שפירא תחת זכוכית מגדלת

0

מאז שנוסדה על ידי היזם מאיר גצל שפירא הייתה שכונת שפירא שכונה עצמאית, יש שיאמרו מרדנית. השכונה שגבולותיה הם התחנה המרכזית החדשה ורחוב סלמה, דרך קיבוץ גלויות, האיילון ושדרות הר ציון, אופיינה על ידי הקהילות הייחודיות שמצאו בה בית ועל ידי התנודות הכלכליות של תל אביב־יפו. כיום הפכה מוקד לחיכוכים בין הקהילה הותיקה, סטודנטים צעירים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, משקיעים עם חזון כלכלי וקבוצות עם חזון חברתי

מאיה רומן, צילומים: שרה שימנסקה (Sara Szymanska)

התפתחותה של תל אביב, בדומה לערים גדולות אחרות בעולם מוכתבת בעיקר על פי צורכי הנדל"ן של תושביה. הנדודים של אמנים חסרי ממון, משפחות צעירות וסטודנטים בחיפוש אחר שכר דירה זול יכולים להפוך שכונות עניות לשכונות יוקרה בתוך מספר עשורים, שינוי שנושא עמו השלכות מרחיקות לכת, לחיוב ולשלילה.
בעוונותיי, מצאתי עצמי חלק מאותו עדר של אמנים תפרנים/סטודנטים/אקדמאים/משפחות צעירות. למרות שאיני אמנית, סטודנטית או אשת משפחה, מצאתי את עצמי נעה בכל רחבי תל אביב בחיפוש אחרי שכר דירה שפוי (יחסית) ושכונה שארגיש בה בבית. החיפוש הזה תמיד מורכב. צעירים רבים שמחפשים את מקומם בעיר, משוועים למצוא מקום ״ייחודי״, שכונה עם אנשים מעניינים, אולי קצת היסטוריה, מקום שהוא יותר מסך בנייני הדירות האנונימיים במרכז העיר ופרבריה, מקום עם "אופי". אולם אופי של מקום, כמו אופי של בן אדם, יכול להשתנות. דייריו של כל אזור הם שמכתיבים את אופיו והמעבר של אוכלוסיות חדשות לשכונות ותיקות ברחבי העיר משנה אותן בהכרח. השינוי פעמים רבות מתגלם בג'נטריפקציה — עילות בעברית: תהליך דחיקתם של התושבים המקוריים של השכונה לטובת הפיכתה של השכונה ליקרה יותר, בורגנית יותר ובתל אביב, לדומה יותר לשכונות מרכז העיר. תהליך שמתקבל בברכה או בחרדה אצל תושבים שונים בעלי אינטרסים סותרים.
במהלך שנותיי בתל אביב הרגשתי פעמים רבות כ"מבשרת הג'נטריפקציה". עברתי משכונה לשכונה ועם עזיבתי ליעד הבא, עת מחירי השכירות האמירו, לא יכולתי שלא להבחין בשינוי שהתחולל בשכונה. שינוי שנוצר חלקית בגללי ובגלל שכמותי. כך עברתי מפלורנטין לכרם התימנים לצפון יפו ולבסוף לשפירא.
לרוב השכונות הגעתי בגלל שכר דירה זול ותו לא, אבל שפירא הייתה אחרת מהרגע הראשון. הגעתי לשכונה לפני כמעט חמש שנים בחיפוש אחר מקום מגורים זול ובעל אווירה נעימה. שפירא הציעה את הלא ייאמן — בתים פרטיים! עם חצר! להשכרה במחירים שפויים (יחסית לתל אביב). אחרי שעברתי לאזור למדתי שיש בה הרבה מעבר. בפעם הראשונה כמעט הכרתי את השכנים שלי. הרגשתי חלק מהמרחב העירוני בו מצאתי את עצמי. התקוממתי על חוסר ההשקעה של עיריית תל אביב בשכונות דרום העיר, התחלתי להתעניין במתחים הפנימיים בין הקהילות בשכונה ולשים לב לשינויים בה — בית קפה נפתח, ואחריו עוד אחד, חנויות יד שנייה ופיצרייה.
אל צעירים כמוני שהתערבבו בתושבי השכונה הוותיקים הצטרפו גם מבקשי מקלט, מהגרי עבודה ופליטים ועד מהרה החל העניין העיתונאי בה. ב־2015, כתב שגיא כהן, מבקר המסעדות האימתני של "הארץ" ביקורת נדירה בהשתפכותה על מסעדת חנן מרגילן הוותיקה. הביקורת הפכה את המסעדה למוקד עלייה לרגל, וקהל חדש שלא תמיד היה לרוחם של בני המשפחה המנהלים את המסעדה צבא על הדלתות. אחר כך הגיעו כתבות על "הפנינות הנסתרות בשפירא", רובן ככולן התמקדו קודם כל בעסקים החדשים שנפתחו בשכונה — קפה שפירא, קפה גצל, הבית האדום ופיצה פיפל — כולם עסקים בני שלוש שנים או פחות. לצידם הוזכרו תמיד אותם מוסדות ותיקים — מסעדת חנן מרגילן, חיים בורקס ומסעדת סינג לונג שבקצה השכונה.
הבאזז העיתונאי הוביל לעלייה נוספת בפופולריות של השכונה. בניינים חדשים החלו צצים מכל עבר והם עתידים לשנות באופן מהותי את אופייה של השכונה שכללה עד היום בעיקר בתים צמודי קרקע. השינוי הוא לא רק קוסמטי או דמוגרפי. הוא משקף ניסיון נוסף "לביית" סוף סוף את השכונה המרדנית, מטרה שעיריית תל אביב שמה לה עוד לפני קום המדינה.

לקריאת כל הכתבה:
מהרו והזמינו את הגיליון, נשארו גיליונות בודדים

Share.

Comments are closed.