מי בנה את קשת טיטוס?

0

אם הקשת בקירקוס מאקסימוס נבנתה על ידי טיטוס, לציון הניצחון על העם היהודי וחורבן ירושלים, לשם מה נדרשה בנייתה של קשת נוספת לאחר מותו, ומי בעצם הקים אותה? סיפור על בנית סיפור ותודעה

ידין רומן

ערב חנוכה, ה־23 בדצמבר 1997, היה לילה בהיר זרוע כוכבים ברומא. בפורום הרומאי הגדול התאספה קבוצה של אנשים ליד קשת טיטוס, הנמצאת על דרך התהלוכות הקדושה שהובילה אל מקדש יופיטר שעל גבעת הקפיטול. הקשת הוקמה בשנת 81 לספירה, על ידי הקיסר דומיטיאנוס לציון הפיכתו של טיטוס לאל וכיבוש והחרבת ירושלים. מזה מאות בשנים, ייתכן שאפילו מאז הקמתה של הקשת, אסרו רבני הקהילה היהודית ברומא על יהודים, לעבור מתחת לקשת. מי שעבר על איסור זה נחשב כמי שיצא לשמד ונשמתו נכרתה מהעם היהודי.
בין העומדים באותו ערב חנוכה ליד הקשת היה ראש ממשלת איטליה, רומאנו פרודי (Romano Prodi), ראש העיר הצעיר של רומא פרנצ'סקו רוטלי (Francesco Rutelli), נכבדים איטלקים, רבניה של רומא וכל בני הקהילה היהודית. בטקס מרשים של אור ושמחה, הוכרז, לרגל שנת החמישים להקמתה של מדינת ישראל, על ביטול האיסור לעבור מתחת לקשת.
"הגיע הזמן לזכור לתמיד את הטרגדיה של השואה ולאשרר מחדש את זכותם של כל בני האדם לחיות בשלום ובכבוד בכל מקום", אמר ראש ממשלת איטליה בנאומו באותו טקס. "כאשר בני עמי מסתכלים על התבליטים שבפנים הקשת", אמר ראש העיר של רומא, "הם רואים רק את הסבל שהושת על עם שנכבש. אולם, הביטו שוב בתבליטים. אני לא רואה שם עם כנוע ומושפל, אלא מצבת ניצחון לאחד העמים הגדולים בכל הזמנים. הרומאים היו להערת שוליים בהיסטוריה, אבל העם היהודי ממשיך לצמוח ולפרוח, בתוך ומחוץ למדינת ישראל. זה מה שהקשת הזו מייצגת עבורי". לאחר הטקס ניגשו כמה מיהודי רומא להציץ בתבליטים שבתוך הקשת, אך עדיין סירבו לעבור מתחתיו.
שלושים ושש קשתות ניצחון עמדו ברומא במאה הרביעית, לפני דעיכת האימפריה, שהקימו בניה של העיר. מהן שרדו שלוש: קשת טיטוס, קשת ספטימיוס סוורוס שהוקמה בין השנים 205-203 וקשת קונסטנטינוס שהוקמה בשנת 312.
קשת הניצחון הרומית היא יצירה ארכיטקטונית מקורית של הרומאים. שערי ניצחון היו ידועים כבר אלפי שנים לפני ימיה של רומא. מלכי החיתים, האשורים והבבלים נהגו להתפאר בניצחונותיהם בהקמת שערים מונומנטליים שעליהם נחקקו דברי גבורתם. גם האטרוסקים, אותו שבט קדום שנכבש על ידי רומא בתחילת דרכה, נהגו להקים שערים בכניסה לעריהם או ברחובות המרכזיים, כאלמנטים העומדים בפני עצמם שאינם מחוברים לחומה או מבנה.
ייחודה של קשת הניצחון הרומית בחיבור של שני אלמנטים שעד אז לא חוברו יחדיו. קשת עגולה הניצבת על שני עמודים, וארכיטרב (קורה) המונח מעל לקשת כאשר מעליו מבנה ריבועי גדול. שני האלמנטים, בנפרד, היו בשימוש בעולם הקדום מזה מאות שנים. קשתות שימשו בבניית תעלות ומערכות ניקוז, כמרכיב הנדסי להורדת לחץ מפתחים וחללים, כשערי כניסה ועוד. ארכיטרב, קורה המחברת בין כותרות עמודים, היה בשימוש במקדשים היווניים כחלק ממערכת הנשיאה של הגג וכמקום לתבליטים וקישוטים.
מעל קשת הניצחון הרומית הוצבו פסלים של אלים או של הקיסר. אלה נעלמו במרוצת הדורות אבל דוגמאות לכך יש בעשרות קשתות הניצחון שהוקמו בבירות העולם — כמעט כולן בהשראת קשת טיטוס. כך שער הניצחון בפריז, שער ברנדנבורג בברלין, שערי הניצחון בסנט. פטרבורג ובמוסקבה, בניו יורק, בלונדון, בניו דלהי, בבריסל וערים במדינות נוספות ברחבי העולם: הונגריה, איטליה, עירק, לאוס, מקדוניה, פיליפינים, פורטוגל, רומניה, אוסטרליה — רשימה חלקית.
הקשתות הראשונות ברומא הוקמו בימי הרפובליקה על ידי מנהיגים ומצביאים שהצילו את העיר או נחלו ניצחונות חשובים. אלה הקימו בעצמם את המונומנט שהנציח את גבורתם. כאשר הרפובליקה הפכה לאימפריה צווה הקיסר אוגוסטוס שקשתות ניצחון יוקמו רק לכבודם של קיסרים, וזה לאחר שהסנאט יאשר את קיומו של מצעד ניצחון. כך הפכה קשת הניצחון מסמל אישי לכלי ממלכתי שלטוני.
הקשתות הקיסריות הוקמו במקומות ציבוריים, מעל דרכים מרכזיות, בכיכרות, בכניסות לאצטדיונים ועוד — כאשר המטרה הייתה שהציבור יעבור דרך הקשת ויתרשם מהמסר שהמונומנט הציבורי הזה נועד להעביר.

תהלוכת החורבן
טיטוס פלביוס קיסר, עלה לשלטון ב־23 ביוני, 79, לאחר מות אביו הקיסר אספסיאנוס. שלוש עשרה שנה קודם לכן, בשנת 67, התבקש אספסיאנוס על ידי הקיסר נירון לצאת לפרובינצית יהודה ולמגר את מרד היהודים. באותם ימים אספסיאנוס, בן ה־57, כבר פרש מהחיים הפוליטיים. בצעירותו הצטיין בפיקוד על לגיונות בגרמניה והשתתף בפלישה לאנגליה. בשנת 63 התמנה למושל אפריקה. עם סיום תפקידו חזר לרומא. הוא לא היה בן למשפחת אצילים ומצבו הכלכלי הדחוק עם סיום תפקידו הציבורי אילץ אותו לעסוק במסחר בפרדות. עסקיו לא צלחו והוא הוזמן להצטרף לפמליית הקיסר נירון בסיור ליוון. במהלך הסיור נתפס מנמנם באחת מהופעות השירה והתיאטרון של הקיסר המטורף ונאלץ להימלט מחשש לחייו. לאחר פרוץ המרד ביהודה, ותבוסתו של הנציב הרומי בסוריה בידי המורדים, קרא לו נירון לדגל, ונתן בידיו את הפיקוד על לגיונות המזרח. הבחירה באספסיאנוס לא הייתה מקרית. המצביא שלא היה מבני האצולה הרומית, לא נחשב כמי שיוכל לסכן את שלטונו של הקיסר. אספסיאנוס צירף אליו ללחימה את בנו הבכור, טיטוס.
שנתיים לאחר פרוץ המרד, בשנת 68, נירון התאבד. האימפריה הידרדרה לשנה של מאבקי שלטון שתיקרא שנת ארבעת הקיסרים. תחילה תופסים את השלטון מצביאי לגיונות המערב, אולם כאשר אלה לא מצליחים לייצב את השלטון — ונרצחים אחד אחר השני — מכריזים הלגיונות באלכסנדריה על אספסיאנוס כקיסר החדש. עד מהרה מצטרפים אליהם כל לגיונות המזרח. ווטליוס, האחרון מבין שלושת הקיסרים שקדמו לאפספסיאנוס נרצח, ואספסיאנוס מתמנה לקיסר בראשון ליולי שנת 69.
טיטוס נותר ביהודה לסיים את המלחמה נגד היהודים. במהלך שנת 70 כבש את בקעת הירדן בואכה יריחו וים המלח, ושם מצור על ירושלים. לאחר חמישה חודשי מצור, ומותם של אלפים מבני העיר הנצורה בקרבות וברעב, נפלה ירושלים בידי הרומאים. הלגיונות טבחו בתושבים, הרסו את בתיה והחריבו את בית המקדש.
טיטוס חזר לרומא כמנצח, וזכה, יחד עם אספסיאנוס, בתהלוכת ניצחון מפוארת שבה השתתפו לצד הלגיונות, אלפי שבויים יהודיים והוצג השלל הרב שנתפס במלחמה ביהודה כולל כלי הקודש שהובאו מבית המקדש בירושלים. בסיום תהלוכת הניצחון הוצא להורג שמעון בר גיורא, מי שהוצג על ידי הרומאים כמפקד המרד.
טיטוס מגיע לרומא עם אהובתו ברניקי, בתו של אגריפס הראשון מלך יהודה — נינה של הורדוס ומרים החשמונאית — ועם יוסף בן מתתיהו שהתמנה להיסטוריון החצר הקיסרית, וזה השאיר לנו תיאור מפורט של תהלוכת הניצחון בספרו "מלחמות היהודים":
"אין זה בגדר האפשר לתאר כראוי את מספרם הרב של המראות ואת פּאֵרן מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת" כתב יוסף בן מתתיהו ותיאר את שפע כלי הזהב, הכסף והשנהב, שטיחי הקיר צבועים ארגמן נדיר, אבני החן והפסלים.
כמו כן צעדו בתהלוכה בעלי חיים, והמון אנשים בבגדי פאר והדר כולל גם שבויים, ש"שלל הצבעים של בגדיהם ויופיים העלימו את מראה גופם הנשחת, שאינו נעים לעין". במות שנישאו על ידי חיילים תיארו את סיפור המלחמה שבה "ארץ משגשגת הופכת לשממה… וכל מקום נמלא הרג… אך מכל אלה משך את העין במיוחד השלל אשר נלקח מבית המקדש בירושלים: שולחן זהב שמשקלו כיכרות רבים ומנורה העשויה גם היא זהב טהור, מעוצבת לא בתבנית המנורות שאנו רגילים להשתמש בהן: קבוע באמצעו של בסיס [המנורה] ומִתַּמֵּר ממנו היה גזע שממנו הסתעפו קנים דקים, אשר דמו בצורתם לשלָש-קלשון, ובראש כל קנה נר נחושת; מספר הקָנים היה שבעה… אחרון לחפצי השלל, נישא ספר התורה של היהודים".
"נקודת הסיום של התהלוכה הייתה ליד מקדש יוּפִּיטֶר קַפִּיטוֹלִינוּס, ובבואם לשם נעצרו; כי מנהג-אבות עתיק הוא להמתין שם עד אשר מודיעים את דבר מותו של מצביא האויב; היה זה שמעון בר גיורא, אשר הובל זה עתה בתהלוכה בשורות השבויים — ואחר כך, חבל כרוך לצווארו, נגרר אל המקום הגובל בפורום, ותוך כדי כך היו הגוררים מלקים אותו; חוק הוא לרומאים להמית שם את הפושעים שנידונו למוות. לאחר שהודיעו כי בא קִצו [של שמעון] וכולם פרצו בתרועות שמחה, החלו [אַסְפַּסְיָאנוּס וטִיטוּס] להקריב את הקורבנות, וכאשר נמצא שהם עלו יפה סיימו בתפילות הנהוגות ופרשו אל הארמון".
לאחר חגיגות הניצחון בנה אספסיאנוס מקדש לשלום שבו "שׂם אַסְפַּסְיָאנוּס גם את כלי הזהב ממקדש היהודים, שעליהם הייתה גאוותו. אך את ספר התורה שלהם ואת פרוכת הארגמן של הדביר ציווה להניח בארמון ולשמרם שם". (מלחמות היהודים, ספר שביעי, פרק חמש — תרגום ליזה אולמן, הוצאת כרמל, ירושלים 2009).
השלל הרב שהביא אספסיאנוס מאוצרות בית המקדש השתלב בבנייתו של אצטדיון הקולוסאום המפואר. עם מותו, בשנת 79, עלה טיטוס לכס השלטון — הפעם הראשונה בקיסרות הרומית שבן ירש את אביו. טיטוס שלט שנתיים בלבד, שבהם טיפל במסירות בקורבנות האסון של התפרצות הר הגעש ווזוביוס בשנת 79, בשריפה גדולה שפרצה ברומא בשנת 80 ובקורבנות המגפה שפרצה באימפריה. ברומא השלים את בנייתו של הקולוסאום.
בספטמבר שנת 81 עלה לשלטון דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס. כיום מקובל לייחס לדומיטיאנוס את הקמת קשת טיטוס בפורום ברומא. הקשת ניצבת על הדרך הקדושה שעליה צעדו תהלוכות הניצחון אל עבר גבעת הקפיטול. היא הוקדשה להפיכתו של טיטוס לאל — דבר שהתרחש לאחר מותו של הקיסר — והסברה המקובלת היא שדומיטיאנוס הקים את הקשת על מנת לחזק את הקשר שלו אל מעשי הגבורה של אביו ואחיו, מעשי גבורה שבעבורם זכו בשלטון.

מנורת המקדש
בחזית קשת טיטוס חקוקה כתובת מונומנטלית: " הסנאט והעם הרומאי מקדישים את השער לטיטוס האלוהי, בנו של אספסיאנוס אוגוסטוס האלוהי". הכתובת האחורית שרואים כיום נחרטה והוצבה לאחר שיקומה של הקשת בשנת 1822, לאחר ששימשה במשך מספר דורות כחלק מחומה שהקיפה אחוזה של אחד מעשירי רומא. הכתובת מציינת את עבודות השיקום, שנעשו במצוותו של האפיפיור פיוס השביעי.
במרכז תקרתה של הקשת תבליט המראה את הפיכתו של טיטוס לאל. אולם חשיבותה של הקשת בשני תבליטים אחרים, אחד מכל צד של החלק הפנימי של הקשת. התבליטים מתארים את תהלוכת הניצחון לכבוד מיגור המרד ביהודה. בתבליט האחד, רואים את טיטוס רכוב על מרכבה הרתומה לארבעה סוסים לבנים, כאשר מאחוריו הנשר הרומאי. משני צדי המרכבה משמר חיילים ולפניה שורות של שבויים. בתבליט השני מוצגים חיילים רומאים הנושאים את כלי בית המקדש, כאשר במרכזם מנורת הזהב ומזבח הזהב, ומסביב חצוצרות הכסף ומחתות לאיסוף האפר מהמזבח.
תיאור המנורה וכלי המקדש הוא התיאור הקדום ביותר שאנו מכירים של כלי הקודש. דמותה של המנורה כפי שהיא מצטיירת בקשת התקבלה בפי החוקרים כדמותה האמיתית של המנורה שעמדה בבית המקדש השני. אולם כאשר החלו להתגלות ברחבי הארץ, בתחילת המאה העשרים, רצפות פסיפס של בתי כנסת, המאוחרים לתיאור המנורה של קשת טיטוס, הסתבר שיש הבדל מהותי בין שני התיאורים. בכל המנורות המתוארות ברצפות הפסיפס של בתי הכנסת העתיקים, ללא יוצא מן הכלל, המנורה עומדת על שלוש רגליים ולא על בסיס, כפי שהיא מתוארת בקשת טיטוס. דיון ערני וארוך התקיים בנושא הזה במשך עשרות שנים — כולל ההסבר שבעצם בסיס המנורה הנראית בקשת טיטוס אינו אלא ארגז שנבנה מסביב למנורה, כך שאפשר יהיה לשאתה בתהלוכה.
המחקר האחרון, מבין רבים, של המנורה בקשת טיטוס, נערך ביוני 2012 עת בדק צוות ארכיאולוגים מאוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק, ארצות הברית, יחד עם ארכיאולוגים מרומא, בדיקה מיקרוסקופית של תבליט המנורה. הצוות סרק את שני התבליטים בסורק בעל ברזולוציה גבוהה. אחת התוצאות המעניינות של הסריקה היה גלוי פיגמנטים של צבע אוכרה צהוב בבסיס ובזרועות המנורה. מסתבר שהמנורה הייתה צבועה בגוון צהוב־זהב, כיאה לכלי העשוי כולו מזהב טהור.

מי בנה את קשת טיטוס?
אין ספק שהקמת הקשת בפורום הרומי נעשתה לאחר מותו של טיטוס. הקיסר הפך לאלוהי רק לאחר מותו, והכתובת שבקשת, כמו גם התבליט בכיפתה אכן מאזכרות את "טיטוס האלוהי" ואת עצם הפיכתו לאל. למעשה הייתה קיימת קשת נוספת שהוקדשה לטיטוס, עוד בחייו. הקשת עמדה באצטדיון הגדול של הקירקוס מאקסימוס. בימי הביניים עוד אפשר היה לראות את הקשת הזו, ומקור אנונימי שביקר ברומא העתיק והנציח את הכתובת שהייתה חקוקה עליה:
"הסנאט והעם הרומאי הקדישו שער זה לאימפרטור טיטוס קיסר, בנו של אספסיאנוס האלוהי, האוגוסטוס, הכהן הגדול, בעל סמכות טריבון בפעם העשירית, אימפרטור בפעם השבע עשרה, קונסול בפעם השמינית, אבי המולדת, שליט העם, משום שעל פי מצוותו של אביו ועצות הגורל הכניע את העם היהודי והחריב את העיר ירושלים, עיר שלפניו הותקפה לשווא על ידי מצביאים, מלכים ועמים".
על הכתובת הזו אספסיאנוס הוא האלוהי וטיטוס הוא הקיסר — מה שמרמז שהקשת הוקמה בימיו של טיטוס ועל ידו.
עד לשנת 2015 סברו שהקשת הזו חרבה לחלוטין ואבניה נלקחו לבנייה משנית. אולם השנה, בעומק של 3 מטרים מתחת לאדמה, בצד המזרחי של הקירקוס מאקסימוס — נחשפו בסיסיה של קשת טיטוס האחרת. מסביב לבסיסים, פזורים על פני שטח גדול, התגלו למעלה מ־300 חלקי שיש, חלקם באורך של מספר מטרים, שהיו חלק מהקשת. מתחת לקשת עברו הקיסרים והמצביאים בתהלוכות הניצחון ברומא בדרכם אל המקדש בגבעת הקפיטול — וגם עליה, ללא ספק, היו תבליטים המתארים את חורבנה של ירושלים ובית המקדש.
אם הקשת בקירקוס מאקסימוס נבנתה על ידי טיטוס, לציון הניצחון על העם היהודי וחורבן ירושלים, לשם מה נדרשה בנייתה של קשת נוספת לאחר מותו של טיטוס, ומי בעצם הקים אותה.
אחד המחקרים הבודדים העוסקים בתאריך הקמתן של הקשתות נכתב בשנת 1915 על ידי דונאלד מאקפיידן (Donald McFayden), מאוניברסיטת שיקאגו שבארצות הברית, והתפרסם ב־Classical Journal. מקפיידן ציין שברשימת הבניינים המוזכרים במקורות הלטיניים שנבנו על ידי דומיטיאנוס, אין אזכור לקשתות. כמו כן, באחד מכתביו של המשורר הרומי מרטיאל, משנת 85/86 לספירה, מסביר המשורר למשרתו כיצד להגיע מביתו לבית של אחד מידידיו על גבעת הפלטין. מרטיאל מתאר את כל המבנים שהשליח צריך לעבור לידם בדרכו לבית החבר. מסלול ההליכה עובר ממש ליד שער טיטוס בפורום, אך מרטיאל אינו מזכיר את השער כלל. גם ההיסטוריון הרומי סווטוניוס מרמז על כך שדומיטיאנוס לא בנה את הקשת.
כיוון שהקשת מציינת את צערם של אנשי רומא והסנאט על מותו של טיטוס, שהיה האהוב מכל הקיסרים הרומאים, סברו חוקרי הקשת שהגיוני כי הוקמה מיד לאחר מותו, כאשר הצער היה בעיצומו. אולם כל זה אינו לוקח בחשבון את אופיו של דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס שהיה קיסר אחריו.
סווטוניוס מציין במפורש שדומיטיאנוס קינא באביו ובטיטוס בשל הישגיהם הצבאיים, להם לא היה שותף. הוא נהג להמעיט בערך הניצחון ביהודה, וטען שלמעשה אספסיאנוס וטיטוס חייבים לו את עלייתם לשלטון — כי בזמן שהם שהו במזרח, הוא שנותר ברומא פעל להעברת השלטון לאספסיאנוס. השאלה אם כך היא, אם שנאתו לטיטוס בערה בו, מדוע הקים קשת להנציח את פועלו?
הכתובות בשתי הקשתות מעלות בעיה נוספות. הכתובת בקשת בקירקוס מאקסימוס עוד מזכירה שטיטוס רק השלים את המלאכה שאביו החל בה. בתבליט בקשת שבפורום, רוכב טיטוס לבדו במרכבת הניצחון וזוכה לכבוד המנצחים. אולם, טיטוס היה רק נציגו (Legatus) של אביו כאשר כבש את ירושלים. על פי החוק הרומי, ניצחון שהושג על ידי נציג נחשב כניצחונו של מי ששלח את הנציג לקרב. מכאן שאספסיאנוס היה המנצח הגדול של המלחמה ביהודה ורק הוא היה זכאי לקבל על כך תהלוכת ניצחון.
לא נראה הגיוני שדומיטיאנוס אפשר לתת לטיטוס את כל הקרדיט עבור הניצחון ביהודה. ואם הוא אכן השלים את הקשת בפורום שטיטוס החל בבנייתה, הוא היה מתקן את חוסר הדיוק בכתובת שעל השער.
זכותו היחידה של דומיטיאנוס לשלטון הייתה היותו בן המשפחה הפלביאנית — משפחה שאינה מבני מעמד האצולה. עבור דומיטיאנוס הדרך היחידה להצדיק את שלטונו הייתה על ידי הפיכת משפחתו, שלא הייתה ממעמד האצולה הרומית, לאלוהית. על פי דומיטיאנוס, משפחתו הייתה ממוצא אלוהי, ובגלל זה, ולא בזכות הניצחון ביהודה, הם היו ראויים לשלטון. על מנת לחזק את התפישה האלוהית הזו הוא מעצים את פולחן הקיסר, בונה שני מקדשים ברומא המוקדשים לפולחן הזה, ומייסד מסדר כוהנים שייחודם הפולחן הקיסרי של המשפחה הפלביאנית.
דומיטיאנוס מתואר על ידי ההיסטוריונים בני התקופה כאחד הקיסרים השנואים ביותר על תושבי רומא והאימפריה. ברומא נהגו לבטא, בחשאי, את השנאה לדומיטיאנוס, על ידי שבחים לאחיו טיטוס, הקיסר הנדיב והאהוב. יחד עם כך התרחבה ההתנגדות לדומיטיאנוס בחוגי האצולה הרומית שהובילה לכמה ניסיונות לרצוח את הקיסר. דומיטיאנוס הגיב על ידי הוצאה להורג של חשודים, הגליות, והחרמות רכוש. שלוש שנות השלטון האחרונות של דומיטיאנוס, היו שנים של רדיפות קשות של מעמד האצולה והסנאטורים. לבסוף קמו אלה על הקיסר ורצחו אותו בשנת 96 לספירה.
עם מותו של דומיטיאנוס בחר הסנאט בנרווה, אחד מחברי הסנאט ובן למשפחת אצולה מכובדת, לקיסר החדש. נרווה נדרש להרגיע את הצבא, שהיה נאמן למשפחה הפלביאנית, וקרב אליו את המצביא המכובד ביותר בצבא באותם ימים, טריאנוס. עם מותו של נרווה הפך טריאנוס לקיסר.
הסנאט השמיד כל זכר לימים האפלים של שלטון דומיטיאנוס. פסליו הוסרו מהכיכרות ושמו נמחק מהכתובות. ההיסטוריונים בני התקופה; טקיטוס, פליניוס הצעיר, ג'ובנל, סווטוניוס נרתמו למשימה וציירו דיוקן אפל ביותר של דומיטיאנוס. בתקופות המאוחרות יותר, דומיטיאנוס הפך לטיראן פחדן, אכזר וסוטה — למרות שעל פי המחקר ההיסטורי המודרני הוא מצטייר כאדמינסטרטור יעיל שבימיו שגשגה ופרחה האימפריה.
אחת מצורות הביטוי של השנאה לדומיטיאנוס הייתה הצגתו של אחיו, טיטוס, כ"חביב האנושות". הפולחן של טיטוס יצא כעת מתוך השכחה שדומיטיאנוס הטיל עליו והוא נחשב כעת למי שעמד בראש השושלת הפלביאנית.
ייתכן שדווקא בתקופה הזו, בימי קיסרותו של נרווה ותחילת שלטונו של טריאנוס, הוקמה קשת המנציחה את טיטוס האלוהי ומאפשרת לזכות אותו, ורק אותו, בניצחון הגדול על היהודים.
אמנון ורות מעמק יזרעאל
כאשר הגיעה הבריגדה היהודית לרומא, ב־1944, צעדו חייליה בסך, למרות האיסור, מתחת לקשת טיטוס. באותה שנה חיבר איש הבריגדה היהודית יצחק בן ישראל את השיר "כל הדרכים מובילות לרומא". השיר התפרסם בלחנו של צבי בן יוסף ובביצוע של חנה מרון ויוסי ידין, שאכן היו באותם שנים זוג אוהבים:

"זוג מאוהב, שני סברס מכנען,
רות ואמנון מעמק יזרעאל
עושים טיול שלא עשו אף פעם
אל שער טיטוס בחצות הליל!
ותחת שער טיטוס, בצל העתיקות
תפרחנה נשיקות — מה יש עוד לחכות
הוי טיטוס, טיטוס לו אתה ראית
למי טריומף, למי שירי הלל
על יד השער שאתה בנית
זוג מאוהב מארץ ישראל
על יד השער שכבוד האימפרטור אז בנית
זוג חיילים דווקא מארץ ישראל".

ביום הקמתה של מדינת ישראל, בה' באייר תש"ח, צעדו יהודי רומא, למרות האיסור, מתחת לקשת טיטוס, בכיוון ההפוך לדרכם של תהלוכות הניצחון, מהפורום לכיוון ארץ ישראל.
בשנת 1949 נבחר כסמלה של מדינת ישראל, הסמל שעוצב על ידי האחים גבריאל ומקסים שמיר, שבמרכזו מנורת שבעת הקנים — כפי שהיא מופיעה על שער טיטוס. המנורה שנלקחה לרומא, שסימלה את חורבנה של ירושלים, חזרה לארץ ישראל עם תקומת העם היהודי בארצו.

Share.

Comments are closed.