עונות יריחו

0
שיחה עם הארכיאולוגית רחל בר–נתן על חפירות יריחו 
"הממצאים הארכיאולוגיים החדשניים באתר, מפעליו האדירים של הורדוס וגילויים של ארמונות מימי החשמונאים שקיומם לא היה ידוע עד כה, סחפו אותנו – צוות עובדים נאמן שהלך שבי אחרי אהוד. אלה היו ימים של חסד. בנסיעות בשעות הבוקר המוקדמות התגלתה מולנו זריחתה של החמה מרצדת מעל פני ים המלח, שנפרש לפנינו כמגש של כסף, תוך שיחות בטלות, אישיות או מקצועיות. בכניסה ליריחו ולבוסתניה, מעבר בשבילי עפר עם ריחות ופריחה של שושנים ופרי הדר, ובכניסה לאתר, שבו ריחות של עשן מדורות, עזים וכבשים מתערבלים יחד, ובכניסה לאוהל הכנסת האורחים של עלי, השומר הבדואי באתר. שקט אפף את המקום, המוקף ומוגן ידי שרשרת ארמונות המבצר: קרנטל, נוסייב עושירה וקיפרוס, ובחורף נשמעת רק המיית המים הזורמים בוואדי קלט"
רחל בר–נתן, "אהוד נצר ביריחו", 2010
 

"את אהוד פגשתי לראשונה ב–1974", מספרת רחל בר-נתן, בעוד אנו יושבים במרתפי רשות העתיקות בירושלים, מוקפים בממצאים ארכיאולוגיים, שברי חרס פזורים על שולחנות וקופסאות קרטון מלאות בשרידי התרבות החומרית של בני אנוש מלפני אלפי שנים, "הייתי בשנתי הראשונה של לימודי הארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וחיפשתי חפירה ארכיאולוגית לעבוד בה. פניתי לאביבה רוזן, המזכירה האגדתית של המכון לארכיאולוגיה, ושאלתי אם יש אי אלו חוקרים שאפשר לעבוד לצידם. 'אביגד בדיוק מחפש עובדים לחפירה בעיר העתיקה, אבל נראה לי שכבר מצא', היא אמרה. ואז היא נזכרה בחוקר חדש, אדריכל שעסוק בכתיבת עבודת הדוקטורט. 'תנסי את אהוד נצר', אמרה לי, 'אין לו תקציב אבל הוא מחפש עובדים לחפירה ביריחו'". וכך נוצר הקשר בין הסטודנטית הצעירה לאהוד נצר. במשך 15 השנים הבאות, השנים הראשונות והאינטנסיביות של העבודה ביריחו ובהרודיון, היא תעמוד לצידו. מעורבת אישית, צופה מקרוב על שיטות ועל אומנות החפירה המיוחדות לו ועל אהבת האדם. מערכות יחסים כמעט אינטימיות נוצרו בינו לבין העובדים לצידו – סטודנטים, עמיתים ופועלים. לימים הוא הפך לאב רוחני, למנטור ולחבר, ומשפחתו היתה למשפחתה השנייה.
החפירה של נצר בשני התלים הצמודים, תולול אבו–עלייק, במערב בקעת יריחו ליד מוצא ואדי קלט, החלה 20 שנה אחרי שהסתיימה החפירה הגדולה האחרונה, שנערכה שם על ידי משלחות מארצות הברית (בשנים 1950 ו–1951). החפירה הראשונה נערכה במקום כבר בשנת 1868 על ידי קפטן צ'רלס וורן מהקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל. בתחילת המאה ה–20 חפרו בתלים הצמודים הגרמנים ארנסט סלין וקרל ווצינגר. אלה וגם אלה חיפשו כאן את יריחו המקראית. דימיטרי ברמקי וג'יימס קלסו חפרו בתלים ב–1950 וב–1951, וערב מלחמת ששת הימים ערך ג'יימס פריצ'ארד, חופר גבעון המקראית, סקירה קצרה באתר.
החפירה היתה שונה מהנהוג בחפירות אחרות. המשלחת כללה רוב הזמן את נצר, ששימש בעת ובעונה אחת ראש המשלחת, איש מינהלה, נהג, מודד, אדריכל (להוציא כמה שנים בסיועו של גיורא סולר ולאחר מכן של רחל צ'אצ'י לוריס), משמר ומשחזר, מגייס הכספים, מתכנן פיתוח האתר והאחראי להצגתו לציבור. במידת מה שימש אף כמקשר בין האוכלוסייה הבדואית שגרה סביב האתר לבין השלטונות הישראליים.
סביב נצר התקבצה חבורה קטנה של אנשי צוות נאמנים, שעבדו בתקופות שונות בשטח. בצוות היו חברים לס אגון, נווד אמריקני צעיר ממוצא גרמני, ודויד סטייסי, זמר ברים אנגלי ארוך שיער ואהוב הבנות. שניהם היו אז ללא השכלה ארכיאולוגית ולימים עשו דוקטורט בארכיאולוגיה. עוד היו בצוות: רחל בר-נתן הסטודנטית, רבקה בירגר (פוקול), שהגיעה מיד עם תום התואר הראשון בארכיאולוגיה, קתי (קתרין) גליסון, שהתמחתה בגנים רומיים והגיעה לחפירה של גני הארמונות, ויעקב קלמן, מושבניק מהבקעה, שארגזי הירקות שלו שימשו לאחסון הממצאים. משלחת החפירות לא התארגנה בשטח כנהוג, מכיוון שהקרבה לירושלים והדרכים המשופרות ליריחו איפשרו לינה בבית ונסיעה יום–יומית לאתר.
תקציב החפירות של נצר היה זעום, וברוב המקרים לא קיים. ההגעה לאתר נעשתה בוולבו הישנה שלו, כשהוא אוסף את חברי הצוות מבתיהם בירושלים. בפעמים שנצר לא ירד לשטח, נהגו חברי הצוות לנסוע במונית משער שכם עד מבנה המשטרה בכניסה ליריחו, ומשם ללכת דרך הבתים הנטושים של מחנה עקבת ג'אבר, שבחלקם התיישבו בדואים, עד לאתר. לימים, כשדויד סטייסי קנה מיניבוס ישן, שבו גם התגורר, הם ירדו לשטח עם הרכב הישן של סטייסי. "התקציב לחפירה ביריחו הגיע במשורה, כך שלעתים היתה פתיחת עונת החפירות או המשכה תלויות באופטימיות של אהוד ביחס ליכולתו לגייס כספים בהעדר מימון ממוסד, עניין שדרש ממנו תעצומות נפש, פגישות עם תורמים או התחברות לחפירה משותפת עם מוסדות אקדמאיים. לעתים שילם אהוד לפועלים מכיסו הפרטי", מספרת בר נתן.
את רוב העבודה בשטח עשו 20-15 פועלים, בדואים מקומיים משבט הקעבנה, שהתיישבו ליד מחנה הפליטים הנטוש עקבת ג'אבר, ובדואים משבט עביד, שאנשיו שחומי העור הובאו כנראה מסודן והתיישבו ממערב ליריחו. עלי אבו פאיז משבט זולם, דמות ססגונית ולא שגרתית בנוף הבדואי, עבד כשומר באתר. הוא הקים את אוהלו בשטח החפירות והתגורר בו עם שתי נשותיו, קמלה הבדואית וחיתם הפלאחית, ועם שבט ילדיו. עלי שימש גם כפועל, דאג למים ובעיקר היה איש הקשר עם הבדואים, מה שנקרא היום מנהל כוח אדם. אהוד קרא לעלי "איש המפתח של החפירה", והאוהל שלו שימש כמשרד לענייני ניהול, מנוחה ורווחה.
האוהל הגדול של עלי, בשולי החפירה, היה המקום שבו התחיל כל יום עבודה. בשעה שש וחצי בבוקר התכנסו באוהל כל הצוות, הפועלים והמתנדבים, כדי לשתות תה חזק, מהביל ומתוק בכוסות זכוכית קטנות. כשנצר היה בשטח, הוא נהג לנסוע בשעה עשר ליריחו כדי לקנות אשל, פיתות וגבינות, ולהביא את הצידה לארוחת בוקר באוהל של עלי. בנוסף נהג לקנות בכל יום קילוגרם סוכר וקילוגרם תה בשביל התה הנצחי של ימי החפירה.
עבודת החפירה בשטח ארכה במרבית השנים כארבעה, חמישה, או שישה חודשים, על פי רוב בחורף. בקיץ התנהלה העבודה בהרודיון. את השימור והשיחזור באתר עשו, בהנחייתו של נצר, פועלים תושבי המקום בחומרים ששימשו את הפועלים הקדמונים.
"יחסים מיוחדים נרקמו בין חברי הצוות לבדואים ובמיוחד בין אהוד לעלי וליתר הפועלים. היכולת שלו לדבר ערבית אפשרה לו קרבה מידית ובלתי אמצעית. אהוד היה נערץ על הבדואים, שכינו אותו אבּוּ–יוּסוּף (אבא של יוסף, בנו). לבד מהיותו נעים הליכות הוא גם כיבד את אורחותיהם, ובארוחות הבוקר נהגנו לשבת יחד ולטבול באותה צלחת", נזכרת בר נתן, "בעיקר התפעלו הבדואים מכישוריו הארכיאולוגיים, כי הוא נהג להגיד להם מה יגלו עוד לפני שחפרו".
נצר שימש כמקשר בין הבדואים לבין השלטונות הישראליים ובינם לבין הקדמה שכל כך שאפו אליה. לא פעם התדפק אצל השלטונות למענם, ואף גויס לפתור בעיות אישיות ומשפחתיות יחד עם דבורה אשתו, עובדת סוציאלית בהכשרתה. "אהבתו של נצר לבדואים שעבדו איתו לא ידעה גבולות. אני ודבורה אשתו, הדוברת ערבית, הפכנו למעורבות בחייהן האישיים של הנשים הבדואיות, בדברים שלא מספרים לגברים", מספרת בר נתן, "היינו רומזת לאהוד על בעיה זו או אחרת אצל הנשים הבדואיות, ואהוד נרתם לפתרון מול הגברים ומול השלטונות הישראליים".
עלי היה במקור מבקעת באר שבע. לאחר מלחמת השחרור עבר להתגורר ביריחו ונשא לאישה את קמלה, בת שבטו. במקביל לעבודתו בחפירה הוא חכר שטחים חקלאיים וגידל בננות, זכה להכיר פלאחית צעירה בשם חיתם, ונישא לה. לימים נשא אישה נוספת, צעירה מענתא שליד רמאללה, משכילה ובת למשפחה עירונית. עם בואה של אשתו השלישית בנה וילה דו קומתית במורד ואדי קלט, הרחיב את השטחים החקלאיים שברשותו, קנה טנדר ואחר כך משאית, ולימים נהיה סוחר רב נכסים ביריחו.
חלק מסיפור חייו של עלי מתועד בספר שהוציא לס אגון על הזמן שבילה עם הבדואים בחפירה ביריחו (The Seasons of Tulul). אגון נשבע בקסמי המדבר ובקסמי הבדואים. לאחר שעבד כמה חודשים באתר התיישב באוהל באתר, ולמד להכיר מקרוב את אורחות חייהם של הבדואים דרך עלי אבו פאיז. לימים, כשעבר לארצות הברית, הוציא לאור את היומן שניהל על קורותיו בין הבדואים.
ארמונות יריחו
האתר ביריחו התאים לכישוריו של נצר. בחפירה ארכיאולוגית רגילה שולטת הסטרטיגרפיה – שכבות היישוב מתקופות שונות, הבנויות אחת על השנייה באותו מקום, ומסייעות בתיארוך. שריפה גדולה, חורבן עז, רעידת אדמה – מאפשרים תיארוך שכבה מסוימת ובעקבותיה את הבאות אחריה ולפניה. אולם לרוב האתר ביריחו אין שכבות יישוב אחת על גבי רעותה. רוב הארמונות התפזרו על פני השטח והדרך היחידה לתארך אותם היתה על פי הסגנון האדריכלי. מכיוון שלא היה מימון לחפירה, פיתח נצר שיטה ייחודית משלו להבנת השטח ולביצוע החפירה. כאדריכל היתה לו תפישה של תוכנית המבנה הטמון בשטח. ממה שראה, שרטט לעצמו את תוכנית הבניין, כפי שהוא, האדריכל, הבין אותו. אחר כך, על פי תוכנית הבניין ששרטט, פתח מספר מצומצם של ריבועי חפירה בנקודות מפתח על מנת לאשש את התוכנית. "הרעיון הזה חסך מאות שעות חפירה. עם מספר ריבועים מצומצם ומעט משאבים הצליח נצר להגיע לתוכנית מלאה של המבנה. עמדנו נפעמים כשפעם אחר פעם התגלה שבדיוק מה ששרטט בתחילה התברר כנכון. היכולת שלו לקבוע את מקומות החפירה הנכונים על מנת להבין את התוכנית היתה מושא להערצה עבורנו", אומרת בר נתן.
הממצא החומרי הועבר לאחסון באוניברסיטה העברית, שם עבד צוות גדול של חוקרים, בניהולה של רחל בר-נתן. בעיבוד הממצאים עבדו רבקה בירגר (פוקול), איילה פלר, אנאבל זריצקי, עינת זבידוב כהן ורונית גיטלר–קמיל. נצר דאג למצוא תקציבים ולשמר את הצוות. אף שמימון צוות העורף היה עול קשה במיוחד עבורו, לצד הצורך המתמיד בגיוס האמצעים לניהול החפירות, הוא מעולם לא ויתר. בנוסף, הוא היה הכוח המניע מאחורי הפרסומים של הממצאים מהחפירות השונות.
העבודה החלה בקנה מידה מצומצם בראשית 1973 והתמקדה בבריכת המים הגדולה בצפון האתר. בריכה זו עוררה את התעניינותו של נצר לאחר גילויה של הבריכה הגדולה בהרודיון תחתית. וכך, עם גילוי ארמונות החשמונאים בחתך בדיקה בתל הצפוני, התגלגלו העניינים ל–15 עונות של חפירות אינטנסיביות בשנים 1987-1973, והשלמות מסוף שנות ה–90 ועד שנת 2000, כאשר בעקבות ההסדרים המדיניים שבאו אחרי הסכמי אוסלו נחסמה הגישה לאתר הייחודי הזה.
יריחו היתה אהבתו הגדולה של נצר. החפירות באתר ארמונות החורף ביריחו, מעיד נצר בספרו הביוגרפי שלא ראה עדיין אור, היו גולת הכותרת של פעילותו הארכיאולוגית בשל עושר הממצאים האדריכליים: ארמון החשמונאים על שלביו השונים ובריכות השחייה שבו; צמד ארמונות תואמים; חשיפת בית הכנסת הקדום בארץ ישראל; חשיפת חווה חקלאית גדולה בצד הארמון ואזור תעשיה להפקת אפרסמון ויין תמרים; חשיפתם של שלושה ארמונות שונים שהורדוס בנה כאן בימי שלטונו; וחשיפתם של גנים עם עציצים קבורים במתכונת הגנים הרומיים, שהם עד כה יחידאים בגבול ארץ ישראל.
תחילת הפעילות החשמונאית בבקעת יריחו היתה בתחום הפיתוח החקלאי. על הדופן הצפונית של ואדי קלט הוקמה אמת מים שריכזה את מי המעיינות במעלה הנחל והזרימה אותם לחווה חקלאית מלכותית, שנבנתה במערב הבקעת יריחו. סמוך לחווה הוקם ארמון חורף, קרוב למוצא הוואדי מההרים אל השטח המישורי של הבקעה, בנקודה מורמת מעט, שממנה אפשר להשקיף על כל שטח הנאה.
ארמון החשמונאים הראשון הוקם בסמוך לחווה, בצמוד למגדל שמירה שנבנה עבור החווה. סמוך לארמון הוקמה בריכת שחייה ורחצה. הבריכה והשטח מסביבה, שנראה שהיה מרוצף, הוקף בחומה. השלב הראשון בהקמת ארמונות החשמונאים ביריחו היה בימיו של יוחנן הורקנוס, שבהמשך הרחיב עוד יותר את מכלול הבריכות והוסיף מזרקות ובריכות נוי והפך את המכלול למקום יאה לשהיית החורף של חצר המלכות.
כאשר ירש אלכסנדר ינאי את הממלכה הוא הרחיב עוד יותר את הארמונות ואת השטח החקלאי מסביבם. ינאי בנה אמת מים נוספת, שמשכה מים ממעיינות נועימה, עין דיוק ואחרים, הנמצאים בחלק הצפוני של בקעת יריחו. ימיו של ינאי היו ימים סוערים בממלכת החשמונאים, מבית ומחוץ, לפיכך החליט המלך להקים מבצר בתחום הארמונות. על גבי הארמון הקיים נבנה ארמון גבוה יותר שהוקף בחפיר, ואיפשר למלך לישון בשקט בלילות החורף בארמונו שבלב המטעים בבקעה. ינאי הקים מכלול בריכות חדש, שתי בריכות רחצה כל אחת בגודל של 18 מטר על 13 מטר ובעומק של 3.5 מטרים, שנוספו לבריכות שהיו כבר קיימות מסביב לארמונות. התכנון מסביב למכלול הבריכות החדש מראה שהן אכן תוכננו לא רק לשמש לבילוי ונופש אלא גם מוקד לטקסים ולאירועים רשמיים. הבריכות האלה הן המקום שבו הטביעו אנשיו של הורדוס את אריסטובולוס הצעיר.
עם מותו של ינאי בשנת 67 לפנה"ס עברה הממלכה לידי אלמנתו, המלכה שלומציון. כאשר מינתה המלכה הקשישה את בנה הבכור הורקנוס השני לכהונה הגדולה, ומסמנת אותו בכך כיורשה, מתעוררת תחרות קשה, שתוביל למלחמת אחים בינו לבין אחיו הצעיר, אריסטובולוס השני. ייתכן שהיריבות הזאת בין שני בניה היתה הסיבה להקמת צמד הארמונות התואמים באתר, לאחר שנת 80 לפנה"ס, ימיה של שלומציון. אם אי אפשר היה להשיג שלום בית בעניין המלוכה, לפחות אפשר היה לכונן הפסקת אש זמנית בעת שחצר המלכות ירד לארמונות החורף.
לצד הארמונות התואמים הוקמה בריכת שחייה גדולה נוספת, אולי על ידי הורקנוס השני, שהיה הכוהן הגדול ולא אבה לרחוץ בבריכה המשותפת ליתר אנשי הארמונות. מכלול של מחסנים לאחסון תוצרת חקלאית, שנבנה אף הוא בתקופה הזו, הוקם כנראה על ידי אריסטובולוס, הממונה על העסקים הכלכליים של הממלכה. לאחר הכיבוש הרומי נעשו שינויים מעטים בארמונות החשמונאים והם חרבו ברעידת האדמה הגדולה בשנת 31 לפנה"ס.
את הארמון הראשון בנה הורדוס בבקעה כחמש שנים לאחר שעלה לשלטון, בסביבות שנת 35 לפנה"ס. הארמון נבנה מדרום לוואדי קלט והיה צנוע למדי. סמוך לארמון נחפרה גם בריכה, הגדולה בבריכות בקעת יריחו, שלא מן הנמנע שימשה גם מאגר מים לחקלאות. הארמון הראשון לא הספיק לעמוד על תלו אלא כמה שנים בודדות עד שנפגע בחלקו ברעידת האדמה של שנת 31 לפנה"ס.
שנה אחר כך, בשנת 30 לפנה"ס, התרחשה רעידת אדמה פוליטית: אוגוסטוס הפך לשליט הבלעדי באימפריה הרומית. יחד עם הרחבת ממלכתו של הורדוס על ידי אוגוסטוס מסתלקת מעל במת ההיסטוריה האויבת הגדולה של הורדוס – המלכה קליאופטרה, פטרוניתם של החשמונאים בחצר מלכותו של הורדוס. קליאופטרה הצליחה לגרום למרקוס אנטוניוס לקרוע את בקעת יריחו העשירה מממלכת יהודה ולהעבירה לידיה, והורדוס נאלץ לחכור את הבקעה מהמלכה המצרית. עם הסתלקותה של קליאופטרה, הוחזרה הבקעה לרשותו של הורדוס ונוצרה גם שעת כושר לשים את היד על רכוש החשמונאים ביריחו.
על הריסות הארמון החשמונאי בונה הורדוס ארמון חדש, מעשה שמסמל את מעמדו החדש כ"בעל הבית" ומאפשר לו לתפוס את המקום הנאה ביותר בבקעה לבניית ארמון. ארמונו השני של הורדוס ביריחו איפשר לו לארח ביריחו בחורף את בני משפחתו הרבים ואת חצר המלכות ההולכת ומתרחבת.
ארמונו השלישי של הורדוס ביריחו נבנה בשנת 15 לפנה"ס והוא פנינה אדריכלית של פאר הבנייה הרומית, יחד עם גן שקוע רחב ידיים, גנים פנימיים, גשר גדול שמחבר את שני חלקי הארמון ועוד (הרחבה על הארמון הזה בכתבה על הארמון השלישי בגיליון הזה).
מסביב לארמונות החשמונאים ולארמונו של הורדוס נבנו ארמונותיהם ובתיהם של שועי הממלכה, ונבנה אזור תעשייה, שבו עסקו בהפקת אפרסמון ויין תמרים. מצפון–מזרח לארמונות בנה הורדוס תיאטרון גדול והיפודרום למרוצי סוסים, שהיו חלק מתרבות הבילוי בעיירת הקיט החורפית של ממלכת יהודה.
לצורך הבנת המערך האזורי בתקופת בית שני ובמאמץ להציל אתרים ארכיאולוגיים בסביבה, הרחיב נצר את חפירותיו לאתרים הנוספים בבקעת יריחו וכך התרחב גם הידע על מערכת ההגנה של נוה יריחו. החפירה בארמון–מבצר קיפרוס, שנקרא על שם אמו של הורדוס, התנהלה בשותפות ובסיוע עמנואל דמתי מהקמ"ט, שהציל את ארמון קיפרוס משיני הבולדוזרים בטרם אלה הפכו את המקום למוצב צבאי. סקרנותו של נצר הוליכה אותו לחפור את נוסייב עושירה, שבתחילה סבר שהוא אולי אחד מהמבצרים – תרכס ותאורוס – שהזכיר יוסף בן מתתיהו בכתביו. באתר נתגלה מנזר ביזנטי ומתחתיו שרידים מתקופת הורדוס, אך לא נמצא חומר קדום יותר. בדיקות קצרות וחד פעמיות בקרנטל חשפו שרידים הרודיאניים, ובנוסף חשף נצר את האמפיתיאטרון–היפודרום בתל סאמרת, ואף סייע והשתתף בחפירות של רחל חכלילי בבית הקברות היהודי של יריחו.

חזון הגן הלאומי

"לאהוד לא היה ספק שיש להקים פארק ארכיאולוגי נרחב באתר ארמונות החורף, ומכיוון שלאתר יש איכויות נופיות ייחודיות, סבר שיש להקים שמורת טבע שתכלול את אתרי הטבע והנוף של בקעת יריחו שתשרת את תושבי יריחו, יחד עם מטיילים ותיירים, תוך כדי חופש פעולה גם מעבר לגבולות המדיניים", מספרת בר נתן.
לאחר 15 שנים של עבודה משותפת עברה בר נתן לנהל את החפירה בבית שאן. "הפרידה מאהוד היתה קשה", היא אומרת, "אולם למרות הפרידה המשכתי להיפגש עם אהוד בכנסים ובאירועים ארכיאולוגיים. תמיד הייתי איתו בקשר. הוא סיפר לי על גילויו ועל ההתקדמות העבודה. שנתיים–שלוש לפני מותו חזרנו להיות בקשר סביב העבודה על פרסום ממצאי החפירות ביריחו ובהרודיון, יחד עם יהודית גרטנר".
ד"ר יהודית גרטנר החלה לעבוד עם אהוד בציפורי בשנת 1994. לאחר החפירה בציפורי הצטרפה לצוות שעיבד את חומר החפירה וכתבה את עבודת המסטר שלה בארכיאולוגיה על נרות ציפורי. באותה עת החלה לעבוד כעוזרת מחקר של נצר. בין היתר סייעה לו בסקר המונומנטים של פטרה עבור ספר שפרסם על הארכיטקטורה הנבטית. יחד נסעו לפטרה כמה פעמים, כשהם מצוידים בסקר קודם, מראשית המאה ה–20, ובדקו את כל המונומנטים בבירת הנבטים. שם צייר אותם אהוד ובנה טיפולוגיה של הקברים. הספר יצא לאור בשנת 2003 בגרמנית. פרויקט נוסף שעליו שקדה עם נצר היה המאמר שהכין על עיראק אל אמיר, בירדן, הארמון שהקים הורקנוס לבית טוביה. נצר סבר שהמבנה המפואר של קצר אל עבד, לא היה אלא פביליון שנועד לעמוד במרכזו של אגם מלאכותי. בנוסף עבדה איתו גרטנר על פרסום ממצאי החפירות מיריחו ומהרודיון. "היינו בקשר כמעט יום–יומי, והפכתי, כמו רבים מהאנשים שעבדו איתו, לבת בית", אומרת גרטנר.
"כשאהוד נפטר היינו באמצע המאמץ לפרסם את ממצאי יריחו – וזו למעשה הצוואה של אהוד אלי", אומרת בר נתן. "היה לנו חלון הזדמנויות של תורמים, כאשר קרן סאמיס התגייסה להוצאת הכרך החמישי על יריחו ודוחות החפירה של הרודיון. הקרן ליוותה את כל הפרסומים של נצר עד כה וממשיכה לעזור בהוצאת דוחות החפירה הסופיים. יחד עם גרטנר החלטנו לפרסם את הממצא החומרי: כרך 5 של חפירות יריחו, שבו ריכזנו את כל הממצאים שעדיין לא פורסמו. שנה וחצי עבדנו על זה, כולל פרקים שלמים שכתבנו מחדש יחד עם חוקרים נוספים. השנה עומד הכרך The Finds from Jericho and Cypros לצאת לאור, בסיוע החברה לחקירות ארץ ישראל ועתיקותיה. יהיה זה הכרך המסכם של ממצאי יריחו".
יריחו היתה תחילת דרכו של נצר האדריכל בתוך העולם הארכיאולוגי של בנייני הבית השני, כאשר הוא מתמקד בעיקר בארמונותיו של הורדוס. יריחו ריתקה אותו. סיפקה לו את כל החומרים להבנת הארכיאולוגיה והארכיטקטורה של הורדוס, יחד עם ראשוניות של גילויים שאיש לא ידע עליהם קודם: הארמונות, בית הכנסת הקדום ביותר בארץ שהתגלה במכלול, ארמונות, מרחצאות ומקוואות טהרה. נצר, עם סקרנות אין קץ וצניעות רבה, הוביל את הצוות הקטן שלו בתוך הגילויים העצומים הללו. "אהוד היה איש צנוע עם אהבה למקצוע", אומרות בר נתן ומוסיפה רבקה בירגר: "הוא סחף את כולנו לכל דבר. רבים פשוט התנדבו לעבוד איתו, אפילו ללא תמורה כספית. החוויה האישית של כל אחד מאיתנו היתה עצומה יחד עם לימוד צניעות והתחשבות מהי, אם זה עם הצוות, אם זה עם הבדואים ועם העובדים שעבדו יחד איתנו בשטח".
קשה להימנע מההשוואה ולא לקשור את עבודתו ואת מותו הטרגי של נצר כמשל לחייו ולמותו של הורדוס, שהכין את מסלול הלווייתו ביריחו ומת בהרודיון, במקום שבו גילה אהוד, בסופו של דבר, את המאוזוליאום של הורדוס.

Share.

Comments are closed.