דְזֶ'יאֵן דוֹבְרִי* ויאטנם

0
*בוקר טוב בפולנית

פולין היא אחת המדינות ההומוגניות בעולם מבחינת אוכלוסייה. אם תשוטטו ברחובות ורשה, מעטים כהי העור או מלוכסני העיניים שתתקלו בהם. יוצאת דופן היא הקהילה הוויאטנימת הקטנה של ורשה. זה סיפורה

מאיה קולסקי, שיחה עם גרז'ניה שמנסקה-מטושביץ', המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת ורשה

"הכל התחיל בשנות ה־50 של המאה שעברה. הסיבה העיקרית שהווייטנאמים החלו להגיע לפולין היא שיתוף הפעולה בין פולין הסוציאליסטית וצפון וייטנאם, שהיתה אז מדינה קומוניסטית. כחלק משיתוף הפעולה בין שתי המדינות, הממשלה הפולנית סיפקה לא מעט מלגות לסטודנטים וייטנאמים שהגיעו למדינה כדי לקבל הכשרה כמומחים. הם למדו בעיקר את תחומי ההנדסה, תעשיית הכרייה, ספנות ותחומי ידע מועילים אחרים. הגל הגדול ביותר של הגירת סטודנטים בעידן הקומוניסטי היה בשנות מלחמת וייטנאם, אולם רובם חזרו לארצם אחרי שסיימו ללמוד, כך ששהייתם בפולין היתה זמנית בלבד. חלקם נשארו, אפילו שזה לא אושר על ידי אף אחת מהמדינות. רוב הנשארים פשוט התאהבו בפולנים ונשארו בפולין, למרות שזה נאסר על ידי השגרירות הווייטנאמית.
המצב השתנה בשנות ה־80. סטודנטים מווייטנאם המשיכו להגיע לפולין אך מדיניות ההגירה הפכה לנוקשה פחות והשגרירות הווייטנאמית שחררה את הרסן. עד אז היה פיקוח צמוד מאד על הסטודנטים, אבל כאשר בשנות ה־80 כלכלת וייטנאם הידרדרה, הסטודנטים החלו להפנות את תשומת לבם מהשתלמות בלימודים לאפשרויות לעשות כסף. צריך לשים לב שלמרות שכלכלת פולין היתה עדיין כלכלה קומוניסטית, באותן שנים היא נפתחה קצת לעולם ורבים מהמהגרים החלו לסחור בטובין שהובאו מווייטנאם ונמכרו לפולנים. אחרי הטרנספורמציה ב־1989 התחילו להופיע השווקים הפתוחים הגדולים, שנקראו בזארים. השוק הפתוח הגדול מכולם פעל בוורשה, באצטדיון העשור, המקום בו היום עומד האצטדיון הלאומי שנבנה לאירוח משחקי היורו ב־2012. זה היה מקום מאד מעניין ורב תרבותי — וייטנאמים, תושבי ארצות ברית המועצות לשעבר, אנשים ממדינות מזרח אירופה, מאפריקה וחצי האי הבלקני, כל אלו עבדו בוורשה, ובאצטדיון ניתן היה להתפנרס יפה על ידי סחר בטובין שיובאו באופן חוקי, לצד סחורות מוברחות. וייטנאמים רבים אגרו כסף רב באותה תקופה. חלקם חזרו למולדתם, וחלקם נשארו בפולין.
באותם ימים רוב הווייטנאמים התגוררו ברובע פראגה, האזור שמסביב לאצטדיון. כילדה גרתי גם אני בפראגה, היו לי חברים וייטנאמים בבלוק ובבית ספר, ושמרתי על קשר חם אתם עד היום. כשהיינו בני שבע או שמונה הם לימדו אותי וייטנאמית, ואני לימדתי אותם פולנית. ככה למדתי איך לספור מאחד עד עשר. בנוסף לשכונת ילדותי התגוררו הווייטנאמים גם באזור שקרוב לגטו היהודי, בשיכונים סובייטים ישנים. כשהאצטדיון נסגר הדברים השתנו והוויטנאמים מצאו עבודה מחוץ לוורשה. רבים מהם עדיין גרים בעיר, אבל בחלקה הדרומי, באזורים הקרובים לדרך המובילה לקרקוב. רבים מהם התחילו לפעול בפרברי ורשה, מחוץ לעיר, בוולקה קוסובזקה למשל, שהיה בעבר כפר קטן והיום מכיל מרכזי סחר עצומים — חלקם בבעלות של סינים, חלקם בבעלות וייטנאמים, ואחרים בבעלות משותפת עם גורמים טורקיים וכדומה. כך שהאזור הכי מגוון תרבותית בוורשה נמצא למעשה מחוץ לגבולות האדמיניסטרטיביים של העיר. ובכל זאת הרכב האכולוסייה בוורשה הרבה יותר מגוון מאשר בשאר המדינה. פולין הרי מאד הומוגנית, והגיוון התרבותי הגדול ביותר שניתן למצוא בפולין הוא של נוצרים אורתודוקסים במזרח או קהילות של אוקראינים במקומות אחרים. מהגרים חדשים יחסית, אנשים שהגיעו לפולין בעשורים האחרונים, עדיין ימצאו בעיקר באזור ורשה.

מטבח פולני-אסייאתי
ההשפעה הבולטת ביותר של המהגרים הווייטנאמים היא ככל הנראה בשדה הגסטרונומי. כמו שקורה במקומות רבים בהם קיימים ריכוזים גדולים של מהגרים ממזרח אסיה, נפתחו מסעדות, ברים ודוכני מזון אופיינים. אפשר לראות שלל מסעדות וייטנאמיות בוורשה, ואף המקומות שמתוארים כ״סינים״ או ״אוריינטלים״ מנוהלים על ידי וייטנאמים. הארוחות במקומות האלו הותאמו במשך השנים לחך הקהל המקומי, כך שנוצר מטבח וייטנאמי־פולני בו תפריט שדמה רק במעט למתכונים המקוריים שהביאו עימם המהגרים: ערימת אורז, ערימת סלט כרוב וגזר (שזו דרך מאד פולנית לאכול) ומשהו עם בשר. זו כמובן לא הדרך בה הווייטנאמים אוכלים. לפני כמה שנים המצב השתנה כי כשהאצטדיון עמד להיסגר התפתח טרנד קולנרי מפתיע. בבזאר היו כמה ברים שהגישו אוכל וייטנאמי אמיתי, שיועד בעיקר לעובדים הווייטנאמים בבזאר. המקומות הללו הפכו פופולאריים מאד בקרב היפסטרים פולנים צעירים, שבילו עד שעות הבוקר המוקדמות, וסיימו את הבילוי במרק אטריות וייטנאמי באצטדיון. לאחר סגירת הבזאר נדדו חלק מהמקומות האלה לאזורים אחרים בוורשה ופרסמו עצמם כ-״המקום האותנטי מהאצטדיון, עכשיו ברחוב חמיילנה״, לדוגמא.
לבעלי המסעדות ודוכני האוכל היה קשה מאד להשיג את חומרי הגלם והתבלינים שבהם נהגו להשתמש במולדת, במיוחד את עשבי התבלין שהיו צריכים להיות טריים ולהישתל בפולין. באופן משעשע הפתרון היה לייבא את החומרים מצ׳כיה, שם מתגוררת קהילת מהגרים וייטנאמים גדולה יותר. יש קשרים מעניינים בין הקהילות הווייטנאמיות השונות בארצות הפוסט־קומוניסטיות. במדינות רבות שהיו תחת שליטה סובייטית, כמו צ׳כיה, הונגריה, בולגריה ועוד, יש קהילות מהגרים מוייטנאם שהגיעו לשם במסגרת שיתופי הפעולה בין וייטנאם למדינות הקומוניסטיות.
יש בוורשה צעירים שמתעניינים מאוד באוכל אותנטי ואקזוטי, יש אפילו בלוגים שמתעסקים בנושא. במקום הזה התרבות הווייטנאמית פוגשת את האוכלוסייה הפולנית.

משחקי היורו שנערכו בוורשה, 2012 (Mariusz Cieszewski)

משחקי היורו שנערכו בוורשה, 2012 (Mariusz Cieszewski)

חוסר השתלבות דו-צדדי
הסטריאוטיפים על וייטנאמים בקרב הפולנים חיוביים למדי. אנשים חרוצים, מרוכזים בעשיית כסף ובמתן חינוך טוב לילדיהם. הם נתפסים כקהילה סגורה, חרוצה, לא בעייתית ולא מכבידה על מערכת הרווחה. הפולנים רוחשים להם כבוד.
באופן מעניין אין הסתה נגדם ברטוריקת הימין הקיצוני, אף כי יש כיום התבטאויות רבות המופנות נגד מהגרים ופליטים — נושאים שנמצאים במרכז תשומת הלב האירופית. אפשר לראות די הרבה דוגמאות של הסתה וגזענות בעיתונות הפולנית, אבל אלה מכוונות בעיקר נגד מוסלמים, ולעתים כלפי אפריקנים. אנשי הימין משתמשים בקהילה הווייטנאמית כהוכחה שהם בעצם מאד סובלניים, כי הווייטנאמים, "בניגוד לאחרים", חרוצים ואינם דורשים דבר מהמדינה, לא בתחום הרווחה, לא בנושאי דיור.
עד היום הווייטנאמים נתפסים כחברה סגורה ומעט מסתורית — אנחנו לא יודעים עליהם הרבה, ומה שיודעים זה חיובי. כיום יש נוכחות של דור שני של מהגרים וייטנאמים במרחב הפולני. כאלה שנולדו בפולין, גדלו בפולין, ואף אימצו שמות פרטיים פולניים. זה לכשעצמו די מוזר לפולנים רבים: אדם שנראה אסיאתי מבחוץ אבל הוא פולני לחלוטין מבפנים. זו כנראה קבוצת המהגרים המשמעותית היחידה שכבר התבססה והעמידה דור שני.
במשך שנים רבות הווייטנאמים כלל לא היו נוכחים במרחב הציבורי. הם לא היו פעילים חברתית ולא הציבו דרישות. אך בשנים האחרונות המצב הזה החל להשתנות. בבחירות האחרונות למחוז המקומי בוורשה היו כשמונה מועמדים ממוצא וייטנאמי, אנשים עם אזרחות פולנית. זה אמנם היה חדשני ומדהים, אבל איש מהם לא נבחר. בשנה האחרונה הווייטנאמים ארגנו הפגנות מחאה ברחובות ורשה נגד סין, כי לוייטנאם סכסוך טריטוריאלי עם סין בקשר לכמה איים בים סין הדרומי. בהפגנות צעדו כמה אלפי וייטנאמים ברחובות ורשה. בד בבד החלו הווייטנאמים להשתתף באופן פתוח בדיון הציבורי.
כשערכתי ראיונות עם צעירים וייטנאמים בני הדור השני בפולין, רבים מהם דיברו על הרגע בו התחילו להבין שהם שונים. "כשהלכתי לגן נראתי בתחילה כמו האחרים. אבל ברגע מסויים כאשר הילדים התחילו לדבר עלי, הבנתי שאני שונה". כול בני הדור השני הווייטנאמי מתמודדים עם הנושא הזה. אפילו כאן, במחלקה לסוציולוגיה, עם אנשים שאמורים להיות מאד מודעים, היה מקרה בו פרופסור נכנס לכיתה שלי בזמן שהעברתי שיעור על המיעוט הווייטנאמי. הוא התחיל לשאול ״הו, על מה השיעור?", ואני הסברתי לו. הפרופסור פשוט הסתכל על אחד הסטודנטים שלנו ושאל: "האם אתה וייטנאמי? כי אתה נראה שונה!" אני לא ידעתי היכן לקבור את עצמי.
במדינה שלנו, אחרי היטלר וסטאלין וכל מה שקרה עם החברה שלנו, אנחנו מקרה די קיצוני של הומוגניות חברתית. התגובה אל הווייטנאמים לא חייבת להיות תגובה שלילית, של גזענות והסתה, אבל הם נתפסים באופן ברור כשונים. אפילו אם הם תופסים את עצמם כפולנים והם לא מרגישים קשורים לתרבות הווייטנאמית, הם עדיין יצטרכו להתמודד עם תגובות כמו: ״נו, אין מצב שאתה פולני, מאיפה אתה באמת?״
תוך כמה חודשים אמור לצאת סרט תיעודי של אחד מהאקטיביסטים הווייטנאמים בפולין על בני הדור השני והדרך שלהם להתמודד עם שונותם. הבמאי התרכז באנשים שעוסקים בעשייה אומנותית — פרפורמרים ואמנים מסוגים שונים. ייתכן שזו דרכם להתמודד עם העובדה שהם נתפסים כאחרים. רבים מאלו שלא פונים לאפיקים יצירתיים, לא משתלבים בכלכלה הפולנית הכללית. לרוב עורך דין, כלכלן או רואה חשבון ממוצא וייטנאמי שיסיים את לימודיו בפולין, לא יפנה לעבוד בשוק הבינלאומי או בחברות פולניות , אלא יצטרף לעסק המשפחתי. נאמר להם כל הזמן על ידי הוריהם שהם וייטנאמים ולפיכך לא ייתפסו לעולם כאזרחים רגילים, אף אם הם בעלי אזרחות פולנית. לכן עדיף שיעבדו בחברה המשפחתית. זה בטוח יותר. מבחינת שילוב הווייטנאמים בחברה נוצרת כאן בעייה משני הצדדים: ההומוגניות של החברה הפולניות והגישה של הדור הווייטנאמי הוותיק.

העתיד, פגודות ריקות?
חזרתי לאחרונה מביקור בוייטנאם, שם ערכתי ראיונות עם אנשים שלמדו בפולין בשנות ה־60 וה־70. כולם טענו שיש להם זיכרונות מצויינים מפולין. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שוייטנאם הייתה מדינה ענייה מאד שסבלה ממלחמה, והשהייה בפולין הייתה גן עדן בשבילם, על אף שזו הייתה מדינה קומוניסטית. תנאי המחייה היו מאד שונים. כמובן שהשהייה והלימודים בפולין השפיעו עליהם מאד. כשהם חזרו לוייטנאם היה לחלקם קשה להתרגל מחדש לתרבות הווייטנאמית ולשיטה הווייטנאמית. הם הגיעו לפולין בגיל 18-17 ובילו בפולין כחמש־שש שנים מאוד משמעותיות מחייהם. מנקודת המבט של וייטנאם, הם אמורים היו לצאת לפולין, לרכוש השכלה וכישורים חשובים ולחזור למולדת. לא ניתנה לסטודנטים האלה בחירה, הם קיבלו הוראה לצאת לפולין, לברית המועצות, למזרח גרמניה וכן הלאה. נאסר עליהם באיסור חמור להתרועע עם פולנים והם ריגלו זה אחר זה באמצעות מנהיגי קבוצות ופגישות בהן היו צריכים לדווח על הפעילויות שלהם באותו השבוע. למרות זאת רבים מהם פיתחו דרכי חשיבה שונות ונתקלו בקשיים כשחזרו לוייטנאם. בשובם הם לא בחרו את העבודה שבה ינצלו את הכישורים שאותם למדו. המדינה אמרה להם לאן ללכת ומה לעשות. היום כמובן הסיטואציה שונה, כך שהווייטנאמים שהגיעו לפולין אחרי הטרנספורמציה היו מהגרי עבודה, בעיקר. תכניות ממשלתיות לחילופי סטודנטים פחתו משמעותית אחרי 1989.
בקרב הקהילה הווייטנאמית בפולין כיום, יש מחלוקת לגבי הנאמנות הפוליטית. הארגונים הרשמיים משתפים פעולה עם שגרירות וייטנאם ונתפסים כשלוחות של וייטנאם. רוב הווייטנאמים לא מעריצים גדולים של השיטה הפוליטית הישנה, אבל רובם מנסים לא להיות מעורבים בפעילות פוליטית כדי לא להסתבך בצרות. רבים מהם שוקלים לחזור לוייטנאם, מתישהו, ולכן הם נוטים לא להיות אקטיביסטים דמוקרטים נלהבים.
הקהילה משמרת את הזהות הקהילתית שלה בחגיגות ואסיפות. בראש השנה וביום העצמאות של וייטנאם למשל. יש חגיגות שמאורגנות על ידי השגרירות, כך שחלק מהקהילה משתתף באופן פעיל וחלק שומר מרחק.
כיום יש שתי פגודות בפרברי ורשה, הנראות ממש כמו פגודות מסורתיות בוייטנאם. בפגודות נערכים חגיגות וטקסים אולם המבקרים בהם הם בעיקר בני הדור הראשון. הצעירים אינם באים, והוותיקים אינם מצליחים לשכנע את הווייטנאמים־הפולנים לקחת חלק בחיי הקהילה".

Share.

Comments are closed.