ראש חץ, פרשים בצדדים ונחישות: כך הצליח חניבעל להביס את הצבא הרומי, בקרב שנלמד באקדמיות צבאיות מאז ועד היום
ידין רומן
בתחילת המאה השלישית לפנה"ס, קרת חדשת – העיר החדשה, שנוסדה כנראה 500 שנה קודם לכן על ידי סוחרים פיניקים מצור – הייתה הרפובליקה החזקה ביותר במערב הים התיכון. קרתגו, כפי שהיא נקראה בפי הרומאים, שלטה על חופי צפון אפריקה, ספרד, סיציליה, סרדיניה וקורסיקה וכל יתר האיים במערב הים התיכון. הנהגת קרתגו, שהייתה ממוקמת במפרץ תוניס של ימינו, הייתה נתונה בידי אליטה פיניקית ששמרה בקנאות על שפתה, על דתה ועל תרבותה השמית=כנענית. בנוסף לשכבת העילית הדקה הזו היו המוני תושבים מקומיים: שבטים מלוב, מהרי האטלס וממדבריות הסהרה, שעיבדו את האדמה, ייצרו את ההכנסות והרווחים ושירתו כספנים וכחיילים בצבא הרפובליקה. אלה לא נהנו מעושרה המופלג של האימפריה המסחרית.
עד לשנת 265 לפנה"ס הייתה רומא כוח צבאי יבשתי שהחל להשתלט על המגף האיטלקי. בניגוד לקרתגו, ידעה רומא לשלב את אזרחיה בהצלחת הרפובליקה ובאופן ייחודי בעולם העתיק נהגה להעניק אזרחות – בדרגות כאלה ואחרות – לתושבי הערים שאותן כבשה. אלה, לאחר שנכבשו, נקשרו לרומא בחוזה שהגדיר את חובותיהן ואת זכויותיהן, וכלל גם השתתפות מסוימת ברווחי האימפריה. חובת השירות הצבאי של תושבי כל הערים שצורפו לרפובליקה העמידה לרשות רומא מאגר עצום של כוח אדם.
ההתנגשות הבלתי נמנעת בין רומא לקרתגו החלה בשנת 265 לפנה"ס ונסבה על שליטה בסיציליה. המאבק על האי הוליד את המלחמה הפונית הראשונה (פונית מלשון פיניקית), שנמשכה 23 שנים. הקרבות התרחשו בעיקר בים והשתתפו בהם מאות ספינות מלחמה. בשנת 256 לפנה"ס פלשו הרומאים לאפריקה ואיימו לכבוש את קרתגו עצמה, אבל הקרתגים הצליחו לחסל את הצבא הרומאי הפולש. למרות שקרתגו הייתה אימפריה ימית ורומא אימפריה יבשתית, הייתה ידה של רומא על העליונה בקרבות הימיים שהחלו להתפתח ביניהן. בשנת 241 לפנה"ס, כאשר שני הצדדים כבר היו מותשים לחלוטין, הכריע המאגר העצום של כוח האדם שעמד לרשות הרפובליקה הרומאית את הכף. קרתגו נכנעה, ויתרה על סיציליה והסכימה לשלם לרומא פיצויים.
עשרים ושלוש שנים נמשך השלום בין רומא לבין קרתגו. אולם, כבר עם חתימת החוזה לסיום המלחמה, היו אצילים קרתגניים שחשבו שהיה צריך להמשיך ולהילחם. בראש המתנגדים להסכם עם רומא עמד חמילקרת ברקה, שפיקד על שכירי החרב של קרתגו בסיציליה. במשך עשור ניהל מלחמת גרילה נגד הרומאים במטרה להתיש אותם לאט ולגרום להם לוותר על אחיזתם בסיציליה. עם חתימת הסכם הכניעה נטש את הצבא והשאיר את פירוק צבא שכירי החרב שעליו פיקד לאחרים. ללא כישוריו המנהיגותיים של חמילקרת, החלו שכירי החרב, בצירוף רבים מהאוכלוסייה הלובית, למרוד בקרתגו. מלחמת השכירים התנהלה באכזריות רבה וכמעט הביאה לחורבנה של קרתגו, כך שההנהגה הקרתגית נאלצה להחזיר את חמילקרת לעמוד בראש הצבא. הלז הפגין סוף סוף את יכולותיו בקרבות שלא מן המארב והצליח לחסל באופן יעיל את המרד.
הרומאים ניצלו את המרד ולקראת סופו השתלטו, בניגוד להסכם עם קרתגו, על סרדיניה. המעשה עורר כעס רב בקרתגו וחיזק את אלה שהתנגדו להסכם עם רומא. בשנת 237 לפנה"ס קיבל חמילקרת פיקוד על הפרובינציה של קרתגו בחצי האי האיברי והחל בהרחבת שטחה על ידי כיבוש ערים וממלכות. בשנת 229 לפנה"ס הוא נהרג באחד הקרבות, והפיקוד על הצבא הקרתגני בחצי האי האיברי עבר לעזרובעל, חותנו של חמילקרת. בשנת 221 ירש את הפיקוד על הצבא חניבעל, בנו של חמילקרת.
הרומאים לא ראו בעין יפה את התעצמותה של קרתגו בחצי האי האיברי. כאשר בשנת 220 לפנה"ס עזר חניבעל לבני בריתו במאבק נגד העיר סגונטו, פנו אנשי העיר לרומא. הרומאים ציוו על חניבעל להפסיק את המצור על העיר. חניבעל, בניגוד לדרך שבה נהגו קודמיו, סירב. סגונטו נכבשה לאחר שמונה חודשי מצור, הוחרבה ותושביה נמכרו לעבדים. רומא דרשה ממנהיגי קרתגו לגנות את חניבעל, וכאשר אלה סירבו הכריזו הרומאים מלחמה – המלחמה הפונית השנייה.
חניבעל היה בסוף שנות העשרים לחייו כאשר פרצה המלחמה. מראשית דרכו התגלה כמצביא, כאסטרטג וכטקטיקן מעולה. חניבעל החליט להעביר את המלחמה עם רומא לחצי האי האיטלקי, להילחם עם רומא באדמתה. באביב 2018 לפנה"ס יצא עם צבא של 12,000 פרשים, 90,000 חיילים רגליים ו=37 פילים, לעבר איטליה. הוא חצה את ההרים הפירנאיים לצרפת ומשם את האלפים לאיטליה. בנובמבר 2018 לפנה"ס הגיע חניבעל לעמק הפו. מהמסע המפרך נותרו רק 6,000 פרשים ו=20,000 חיילים, אך אלה היו טובי אנשיו, לוחמים מיומנים, מנוסים ונאמנים לו. אל הצבא הפולש הצטרפו שבטים מקומיים, שנאבקו בניסיונות רומא להשתלט על שטחיהם.
הרומאים היו המומים. צבא רומאי הוחזר מיד מסיציליה אך הובס בידי חניבעל. רומא גייסה צבא נוסף שמנה 38,000 חיילים אך גם זה הובס על ידי חניבעל בדצמבר 218 לפנה"ס, בקרב ליד הנהר טרביה. רוב הצבא הרומאי הושמד או נפל בשבי. רומא, עם מאגר כוח האדם העצום שעמד לרשותה, גייסה לגיונות נוספים במטרה למנוע מחניבעל לחצות את ההרים האפנינים ולהתקדם דרומה. הכוחות הרעננים הובסו אף הם, ונגרמו להם אבדות קשות.
הסנאט הרומאי נתקף בבהלה והחליט למנות, במקום שני הקונסולים כמקובל בכל שנה, דיקטטור לשישה חודשים, שסמכויותיו בלעדיות ונרחבות. לתפקיד ניהול המאבק נגד חניבעל נבחר קווינטוס פביוס מקסימוס בן ה=58. פביוס המנוסה החל באופן מיידי בגיוס צבא רומאי חדש, 4 לגיונות שימנו כ=40,000 חיילים, ובאימונו. עד שיוכל הצבא החדש להתמודד עם צבא חניבעל, נמנע פביוס בכול מחיר מלהיכנס לקרב. הצבא הרומאי, הסנאט והאוכלוסייה התמרמרו נגד מדיניות ההימנעות של פביוס. כאשר המינוי לדיקטטור פג, מינה הסנאט שני קונסולים חדשים, לוסיוס אמיליוס פאולוס וקאיוס טרנטיוס ווארו, שנבחרו כדי להוביל נגד חניבעל את הצבא הרומאי החזק והגדול בכל הזמנים. לכל אחד משני הקונסולים העמידה רומא צבא אדיר של 4 לגיונות, כ=40,000 חיילים רגליים, פרשים וחיילי עזר. הצבא הענק הזה יצא לעבר חניבעל, שכבר הגיע לדרומה של איטליה. שני הצבאות נפגשו ליד העיר קאנאי שבפוליה עם שחר ה=2 באוגוסט 216 לפנה"ס, והתארגנו בשטחי הכינוס.
שמונת הלגיונות של הצבא הרומאי הסתדרו בשלוש שורות, עם רווחי תמרון בין השורות, כאשר לכל שורה תפקיד ומעמד אחר. כל שורה הייתה מורכבת מיחידות של כ=120 לוחמים, שהסתדרו בחזית של 15 או 20 לוחמים ובעומק של 8 או 10 שורות. בין כל יחידה ליחידה הפריד מרחב תמרון. משני צדי שורות הלוחמים הרגליים הוצבו יחידות הפרשים, שתפקידן היה למנוע התקפה על הלוחמים מהאגף. מולם, במרחק של כקילומטר, ניצב הצבא הקרתגי.
צבא חניבעל מנה פחות ממחצית כוחו של הצבא הרומאי. חניבעל סידר את לוחמיו ביחידות, שביניהן הפרידו מרחבי תמרון. אבל, בניגוד לשורת היחידות הישרה של הרומאים, העמיד חניבעל את יחידותיו בצורה מדורגת, כאשר היחידות במרכז החזית בלטו לכיוון הרומאים והיחידות בצדדים היו רחוקות יותר. בשני קצוות החזית, מאחורי גושי היחידות, העמיד חניבעל שני מבנים של חיילים שמנו כמה אלפי חיילים כל אחד. שני הגושים ניצבו מאחורי שני קצוות החזית של כוחותיו, כאשר חזיתם אחד מול השני ורוחב החזית מפריד ביניהם. בשני צדדי החזית העמיד חניבעל את פרשיו כאשר אחיו, עזרובעל ברקה (ששמו דומה לשם החותן), מפקד על הפרשים משמאל לכוחות. על המרכז פיקד חניבעל יחד עם אחיו השני מאגו.
עם סיום הצבת הכוחות של שני הצדדים היו פרוסים במישור הצר שבין נהר אופנטו לגבעה עליה ניצבה העיר קאנאי כ=126,000 חיילים רגליים ועוד כ= 16,000 פרשים.
הקרב התחיל בפעילויות גישוש מצד הצבא הרומאי על ידי חיילים שאומנו במיוחד לקרב. אלה, מצוידים ברמחים ובקשתות, יצאו אל מול קווי האויב וניסו לגרום לאבדות מצידו על ידי הטלת רמחים וירי חצים מרחוק. שלב זה נמשך מספר שעות ובסופו החל הצבא הרומאי להתקדם לעבר האויב. ההתקדמות נעשתה בשאגות קרב (מכאן הביטוי), כאשר החיילים מכים בחרבותיהם על המגינים והמחצצרים מלווים את הרעש בתוספת משלהם. מרחוק לא ראו את הרווחים בין גושי היחידות והמראה של חזית רומאית אחידה מתקדמת ממול היה מראה מפחיד, שפעמים רבות הצליח לגרום לאויב לנוס על נפשו.
כאשר הרומאים הגיעו לטווח של 25-30 מטרים מצבא חניבעל, החלה זריקת רמחים בין הצדדים והסתערות לעבר האויב – במאות הבאות ישנה הצבא הרומאי הסדיר את הטקטיקה הזאת. החזית הרומאית התקדמה בשקט לעבר האויב, ואז, כאשר הייתה במרחק של כ=40 מטרים ממנו, פצחה בשאגות אדירות והסתערה. כך, בכל מקרה, מתאר יוסף בן מתתיהו את הפחד שהפילו הרומאים על היהודים בספרו "מלחמת היהודים", וסביר שאותו פחד גם תקף את הקרתגים. ההסתערות על פני המטרים האחרונים לוותה אומנם בהתגברות שאגות הקרב ובהכאה עם החרבות על המגינים, אבל ככל שהתקרבה אל האויב, הואט קצבה ונעשה מעבר להתקדמות איטית וזהירה.
ההסתערות המוצגת בסרטים ההוליוודים, שבה דוהרים חיילים אל תוך שורות האויב במגמה להפיל את החיילים ממול, היא טובה ליצירת הדרמה הקולנועית, אבל לא התקיימה במציאות. הסכנה הגדולה ביותר לחייל בעולם העתיק הייתה איבוד שווי המשקל, מפאת התנגשות באויב או מכל סיבה אחרת, ואותה רצו החיילים למנוע בכל מחיר. ההתקדמות האמיתית הייתה איטית, בחזית אחידה, כאשר החיילים עמדו עם רגל שמאל קדימה, מכופפים מאחורי המגן, שאותו החזיקו ביד שמאל, וחרבם הייתה מוחזקת ביד ימין. במצב הזה אי אפשר היה להכות בחוזקה עם החרב ולפלח את מגן האויב, אלא אפשר היה לנסות לפגוע, בתנועות חרב מלמעלה למטה, בחלקי הראש שלא היו מוגנים על ידי הקסדה או בחלקי הרגל מתחת לברך, שלא היו מוגנים על ידי המגן. הכרעת האויב לא נעשתה במכת חרב אדירה אחת, אלא במכות חוזרות ונשנות אל החלקים החשופים. כל עוד שמרה היחידה על המבנה התנהלה מערכה ארוכה של מכות חרב, כאשר מדי פעם היחידות, בפקודה ממפקדיהן, ניתקו מעט מגע מהאויב, העבירו חיילים מהשורות האחוריות קדימה וחזרו למגע. המטרה בסופו של דבר הייתה לשבור את חזית האויב ולגרום להתמוטטות היחידה העומדת מולם.
כאשר הצבא הרומאי נכנס למגע ראשוני עם צבא חניבעל, עזרובעל, שפיקד על הפרשים באגף השמאלי, הסתער לעבר הפרשים הרומאים באגף הימני הרומאי (ממולו). הפרשים הרומאים, שהיו פחות מיומנים מפרשיו המעולים של חניבעל, ניהלו קרב קשה אבל לאחר זמן קצר נשברו ונמלטו כאשר פרשי חניבעל רודפים אחריהם לאורך גדת הנהר. הפרשים הרומאים התפזרו בשטח, חלקם נהרגו וחלקם נשבו. בשלב הזה עצר עזרובעל את ההסתערות ואירגן מחדש את כוחותיו.
המבנה המקומר שבו העמיד חניבעל את יחידותיו גרם לכך שהיחידות המרכזיות בחזית הן אלה שעמדו ראשונות מול החזית הרומאית. באופן טבעי, צמצמו הרומאים את הרווחים בין היחידות על מנת להביא יותר כוחות למגע בכוחותיו הקדמיים של חניבעל. לאחר זמן מה, על פי תכנון מראש, נסוג מרכז החזית של חניבעל ורובו של הכוח הרומאי נשאב אל תוך הפרצה בחזית. ככל שהתקדמו הרומאים לעבר הכוחות הנסוגים של חניבעל הם ניצבו להפתעתם מול שתי היחידות האחוריות שהציב. כעת הסתערו אלו על הרומאים מהצדדים.
בשלב הזה הסתער עזרובעל עם פרשיו על הפרשים הרומאים שנותרו באגף הימני. פרשיו של חניבעל הביסו בקלות את הפרשים הרומאים שנשברו וברחו מהקרב. כעת תקף עזרובעל מאחור את הכוחות הרומאים שנדחקו לתוך המלכודת של חניבעל. החיילים הנסוגים של חניבעל הסבו את פניהם לעבר הרומאים ויצאו להתקפה. המלכודת של חניבעל נסגרה. הצבא הרומאי נשבר. מעטים הצליחו למלט נפשם משדה הקרב. כ=70,000 חיילים רומאים נהרגו ועוד כ=10,000 נפלו בשבי. יחד עם הצבא הרומאי נפלו כרבע או כשליש מהסנטורים הרומאים שהצטרפו לכוחות הפרשים. עם שקיעת היום של ה=2 באוגוסט, 216 לפנה"ס, נראה היה שרומא לא תוכל לשרוד.
קאנאי הייתה מכה קשה. הצבא הרומאי הגדול ביותר שאי פעם יצא לקרב חוסל. חניבעל לא ניצל את ההצלחה. 400 קילומטרים בסך הכול הפרידו בינו לבין רומא, והוא יכול היה להתקדם לעברה מבלי שכוח רומאי כלשהו יוכל לעצור אותו. יתרונו של חניבעל היה בקרבות בשדה הפתוח ולא במצור על ערים. האסטרטגיה שלו הייתה להכניע את רומא על ידי חיסול הבריתות שכרתה עם הערים האחרות בחצי האי האיטלקי. חניבעל שלח שליח לרומא עם הצעה לכניעה, לסיום המלחמה. הרומאים סירבו. הם לא היו מוכנים להודות בכישלון. ברומא נאסר על משפחות להתאבל על אובדן חיילים או בני משפחה בקרב הגדול. מתוך מאגר כוח האדם העצום של רומא החלו להתארגן לגיונות חדשים, שגם אם נחלו תבוסה אחר תבוסה מידי חניבעל המשיכו להתעצם ובעיקר לפתח מיומנויות. במשך 12 השנים הבאות המשיך חניבעל לנדוד עם צבאו בחצי האי האיטלקי, מביס כל צבא רומאי שנשלח נגדו.
לבסוף, בשנת 204 לפנה"ס פובליוס קורנליוס סקיפיו, אחד הקצינים ששרדו את קרב קאנאי, ונשלח לסיציליה יחד עם השורדים האחרים כעונש על תבוסתם, פלש ממנה לצפון אפריקה. קרתגו החזירה את חניבעל ואת כוחותיו מאיטליה לצפון אפריקה על מנת להתייצב את מול הרומאים הפולשים. לאחר שורה של קרבות שבהם הביס חניבעל את הצבא הרומאי, הוא נחל מפלה מוחצת בקרב זמה, בשנת 202 לפנה"ס. ההנהגה בקרתגו הסכימה להיכנע. המלחמה הפונית השנייה הסתיימה. חניבעל המשיך לעמוד בראש הצבא הקרתגי, אבל אויביו הפוליטיים והרצון הרומאי לנקמה בו הכריחו אותו לצאת לגלות. הוא הפך לשכיר חרב, בעיקר בממלכות ההלניסטיות במזרח, כאשר הוא נרדף כל הזמן על ידי סוכנים רומאיים. את ימיו האחרונים הוא בילה בצבאו של אנטיוכוס השלישי. אבל כאשר זה נחל מפלה קשה בידי הרומאים, בשנת 183 לפנה"ס, הוא ברח לבית'ניה והתאבד.
קרתגו נהרסה לחלוטין בשנת 146 לפנה"ס במלחמה הפונית השלישית. הרומאים הכריזו על השטח כמקולל ואסרו על התיישבות בו. כמאה שנה לאחר מכן חזרו הרומאים למקום והקימו עיר חדשה באותו שם, שאת הריסותיה ניתן לראות כיום. קרתגו הרומאית שימשה כבירת הפרובינקיה הרומאית אפריקה, ובמהלך השנים הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומאית. קרתגו נהרסה שוב כתוצאה מפלישות ברברים, ביזנטיים ומוסלמים. כיום חורבותיה הן אתר מורשת עולמית.
הקרב בקאנאי נלמד כיום בכל אקדמיה צבאית. ב=1991 הסביר הגנרל שוורצקופ, מפקד כוחות האו"ם במלחמת המפרץ, שהפעילות במפרץ הושפעה רבות מהקרב בקאנאי. במלחמת העולם השנייה הודיע מפקד הצבא הגרמני שפלש לצפון אפריקה, ארווין רומל, שהביס את הכוחות הבריטיים באמצעות תוכנית קרב קאנאי. מוקדם יותר בנה אלפרד פון שליפן, אדריכל הפלישה הגרמנית לצרפת במלחמת העולם הראשונה, את תוכניות ההתקפה הגרמנית על צרפת ואת לכידת הצבא הבריטי על סמך לימוד יסודי של פעולותיו של חניבעל בקרב קאנאי.
חניבעל ניצח בקאנאי בזכות מנהיגות, תכנון מדוקדק, היכולות של קציניו ובזכות האומץ והמיומנות של חייליו. זה המסר שעבר לדורות של גנרלים מהקרב הגדול הזה – אחד הניצחונות המוחצים והמרשימים בתולדות מלחמות האדם.
