יפו – הסטוריה: מאז ימי המבול

0

היא מוזכרת כבר בתנ"ך ובכתבים מהמאה ה-14 לפנה"ס. הנמל הטבעי שלה וצוקיה הפכו אותה לנקודה אסטרטגית והעמידו אותה בלב כל הסכסוכים האזוריים. צבאות נלחמו עליה במשך אלפי שנים ועם קום המדינה החל פרק חדש בהיסטוריה של יפו, העיר למודת הקרבות
יפו היא מהערים העתיקות בעולם, המוזכרת במקורות ההיסטוריים המוקדמים ביותר. ספרות עולי הרגל הנוצרים הקדומים מספרת שיפו נוסדה על ידי יפת בן נוח, שהתיישב בה לאחר המבול, ועל שמו קרוי הרחוב הראשי של יפו – רחוב יפת.
פרעה תחותמס השלישי הזכיר את יפו כאחת הערים בכנען שכבש בשנת 1478 במעין וריאציה על כיבוש טרויה – הצבא המצרי הותיר לפני חומות העיר כ-500 סלים, בחלקם הסתתרו לוחמים. אחרי שהוכנסו הסלים לתוך העיר על ידי התושבים הרעבים יצאו החיילים המצרים ופתחו את שערי העיר. בארכיון המצרי המלכותי של אל עמארנה נמצא מכתב מהמאה ה-14, תכתובת בין מלך יפו לפרעה רעמסס השני. שמו של האחרון מתנוסס על שער גדול שנתגלה בחפירות בתל העתיק של יפו. באותה עת נוצרה תעודה עתיקה נוספת, שנודעה בשם "פפירוס אנסטאזי" – על שמו של סוחר העתיקות הארמני שמכר אותה למוזאון הבריטי – ובה מתואר מסעו של פקיד מצרי רם דרג ממצרים ללבנון דרך יפו.
בתנ"ך מוזכרת יפו לראשונה בתיאור גבולו של שבט דן. אחר כך מתוארת יפו כמקום אליו הובאו ארזי הלבנון לבניין בית המקדש וכנמל דרכו ברח יונה הנביא מפני הצו לצאת לנינווה. כאשר פלש סנחריב מלך אשור לארץ ישראל, בשנת 701 לפנה"ס, הוא מנה את יפו ברשימת הערים שכבש.
לא ברור מן המקורות מי היו שליטיה של יפו בתקופות הללו אולם בראשית המאה החמישית לפנה״ס היתה יפו כבר בשליטת הצידונים, וזאת הודות לרשימה שנחרתה על ארון הקבורה של אשמנעזר מלך צידון, בה מפורטות ערי החוף שהיו תחת שליטתו. כתובת כנענית שהתגלתה ביפו מדווחת על הקמת מקדש בעיר לכבוד האל הצידוני אשמון, ובכתבי ההיסטוריון הרומי פליניוס מתוארת יפו כ"עיר של פניקיים" – כלומר של הצידונים.
השינוי הגדול בהרכב האוכלוסייה במישור החוף החל לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול, במאה הרביעית. גייסותיו של אלכסנדר כבשו את מישור החוף בשנת 333 לפנה"ס. היוונים שהתיישבו ביפו קראו לעיר "יופה", על שם יופה בת איאולוס.

בדרך לנצרות
לאחר מות אלכסנדר הפכה יפו לחלק מהאימפריה המצרים התלמית, ואחר כך עברה לידי היוונים הסלווקיים. כאשר החלה להתפתח הממלכה חשמונאית בירושלים, יפו היתה עיר חוף יוונית חזקה ומשגשגת, שלא ראתה בעין יפה את ניסיונות ההתרחבות של הממלכה היהודית. על פי יוסף בן מתתיהו וספר חשמונאים, טבחו היפואים בתושבי יפו היהודים. בתגובה פשט יהודה המכבי על העיר בשנת 160 לפנה"ס, "שרף את החוף אשר לעיר, וישרפו כל האוניות וכל הנמלטים שמה היכו לפי חרב". אולם יפו החרוכה לא נפלה. 13 שנים עברו עד שיונתן, אחיו של יהודה המכבי, ניסה שוב לכבוש את יפו ולפרוץ לממלכת החשמונאים מוצא אל הים. שוב מגלים מקורות התקופה היהודיים רק טפח ממה שקרה באמת. פחד הכיבוש נפל על אנשי יפו והם פתחו את שערי העיר ואפשרו ליונתן להיכנס פנימה, אולם בין השיטין עולה שגם הפעם יפו לא נכבשה. רק בשנת 143 לפנה"ס הצליח שמעון, אחיהם של יהודה ויונתן, לכבוש את יפו ולהפוך אותה לנמל המרכזי של מדינת החשמונאים.
פומפיוס, שכבש את ממלכת החשמונאים בעבור רומא, החזיר את יפו לידיים נוכריות. למרות זאת נותרה קהילה יהודית גדולה בעיר וספניה היהודים תקפו את האוניות הרומאיות במרד הגדול.
יפו נכבשה בידי הערבים בשנת 638 והפכה לנמלה של רמלה, בירת הארץ במאה השמינית. משעבר מוקד השלטון המוסלמי מדמשק לבגדד הלכה חשיבותה של יפו ופחתה.

צלבנים, ממלוכים ותורכים
באביב של שנת 1099 עבר מסע הצלב הראשון לאורך החוף, בדרכו לירושלים. לאחר כיבוש קיסריה פנה הטור הצלבני לפנים הארץ וחנה ליד רמלה. תושביה המוסלמים של רמלה ושל יפו נתמלאו פחד ונטשו את הערים, שנתפסו על ידי חיל מצב צלבני קטן שהופקד על שמירת הקשר בין ירושלים והכוחות הימיים. עם נפילת הממלכה הצלבנית הראשונה, לאחר קרב חיטין ב-1187, הגיע מסע הצלב השלישי לכבוש את ירושלים מידי המוסלמים. המסע נחל תבוסה והבירה הצלבנית החדשה נקבעה בעכו. ריצ'רד לב הארי, שהוביל את מסע הצלב הזה, הצליח לכבוש מידי צלאח א-דין את רצועת החוף ובכללה יפו. לאחר שלא הצליחו לכבוש את ירושלים ונאלצו לעזוב את הארץ, הגיעו הצלבנים והמוסלמים לידי הסכם רמלה, שהסדיר את גבולות הממלכה הצלבנית השניה. יפו הייתה כעת לעיר שסימנה את גבולם הדרומי של הצלבנים.
מיקומה החדש של יפו כעיר גבול חייב את ביצורה של העיר מפני המוסלמים. כתובת לטינית שנמצאה ביפו מאזכרת את פעולות הביצור של פרידריך השני מלך גרמניה בעיר. לואי התשיעי מלך צרפת עבר אף הוא ביפו ודאג לביצורה ולבניית כנסיות ומנזרים בעיר.
לאחר שהמצביא הממלוכי ביברס הצליח לעצור את המונגולים בקרב עין חרוד ולהתמנות לסולטן, הוא התפנה לחיסול הממלכה הצלבנית. יפו נפלה לידי המוסלמים בשנת 1268. הנוצרים תושבי העיר נטבחו והעיר נהרסה.
הממלוכים החריבו את ערי החוף כדי למנוע כיבוש חוזר על ידי הצלבנים, להם שמשו ערי החוף כדריסת רגל ראשונית בא"י. יפו נחרבה ונמלה נסתם, דיווח תייר איטלקי בשנת 1347, אך על פי דיווחיהם של עולי הרגל בימי הביניים הנמל המשיך בפעילותו. ב-1516, כאשר עברו במישור החוף הצבאות העותמאניים בדרכם לכבוש את מצרים, נרשם כי יפו עדיין חרבה וכי חופה משמש מעגן לספינות שהובילו סחורה לרמלה. עולי רגל נוצרים שעברו בה השאירו לנו תיאור של החורבות: כמה מגדלי שמירה ומערות שבתוכן ניתן היה למצוא מחסה עד להתארגנות שיירה לירושלים. בשנת 1654 קיבל המסדר הפרנציסקני היתר להקים אכסניה לעולי רגל ביפו.
התגברות תנועת עולי הרגל במאה ה-18, בד בבד עם פשיטות תכופות על יישובי החוף מצד שודדי ים נוצרים, המריצו את השלטונות העות'מנים לבנות ביצורים בכמה מנמלי הארץ, בכללם נמל יפו. בשנת 1703 נבנו שני מגדלי הגנה בפתח הנמל שאויישו על ידי יחידות צבא תורכיות. ביצור הנמלים לאורך החוף הזניק את פיתוח הישובים במישור החוף. בשנת 1763 כבר עמדו ביפו 400 בתים והתל והנמל הוקפו בחומה. יפו המתחדשת הפכה ליעד לכיבושים של מורדים מקומיים – דאהר אל עומר בשנת 1773 ומוחמד ביי בשנת 1775.

העיר מתפתחת
בפברואר 1799, לאחר שכבש את מצרים, חצה נפוליאון את סיני בדרכו לכיבוש הארץ. הוא כבש את רמלה והגיע לשערי יפו ב-3 במרץ. בבוקר ה-6 במרץ החלה הרעשה הארטילרית על חומות יפו. יום שלם עמדה החומה מול תותחי נפוליאון, אך בארבע אחר הצהריים נפרצה בה פרצה גדולה והצרפתים הסתערו על העיר.
חיל המצב התורכי נלחם בחירוף נפש ומאות חיילים תורכים נהרגו בקרב ונפלו בשבי הצרפתי. בסיום הלחימה טבחו הצרפתים בתושבי העיר, אולי כדי להרתיע ערים אחרות מלנסות ולהתנגד לכיבוש הצרפתי. יום לאחר סיום הקרבות פרצה בעיר מגפת דבר אכזרית שלא הפלתה בין צרפתים, תורכים ויפואים. נפוליאון השאיר את החיילים הנגועים בדבר ופצועי הקרב במנזר הארמני ביפו והמשיך בדרכו לעכו, שם נבלם על ידי ג'זאר, מושל עכו, שקיבל סיוע מהצי הבריטי ואילץ את נפוליאון לסגת בחזרה למצרים. בדרכו דרומה עבר נפוליאון ביפו והורה לרופאי המשלחת הצרפתית להרעיל את החיילים החולים בדבר ואת אלה שלא יוכלו לעמוד בנסיגה למצרים. הרופא סירב, אך החיילים החולים נפטרו ביפו בכל זאת (על פי תיאור אחר, רופא צבאי תורכי הרעיל את הפצועים והחולים).
לאחר נסיגת נפוליאון התחיל המושל החדש של יפו, אבו מרק, לשקם את העיר. בשנת 1807 מונה מחמוד אבו נבוט למושל העיר. אבו נבוט, שנודע באכזריותו, היה מושל יעיל ופורה להפליא שהצליח לבנות מחדש את העיר מוכת המלחמה. המושל החדש שיקם את החומות והוסיף להן מצודות, הקים רציפים בנמל ובנה את מסגד מחמודיה המרשים. 11 שנים משל אבו נבוט ביפו – שנים של ביטחון, יציבות ושגשוג.
בשנת 1831 כבש מוחמד עלי המצרי את הארץ. השליט החדש יישב מצרים מסביב ליפו בשכונות קטנות – "סכנאת" – שסופחו לעיר מאוחר יותר. השלטון התורכי, בסיוע האנגלים, הצליח לגרש את מוחמד עלי מהארץ בשנת 1840. שיתוף הפעולה פתח את פלשתינה להשפעות אירופאיות. יפו, בפרט, הפכה לעיר קוסמופוליטית, עמוסת דיפלומטים ואנשי עסקים אירופאים. שטח הפרדסים מסביב ליפו התרחב והייצוא גדל. בשנת 1869 נפתחה תעלת סואץ ותנועת האוניות בנמל גדלה עוד יותר. בשנת 1892 נפתח קו מסילת הברזל שחיבר בין ירושלים ליפו, המרכז המסחרי, האינטלקטואלי והתרבותי של הארץ.
הצמיחה הכלכלית המואצת הוציאה את יפו מחומותיה. שכונות חדשות החלו להבנות מחוץ לחומות העיר: עג'מי וג'בליה מדרום לעיר, נוזהא וסלמה ממזרח לה ומנשייה מצפון. חומות העיר הופלו לאט לאט, החל משנות השבעים של המאה ה-19. ועד 1888. יפו המתפתחת משכה אליה אוכלוסיות חדשות: נוצרים מלבנון ומרחבי הים התיכון, יהודים בני העליות הראשונות, ממצרים ומצפון אפריקה וקבוצות אירופיות שונות שבנו מוסדות, מנזרים וכנסיות ברחבי העיר.
בשנת 1853 ניסתה כת דתית אמריקנית להקים יישוב חקלאי ליד יפו. המפעל כשל לאחר ארבע שנים. בעקבותיו באה קבוצה נוספת של אמריקנים משיחיים, בשנת 1866, שנחלו כשלון לא פחות מסחרר. את אדמתם ורכושם קנו הטמפלרים הגרמנים. אלו הקימו את המושבה הגרמנית, שדווקא עלתה והצליחה עד מלחמת העולם השניה, אז גורשו על ידי הבריטים בשל תמיכתם בנאצים.
החל מסוף המאה ה-19 הפכה יפו למוקד הפעילות ההתיישבותית הציונית בארץ ישראל. חובבי ציון, בני ברית והתנועה הציונית פתחו משרדים ביפו. הגימנסיה העברית הוקמה בעיר בשנת 1905, זמן קצר לפני שהקים מאיר דיזינגוף את חברת גאולה לרכישת קרקעות ושלוש שנים לפני שהוקם המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית.
בשנת 1887 הקימו יהודים מיפו את השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות – נווה צדק. עשרות שכונות יהודיות נוספות קמו באיזור, ביניהן שכונת אחוזת בית (1909), לימים תל אביב.

המאה העשרים
ערב מלחמת העולם הראשונה מינו השלטונות העות'מנים את חסן בק למושל יפו. על בק הוטל להפוך את יפו לעיר מודרנית – הוא הרחיב ופרץ דרכים, בנה את שדרות ג'מאל פאשה (שדרות ירושלים) והקים מסגד על שמו בפאתי מנשייה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גירש בק מיפו רבתי את כל נתיני האויב, ביניהם יהודים רבים שנחשבו עדיין לנתיני רוסיה.
העיר נכבשה על ידי הבריטים בשנת 1917. במהלך המנדט הפכה יפו למרכז הכלכלי והפוליטי של ערביי ארץ ישראל. אוכלוסייתה גדלה מ-32 אלף תושבים ב-1917 ל-100 אלף ערב מלחמת העצמאות.
היחסים בין הגורמים הלאומיים השונים בא"י הלכו והדרדרו במהירות. מאורעות 1921 ו-1929 הביאו לנטישת האוכלוסייה היהודית את יפו ולהפרדת העיר מתל אביב. נמל תל אביב הוקם ב-1936, כתוצאה מהמרד הערבי והשבתת נמל יפו. ביוני 1936, בניסיון להשתלט על המרד הערבי, הרסו הבריטים 250 בתים בעיר העתיקה ופרצו בה נתיבים רחבים שיאפשרו מעבר של כוחות צבאיים בסבך הסמטאות.
על פי תוכנית החלוקה נועדה יפו להיות מובלעת ערבית בתוך השטח היהודי. עם פרוץ מעשי האיבה ב-1947 הפכו שטחי הגבול בין יפו לתל אביב לאזור לחימה מוכה צלפים. שלטונות המנדט ניסו לנהל את המצב המתוח והציבו שומרים חמושים במחסומים לאורך שטחי הגבול, אך ללא הועיל. בינואר 1947 פוצץ הלח"י את בניין הסראיה ביפו ובאפריל 1948 החל האצ"ל בהתקפה מרוכזת על שכונת מנשייה. הבריטים עצרו את הלחימה והזרימו כוחות צבאיים לתוך העיר כדי למנוע את נפילתה בידי היהודים, אולם ערביי יפו כבר החלו לברוח מהעיר, שבעי כיבוש וחרדים מהבאות. בתוך פחות משלושה שבועות נטשו רוב תושבי יפו את העיר בספינות דרך הים ובשיירות מאובטחות (בחסות הבריטים) לרמלה ולירושלים. ב-13 במאי הגישו נכבדי העיר הנותרים את כניעתם. 3,600 הערבים שנותרו בעיר רוכזו בשכונת עג'מי
וליפו הוזרמו אלפי עולים יהודים. הנמל ההיסטורי, גאוות יפו הערבית והמשגשגת, שימש נקודת כניסה ציונית למדינה. בשנת 1950 אוחדה יפו רשמית עם תל אביב. חלק גדול מהעיר העתיקה נהרס לחלוטין וכך גם שכונת מנשייה, שנמחקה מעל פני האדמה בשנת 1963. עם פתיחת נמל אשדוד איבד נמל יפו את מעמדו כנמל סחורות מרכזי ושונמך לכדי נמל דיג. בשנת 1961 הוקמה החברה לפיתוח יפו העתיקה במטרה לשחזר את בתי העיר העתיקה ולהפוך אותם לשמורה אדריכלית. הבתים המשוחזרים, נקבע בתוכנית, יימסרו רק לאמנים״. יפו הפכה למרכז חיי לילה ואמנות, אבל רק לזמן מה.
לאחר כמה שנים יפו הלכה ודעכה. האמנים הזדקנו, המועדונים נסגרו וחיי הלילה התוססים עברו לתל אביב. ללא הבוהמיינים והתיירים, חזרה יפו להיות מוקד פשע, עוני והזנחה. כאשר נבחר רון חולדאי לראשות עיריית תל אביב הוא הכריז על מתן עדיפות מיוחדת לשיקום יפו ולפיתוחה. ב-1999 הוקמה המישלמה ליפו, זרוע מנהלתית של עיריית תל אביב שנועדה ליזום ולפקח מקרוב על תהליכי שיקום עירוניים. יפו, על שפע הנדל"ן הזול שלה, החלה לעורר עניין בקרב כוחות חזקים במשק.
בשנים האחרונות יפו צומחת בקצב מסחרר. לפיתוח המואץ יש השלכות חיוביות, אך גם לא מעט אספקטים שליליים -יפו, בדומה לאיזורים חלשים בערים רבות בעולם, עוברת ג'נטריפיקציה מהירה ועוצמתית: אוכלוסיה מבוססת נכנסת לעיר, מעלה את מחירי הנדל"ן ודוחקת את התושבים המקוריים החוצה. העיר מתמלאת בסטודנטים יהודים שמקבלים מלגות מעיריית תל אביב – כ-10,000 שקלים בשנה – כדי לגור בשכונות העניות יותר של יפו. בעוד היהודים נכנסים, הערבים יוצאים, מה שמכניס מימד לאומני וגזעי מובהק לתהליך ומתסיס את הקרקע.
יפו ממציאה את עצמה מחדש כל הזמן ומתחדשת. רבים מאתריה המרתקים נמחו בשנות ההזנחה – חלקם במכוון, על מנת למחוק את עברה הערבי הפורה – אולם עדיין יש הרבה מה לראות ולגלות ביפו.

Share.