רמת הגולן: חמישים שנה, חמש תקופות

0

"מהיום הראשון לאחר מלחמת ששת הימים, ההתיישבות ברמת הגולן הייתה חלק מהקונצנזוס הישראלי", אומר אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן. את חמישים השנים שעברו מאז הוא מחלק לחמש תקופות, כאשר כל תקופה נמשכה כעשור

העשור הראשון: הבוקרים

"העשור הראשון הוא עשור האופוריה ברמת הגולן", אומר מלכה, "היה ברור בציבור, כמו בממשלה ובמוסדות המיישבים, שהגולן יישאר בתחומי מדינת ישראל". במבט לאחור כך נראים פני הדברים, אבל בימים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים המציאות הייתה מעט אחרת.  "הגולן, האזור המערבי של צפון עבר הירדן, הוא בבחינת ארץ לא נודעת לתושבי ישראל", כתב מרדכי נישטט בעיתון דבר ב=28 ביוני 1967, "לא נתפלא אפוא, אם רבים יופתעו להיוודע באיזו מידה היה הגולן עברי מימי הבית הראשון, ובמיוחד בימי בית שני, וגם במאות הראשונות לאחר החורבן. בגולן, ששטחו אינו עולה על 1,650 קמ"ר, היה יישוב יהודי צפוף מאוד, לא פחות, ואולי אפילו יותר, מאשר בגליל".

מיד עם תום הקרבות, ב=15-14 ביוני 1967, התכנסה ועדת השרים לביטחון וקבעה כי אם יסכימו הסורים שהגבול בין ישראל לסוריה יהיה הגבול הבינלאומי, ישראל תחזיר את הגולן. גבול שביתת הנשק בין ישראל לסוריה שנקבע ב=1948 אינו עובר לאורך הגבול הבינלאומי. במסגרת הסכמי שביתת הנשק, שנועדו להיות זמניים בלבד, קיבלה סוריה גישה לכינרת, בחוף הצפון מזרחי, גישה לגדה המזרחית של הירדן, ונקבעו שטחים מפורזים לאורך קו שביתת הנשק, שעליהם השתלטו הסורים לאחר חתימת ההסכמים. הגבול הבינלאומי לעומת זאת, הותיר את כל הכינרת, את שתי גדותיו של הירדן, את חמת גדר ואת רמת הבניאס בתחומי ישראל. יומיים לאחר הישיבה בוועדת השרים לביטחון, הובא הנושא בפני מליאת הממשלה שהחליטה ש"ישראל מציעה כריתת חוזה שלום עם סוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל… עד לכריתת הסכם שלום תוסיף ישראל להחזיק בשטחים שהיא מחזיקה בהם היום". ההצעה הישראלית הועברה לאמריקנים, ומהם לסורים. הסורים סירבו. "נסיגת ישראל חייבת להיות בלא תנאי", הודיעו לאמריקנים.

במקביל, ובהתאם להחלטת הממשלה, החלה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לתכנן עובדות בשטח שיקבעו את הגבול הבינלאומי כגבול בין ישראל לסוריה. במסגרת זו תכננה הסוכנות להקים שורה של היאחזויות בתוך השטחים המפורזים, בצד המערבי של קו שביתת הנשק. שתי היאחזויות ראשונות במסגרת זו עלו על הקרקע בספטמבר 1967. גרעין אחד, של השומר הצעיר, עלה להתיישב ברמת הבניאס, בנקודה שתהיה לימים קיבוץ שניר, וגרעין נוסף התיישב מדרום לגשר בנות יעקב, ליד גדות, בהיאחזות נח"ל שנקראה "מטה עוז". "מבצע ההתיישבות הזה", כתב העיתון של תנועת  מפ"ם, שהשומר הצעיר השתייך אליה, "יפתח דף חדש בתולדות ההתיישבות החלוצית בארץ".

החלטת הממשלה נשמרה בסוד. אבל התוכנית להקמת היאחזויות לאורך הגבול הבינלאומי, שהצביעו על כוונה לסגת מהגולן אל הגבול הבינלאומי, גרמו לחרדה בקיבוצי עמק החולה. במשך 19 שנים סבלו יישובי העמק מהפגזות סוריות חוזרות ונשנות, והפחד היה שההר, שהיה למפלצת, יחזור שוב לירוק אש וגופרית.

איתן סט, מקיבוץ גדות, שירת במלחמה כמפקד מחלקה בסיירת של חטיבה תשע. "נלחמנו בעמק דותן לכיוון שכם", הוא מספר, "כאשר הסתיימה המלחמה ביקש הקיבוץ שישחררו אותי על מנת לנהל את שיקום המשק. גדות הייתה הרוסה. חודשיים לפני המלחמה, ביום ששי ה=7 באפריל, אחר הצהריים, נקמו הסורים את הפלת ששת מטוסי המיג שלהם על ידי חיל האוויר, בהפגזה מסיבית על גדות. מהמוצבים הסורים בגולן, שבזמנו כונה הרמה הסורית, נצפו בתי המשק כמו על כף היד. תוך עשרים דקות הורידו הסורים על הקיבוץ 400 פגזים בהרעשה מדויקת ביותר. הקיבוץ נהרס כמעט עד היסוד. מיד אחר כך התחלנו לשקם, כאשר לעזרתנו באו מתנדבים מרחבי הארץ ואפילו מחו"ל. חודשיים אחר כך החלה מלחמת ששת הימים, ושוב נפלו פגזים בקיבוץ. הפעם הרבה פחות מדויקים".

"הייתי בן 32. שנתיים קודם לכן עוד שימשתי כמרכז המשק ועתה התחלתי לרכז את עבודת השיקום. לא ידענו על הצעת הממשלה לסגת מהגולן לגבול הבינלאומי. אבל, הנסיגה הבהולה מחצי האי סיני לאחר מלחמת קדש רחפה באוויר. השתתפתי גם במלחמה ההיא, במסע ההיסטורי של חטיבה תשע מאילת לשארם א=שייח. ב=1956, לאחר לחצים ואיומים של האמריקנים והרוסים, דוד בן גוריון הרים טלפון למטה צה"ל וצווה על נסיגה. כך, פשוט, בלי כל התנגדות או מעצורים. צה"ל פינה את כל חצי האי סיני ורצועת עזה וחזר לגבול הבינלאומי. כול האיבה והפעילות העוינת לאורך הגבול חזרה כמו מקודם, עד שהצריכה מלחמה נוספת. המחשבה שנחזור לחיות תחת הפגזות חוזרות ונשנות הטרידה אותנו מאוד".

סט החליט לעשות מעשה וזימן ל=25 ביוני, פגישה של נציגי הקיבוצים בגליל העליון לדון בפעולות שאפשר לעשות על=מנת להבטיח שלא תהיה יציאה בהולה מהרמה כפי שהייתה בסיני. בפגישה, בקיבוץ גדות ההרוס, השתתפו נציגים מכל קיבוצי האזור, ביניהם שניים שיהיו ממובילי המהלך להתיישב בגולן, יהודה הראל ממנרה, ורפאל בן יהודה מנאות מרדכי. המסקנה שהתגבשה הייתה שצריך לעלות לגולן ולהקים נוכחות אזרחית (אז עוד לא דיברו על יישוב). יהיה מסובך יותר לפנות אזרחים בפקודה מראש הממשלה.

אחד מחבריו של רפאל בן יהודה, וחבר קיבוצו, היה דן לנר, ששימש כראש מטה פיקוד צפון. לנר דיבר עם דוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, שנתן אישור לעזור לכוונה להעלות אזרחים לרמה. המטרה הרשמית הייתה שהקבוצה שתעלה תעסוק באיסוף מאות ראשי הבקר ששוטטו בשטחי רמת הגולן.

בינתיים, שלושה ימים לאחר שהתקבלה התשובה השלילית הסורית להצעה הישראלית, ב=22 ביוני 1967, התקיים בקיבוץ דפנה כנס של קיבוצי הגליל, בהשתתפות נציגים מהתנועות הקיבוצית. בין המשתתפים היה גם יצחק טבנקין, מראשי מפלגות הפועלים בארץ ישראל ומאבותיה של תנועת ארץ ישראל השלמה. בכנס קרא טבנקין להתיישב בכל השטחים "ששוחררו על ידי צה"ל". יום אחר כך התכנסה מועצת הקיבוץ המאוחד ברמת הכובש והחליטה לצאת לתנופה התיישבותית רחבה ומבצע רחב היקף להקמת היאחזויות שיבצרו את ניצחונות צה"ל במרחבי ארץ ישראל. באותה מועצה הוחלט גם לקדם את האיחוד בין מפלגות הפועלים, מפא"י, מפ"מ, אחדות העבודה ורפ"י.

"לקח עוד כשבועיים=שלושה להסדיר תמיכה בניסיון העלייה לרמה דרך המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית וגורמי הממשלה השונים", אומר סט, "אך הייתה הסכמה שבשתיקה. תמיכה בשקט. אפילו המועצה האזורית גליל עליון תרמה 10,000 שקל למבצע".

"היינו אמורים לאסוף בקר", סיפר סט. "קבלתי מכתב מסגן שר החקלאות, מעין פתק למושל הצבאי של קוניטרה ורמת הגולן, עקיבא פיינשטיין".

פיינשטיין היה מהדמויות האגדתיות של הגליל. בן ראש פינה שגויס במלחמת העולם השנייה על ידי יגאל אלון למחלקה הערבית של הפלמ"ח. לאחר שאומן על ידי הבריטים, נשלח פיינשטיין לסוריה וללבנון לאסוף מודיעין ולחבל במתקנים חיוניים. יחד עם עיסוקיו הצבאיים, עסק גם בהברחת נשק עבור הפלמ"ח. ב=1944 הפסיקו הבריטים את פעילות המחלקה הערבית ופיינשטיין חזר ארצה והחל לסייע בהבאת עולים במסגרת המוסד לעלייה ב'. תפקידו היה להעביר את העולים לארץ דרך קוניטרה לחולתה, או מלבנון לכפר גלעדי. ב=1946 נתפס על ידי הלבנוניים, נחקר בעינויים ונכלא בביירות ואחר כך בדמשק. למרות העינויים לא נשבר ולא הסגיר את יתר הפעילים בהברחת עולים. הוא שוחרר ב=1950 במסגרת חילופי שבויים לאחר מלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה מונה למושל נצרת ולאחר מלחמת ששת הימים חזר לקוניטרה, כמושל הצבאי הראשון של קוניטרה ורמת הגולן.

"פיינשטיין ישב די משועמם במשרדו בקוניטרה", מספר סט, "הגעתי אליו עם המכתב. הוא הציץ בו מבלי להתעניין במיוחד, חתם ואישר". בזה פתח פיינשטיין את תהליך ההתיישבות בגולן.

הקבוצה הראשונה עלתה להתגורר במחנה הסורי הנטוש בעלייקה. "במקום היו כמה מבני מפקדה שהיו יותר נקיים מהאחרים, שבהם התיישבנו. הייתה גם בריכת שחייה", נזכר סט.

לאחר כמה שבועות סט לא המשיך בעלייקה. אילוצים משפחתיים הותירו אותו בגדות, והוא החל לעסוק בגיוס צעירים לתגבר את המקום. "הגיעו חבר'ה מכל הארץ. קבוצה שזה עתה השתחררה מסיירת צנחנים, שעוד בצבא שוחחו על עלייה להתיישבות, צעירים בשנת שירות בקיבוץ, מתנדבים בקיבוצים ועוד. דן פרי, שמונה לפקח הראשון של רשות הטבע והגנים בגולן הגיע, וכך גם יצחקי גל, שיהיה בין המשתתפים בסקר הגולן. "הייתי מגיע אחר הצהריים לבית בקיבוץ, לומר שלום לאישה ולילד. תמיד חיכו לי שם כמה מתנדבים. לילה ראשון ישנו אצלי בבית ולמחרת הייתי מעלה אותם לגולן".

"הסתובבנו בשטח ואספנו בקר שהסתובב חופשי בכל הגולן. רוב תושבי הכפרים ברחו עם פרוץ המלחמה, מלבד הצ'רקסים במרכז הגולן והדרוזים בצפון. אחרי כחמישה שבועות הצ'רקסים נעלמו.  לימים התברר שהגברים שירתו בצבא הסורי והחזיקו את הקו שמעבר לגבול החדש. כאשר היה ברור שאין נסיגה ישראלית הצבא הסורי הודיע למשפחות שנשארו בכפרים לחצות את הגבול לשטח הסורי. הכפרים נהרסו אחרי כמה שנים כדי שלא ישמשו מסתור למסתננים".

"הנקודה העיקרית ביישוב החדש שהלך ונרקם ברמת הגולן", אומר יהודה הראל, "הייתה לקדם צורה חדשה של התיישבות קיבוצית. פתוחה לכולם. לא אמרנו שאנחנו אנשי הקיבוץ המאוחד, אלא שאנחנו קיבוץ חדש, ללא תנועה וללא התנגדות לתנועות האחרות".

לאחר ארבעה חודשים עבר הגרעין מעלייקה לשורה של בתים בקוניטרה, שם הכריז על עצמו כקיבוץ גולן. לאחר ארבעה שנים נוספות, ב=1972, עבר למקומו הנוכחי ושינה את שמו למרום גולן.

חודש לאחר המלחמה כבר עסקו בסקר כפרי הגולן בחיפוש אחר ממצאים ארכיאולוגיים, מיפוי מכמני הטבע וקביעת שטחים לשמירת טבע, יחד עם עיבוד השטחים החקלאיים בגולן על ידי קיבוצי עמק הירדן ועמק החולה.

ב=15 בדצמבר, 1967, הגיע דוד בן גוריון לבקר בקיבוץ גולן, בקוניטרה. בישיבה במזכירות הקיבוץ הראשון בגולן, שמע בן גוריון על התמיכה של כל התנועות הקיבוציות בהקמת משקים בשטחי הגולן המשוחררים. "מתי יתאחדו כבר כל התנועות האלה?" שאל בן גוריון בקוצר רוח.  "כאן כולם מאוחדים", ענה לו מזכיר המשק, יהודה הראל, "ישנם בקיבוץ יוצאי הקיבוץ המאוחד, איחוד הקיבוצים והקבוצות, ומחר עומדת להצטרף בחורה מן הקיבוץ הארצי". בסופה של השיחה נפגש בן גוריון עם זקן המתיישבים החדשים, יעקב בן מנשה, עולה מארצות הברית, "קאובוי" במקצועו. "צריך כאן שני מיליון יהודים מארצות הברית", אמר לו בן גוריון. "אל דאגה הם יבואו", השיב לו הבוקר כסוף השיער כשבידיו מגבעת בוקרים רחבת שוליים.

ערב מלחמת יום הכיפורים כבר היו בגולן 15 יישובים, מהם שישה קיבוצים, שלושה מושבים שיתופיים, שני מושבים, שתי היאחזויות נחל, מרכז אזורי אחד, וקואופרטיב תעשייתי.

המשך בגיליון הגולן של מטרופוליס.

להזמנת הגיליון

 

Share.