המוסרית והפוליטית שהגיעה עם סיום המלחמה. דרך נושאים אלו בוחן ויידה את הטרגדיה האלימה של פולין בחמלה רבה וריאליזם בוטה.

דור. (1955)
דור היה הסרט הראשון שביים ויידה ועוסק בעיקר בנעורים במלחמה. גיבורו הוא נער המצטרף למחתרת קומוניסטית־אנטי־נאצית הפועלת בוורשה בזמן המרד בגטו. במובנים רבים זהו סרט התבגרות. הנער, גיבור הסרט, מופיע בתחילת הסרט כילד. פעולותיו נגד הנאצים הן למעשה מתיחות ומעשי קונדס על אף שהן נובעות ממניעים פטריוטיים. בהמשך הוא מוצא עבודה ומתגייס למען מטרות הפועלים, ולבסוף הוא מוביל יחידה של נערים במאבק מול הנאצים. למרות שהמלחמה נמצאת כל הזמן ברקע, רוב הסרט מתרחש בוורשה האזרחית הכבושה.
הסרט משתמש רבות בסימבוליזם מהסוג בו דמויות אינדיבידואליות מייצגות מעמדות שלמים בחברה הפולנית. הדבר בולט במיוחד בעימות בין המורדים הקומוניסטים לבין צבא המולדת הלאומי. דבר שקשה היה לי לפספס הוא הסגנון הסובייטי הבוטה של הסרט. הוא מכיל רבים מהסמלים של הקולנוע הרוסי המוקדם — מעמד הפועלים הנבון, הבוס הקשוח והמושחת ובייחוד השימוש באישה כמנהיגת המרד — המזכירה את אימא רוסיה, מולדת הקומוניזם (בהקשר זה אפשר להזכיר את סרטו של הבמאי הרוסי פודובקין בעל הכותרת הבוטה "אמא"). ככל הנראה הדבר נבע, לפחות בחלקו, מהצורך להבטיח מקורות מימון מהמשטר השליט. ולמרות זאת ויידה הצליח לדון במאבקם של הפולנים גם בכפוף לאידיאולגיה הקומניסטית המחייבת.
דור צולם היטב עם סצנה אחת בלתי נשכחת המתרחשת בגרם מדרגות מעוקל. בנוסף מעניין מאוד לצפות בשחקן צעיר בן 20 בשם רומן פולנסקי שמשתתף בסרט. כמה מהקטעים בסרט נראים ערוכים זה לצד זה בצורה מעט מוזרה, דבר המעניק לסרט תחושה סוראליסטית, אולי יותר ממה שיוצר הסרט כיוון אליה, אבל ביחס לסרט ראשון מדובר באופן כללי בסרט טוב.

קנאל. (1957)
מחוספס זו המילה הטובה ביותר לתאר את קנאל ומיד אחר כך קלסטרופובי. רובו של הסרט מתרחש בתוככי מערכת הביוב של ורשה כאשר מספר חיילים בצבא המולדת נאבקים נואשות לסגת אל חלקים אחרים בעיר. בזמן שאנו עוקבים אחרי נדודיהם במנהרות המצחינות והבלתי נגמרות אנו מתחילים לחוש את חוסר הנוחות אותו הם חווים. חוסר הנוחות מקבל משנה תוקף כשיודעים שהתסריטאי של הסרט, ירז'י סטפן סטאווינסקי, שרד את המלחמה באופן דומה.
אי אפשר שלא להבחין ש'קנאל' הוא סרט בוגר בהרבה מ"דור", הן מבחינת התוכן והן מבחינת המבנה. העריכה המביכה נעלמה ברובה הגדול, משאירה מספר רגעים קפקאיים שנדמים מכוונים, לדוגמא כאשר מישהו רץ בפתח מעבר בביוב ומופיע מיד בצידו האחר, כאשר הדבר מדגיש את תחושת המבוך איתה הדמויות מתמודדות. הדמויות בהן עוסק הסרט כולן ייחודיות ומעוררות את העניין שלנו כצופים, יחד עם דאגה לשלומן המלווה אותנו מתחילת הסרט. הטון הקומוניסטי הבוטה נעדר גם הוא מהסרט, ככל הנראה בעקבות מותו של בולסלאב ביירוט (המנהיג הקומוניסטי הפולני ששימש גם כנשיא), מה שמאפשר לנימה יותר טבעית והומוניסטית לשלוט בסרט. האידיאלוגיה והפוליטיקה נוקו ומה שנשאר הוא מאבק מטורף לשרוד, ובעבור הדמות הראשית, זרדה, מאבק להצלת רעיו.
הסרט שונה מאוד מ"דור" גם בכך שהסרט ממוקם עמוק בתוך המלחמה וגם בנימה הקודרת שלו. הוא נפתח בסצנה מבשרת רעות, המעידה על חוסר התוחלת של מאבקם של הגיבורים. אחת השורות הראשונות בסרט היא: "הביטו בהם היטב, אלו השעות האחרונות של חייהם". הם ימשיכו להיאבק עד לרגע האחרון, מאבק אלים להישרדות, בידיעה עמומה שהדבר היחיד שמאבקם יניב הוא את השמדתם המוחלטת, בדומה לעיר ורשה עצמה.

the Courtesy of National Film Archive
the Courtesy of National Film Archive

אפר ופנינים. (1958)
איזה סרט! עלילת "אפר ופנינים" מתחילה בסוף המלחמה והוא משלים מבחינה כרונולוגית את הטרילוגיה, אך מבחינה עיצובית הוא לא יכול היה להיות שונה יותר משני קודמיו, בדרך הטובה ביותר האפשרית. היקפו של הסרט רחב וסבוך. הוא מתמקד במצבה של פולין הבתר־מלחמתית, בסטליניזציה ובתגובת הנגד אליה. בחלקו הגדול זהו סרט פוליטי, בעיקר אם לוקחים בחשבון שפולין באותה תקופה הייתה נתונה לשלטון דיכוי. עם זאת מה שמפתיע הוא שלסרט אין מסר פוליטי ברור, הן הקומוניסטים והן הלאומיים מוצגים בכבוד ובהומניות. שתי הקבוצות סובלות מפגמים דומים. לרגעים בזמן הצפייה הייתי ממש מופתע מכך שהסרט הצליח לעבור את אישור הצנזורה.
ויידה מתגלה כאן כבוגר וחזק ומפגין את מלוא כוחו בשליטה מופתית בעריכה, בצילום ובתיזמור הסצנות. כמה מהתמונות נחרטות במיוחד בזיכרון, כדוגמת הצילום שבו המנהיג הקומוניסטי משתקף דרך מראה. הסרט בכללו מצולם בצורה יפייפיה.
מומחיותו של ויידה באה לידי ביטוי גם בדמויות. התסריט, המבוסס על ספרו של ירז'י אנדרז'ג'ובסקי, שגם עיבד את הספר לתסריט קולנועי, הוא אינטליגנטי וכתוב היטב. המשחק מאופק, ועם זאת מרהיב, אמין באופן עגול ומעיר לחיים את הדמויות האנושיות והמתוסבכות מאוד. כל אחת מהדמויות נגררת אחרי מוטיבציות סותרות. אף אחת מהן לא מעוררת חיבה באופן שלם, ודווקא מסיבה זו אנחנו יכולים להזדהות איתן. לקראת סוף הסרט אנו נוכחים לדעת איך כל אחת מהדמויות נפגעה מהמלחמה ומחורבן ורשה, כיצד האירועים הללו השפיעו על חיי היומיום שלהן, כשהטראומה נוגעת בהרגלים, בפוליטיקה, בבחירת החברים, כשחייהם מלווים ביאוש שקט. לעתים רחוקות מאוד נתקלתי בעומקים חסרי רחמים כאלה בדמויות בסרטים שנעשו באותו עידן. יפה וטראגי במיוחד הוא מסעה הפסיכולוגי של הדמות הראשית.
העלילה עצמה טובה למדי, ובסרט יש לא מעט רגעים מותחים. כדרכו של ויידה הסרט מלא בסימבוליזם. מכוסיות וודקה בוערות ועד לסיומו מלא האבל של הסרט, המלווה בפולונז. סרט פנטסטי המהווה את גולת הכותרת של הטרילוגיה. 

טום אליס הוא יוצר קולנוע ועוסק בכתיבה ממסטצ'וסס ארצות הברית. Filmbalaya.com הוא אתר קולנוע עצמאי שבסיסו בסן פרנסיסקו, קליפורניה.