נאפולי ואמלפי: ההיסטוריה המקוצרת של נאפולי

0

תחילת ההתיישבות במפרץ נאפולי בסוף האלף השלישי לפנה"ס. גרעיני התיישבות ברורים יותר מתחילים להגיע כ–1,200 שנים אחר כך, כאשר במפרץ נאפולי השתקעו קבוצות של יוונים. במאה השמינית לפנה"ס נוסדה העיר קומה (Cumae), שעד מהרה הפכה ליישוב המרכזי במפרץ.
במאה השביעית לפנה"ס הקימו היוונים מושבה חדשה סמוך לקומה בשם פרטנופ. פלישות של שבטים אטרוסקים הביאו להקמתה של מושבה חדשה ליד פרטנופ בשם: ניאה פוליס, "העיר החדשה".
ב–326 לפנה"ס כבשה רומא את ניאה פוליס, שהפכה כבר לנאפולי. העיר שמרה על צביונה היווני, שכן בעיני הרומאים נתפשה כמקום של תרבות ועידון. במהלך המלחמה הפונית השנייה (201-218 לפנה"ס), תקף חניבעל את נאפולי, ובזמן מלחמת האזרחים ברומא (82-88 לפנה"ס) נכבשה העיר על ידי הדיקטטור סולה.
רבים משועי רומא פרשו לנאפולי בערוב ימיהם. המשורר ורגיליוס כתב חלק ניכר מיצירותיו בנאפולי, ההיסטוריון פליניוס התגורר בבית על שפת המפרץ, חמו של יוליוס קיסר בנה וילה בהרקולנאום, והקיסר טיבריוס העתיק בשנת 26 לספירה את ארמונו וחצר שלטונו לאי קאפרי.
במאה השישית כבשו האוסטרוגותים את נאפולי, אולם הם גורשו מהעיר על ידי הצבא הביזנטי בפיקודו של בליסאריוס. במשך תקופה ארוכה עברה נאפולי מיד ליד עד שנפלה בשנת 553 סופית בידי הביזנטים.
שנה לאחר מכן הפכה נאפולי לדוכסות תחת חסותו של דוכס ורונה, אך ב–400 השנים הבאות, פשטו על העיר לומברדים, מוסלמים וביזנטים, מלווים בהתקפות של פיראטים. בין תקיפה לתקיפה הצליחה נאפולי לשמור על עצמאותה.
במאה התשיעית נפרדו ערי חוף אמלפי, מפוזיטאנו ומזרחה, מדוכסות נאפולי, והפכו ל"רפובליקה הימית של העיר אמלפי".
בשנת 1073 כבשו את אמלפי הרפתקנים נורמנים – ויקינגים שהתיישבו בצפון צרפת. נאפולי נפלה לידיהם 66 שנים לאחר מכן. המצביא הנורמני רוג'רו דה הוטוויל איחד את סיציליה עם נאפולי, והכריז על עצמו כמלכה של מדינה חדשה.

מסעות

בית הוהנשטאופן ואנג'יב

בשנת 1194 הפכה נאפולי לנחלתם של מלכי בית הוהנשטאופן משוואביה שבגרמניה. אלה שלטו בנאפולי בשנים 1269-1194, תקופה שנקטעה עם מותו של מלכם האחרון, קונרדין בן ה–14, שראשו נערף בכיכר השוק בנאפולי על ידי המלך האנג'יבי שארל הראשון מאנז'ו. שארל העתיק את בירת הממלכה לנאפולי וייסד את מלכות נאפולי. העיר הפכה למוקד בינלאומי תוסס של תרבות ודיפלומטיה. כאשר כבשו מלכי בית אראגון את סיציליה, פרצה מלחמה ארוכת ימים בין נאפולי לספרד, שהסתיימה בשנת 1310 בשביתת נשק ובעלייתו לכס בנאפולי של המלך האנג'יבי רובר החכם.

בית אראגון

השלטון האנג'יבי נמשך כ–200 שנים. בשנת 1422 כבש את נאפולי מלך סיציליה האראגונזי, אלפונסו הראשון, ואיחד מחדש את ממלכת נאפולי וסיציליה. יורשו, פרדיננד הראשון (פרנטה), השכיל ללכת בדרכיו ולשמור על עצמאותן של שתי הממלכות. לאחר מותו בשנת 1458 ירש בנו אלפונסו השני את כס המלכות. הלה הודח מהשלטון לאחר שהצבא הצרפתי של שארל השמיני פלש לנאפולי. נכדו של פרדיננד, פרדיננד השני (פרנטינו) גירש את הצרפתים מהממלכה והחזיר לנאפולי את עצמאותה. עם מותו של פרנטינו בשנת 1496 את השלטון דודו של פרנטינו, פרידריך הראשון. התפתחות האירועים לא הייתה מקובלת על מלכי צרפת וספרד וצבאותיהם פלשו למפרץ בשנת 1501. לבסוף, פרידריך הראשון ויתר על השלטון לטובת המלך פרדיננד מספרד.

התקופה הספרדית

השלטון הספרדי בנאפולי נמשך כ–300 שנים. נאפולי הפכה כעת לחלק ממעצמה חובקת עולם. האימפריה הספרדית במאה ה–16 הייתה שרויה בבעיות סבוכות: ריבונותה השתרעה על חלקים נרחבים של העולם החדש, אולם משאביה לא עמדו לה מול עליית הצי הימי של אנגליה, חיל היבשה הצרפתי וצמיחתה של האימפריה העות'מאנית.
השלטון בעיר היה נתון בידי מושלים מטעם המלך הספרדי, שתפקידים העיקרי היה לגבות מסים ולספק כוח אדם לאימפריה הדועכת. למרות השחיתות, המסים והגיוס הנרחב לצבא ולצי הספרדי, הפכה נאפולי במאה ה–17 לעיר השנייה בגודלה באירופה, והצפופה ביותר בעולם. אוכלוסייתה גאתה והגיעה ל–300,000 נפש, רבים מהם חיו בעוני ובתנאים קשים. בניסיון להתמודד עם המצב הקשה, ניסה המושל דון פדרו לשקם את מרכז העיר, על ידי סלילת שדרות רחבות ידיים והקמת רובע חדש – "השכונה הספרדית" (Quartieri Spagnoli).
ביולי 1647, מרדו אנשי נאפולי וסיציליה בשלטון הספרדי. לאחר שמנהיג המרד בנאפולי – מאסאניאלו – נרצח על ידי הספרדים, ניצלו הצרפתים את שעת הכושר והכריזו על רפובליקה בנאפולי. הספרדים החזירו תוך שנה את הסדר על כנו. העיר התאוששה באטיות, עד שבשנת 1656 פרצה המגפה, וחצי מהאוכלוסייה ניספה.

בית בורבון

לאחר מלחמת הירושה הספרדית (1714-1701), עברה נאפולי, לזמן קצר, לידי בית המלכות האוסטרי, עד שב–1734 תפס שארל מבורבון את השלטון בעיר. הוא שקד על פיתוחה של נאפולי ובנה שורה של מבנים מרשימים, אך בשנת 1759 ויתר על כיסאו כדי להתמנות למלך ספרד. בנו בן השמונה, פרדיננד, ירש אותו. למעשה, אשתו של פרדיננד, המלכה מריה קרולינה מאוסטריה – אחותה של מלכת צרפת מרי אנטואנט– ניהלה את הממלכה. בשנת 1798 הגיעו צבאותיו המהפכניים של נפוליאון העירה, והקימו בה רפובליקה. נפוליאון מינה את אחיו, ז'וזף בונפרטה, למלך נאפולי. שנתיים לאחר מכן הוחלף בגיסו של המצביא, ז'ואקים מירא, שמלך בנאפולי עד למפלתו של נפוליאון בשנת 1815.
הבריטים והאוסטרים החזירו לכס המלכות בנאפולי ובסיציליה את המלך הבורבוני פרדיננד הרביעי. הישות החדשה, המאוחדת, נקראה עתה "ממלכת שתי הסיציליות". תחתיו, הייתה נאפולי לאחת הערים הגדולות והצפופות באירופה; עוני, פשע ושחיתות פשעו ברחובותיה. במקביל, הפכה נאפולי לתחנה האחרונה ב"גראנד טור" של אצילי אנגליה – לא בזכות מכמני התרבות שבה, אלא הודות לחיי המין הפרועים בעיר. נאפולי הפכה לבירת בתי הבושת ומחלות המין של אירופה, תואר שהביא לעולם את הביטוי: "לראות את נאפולי ולמות".

איטליה המאוחדת

ב–7 בספטמבר 1860, נכנס ג'וזפה גריבלדי לעיר בראש צבאו. לאחר שבועיים הכריזו אנשי נאפולי על הצטרפותם לאיטליה המאוחדת, וקיבלו על עצמם את מלכותו של ויטוריו אמנואלה השני, מלך סבוי.
ייסודה של איטליה המאוחדת פגעה בחשיבותה של נאפולי. רומא הייתה לבירה, מילאנו תפסה את הבכורה התעשייתית, ונאפולי הפכה לעיר
שולית בדרום העני. מגיפת כולרה הכתה בשנת 1884 את העיר, ומצבה הידרדר עוד יותר. בניסיון לשפר את חזותה הפיזית, נהרסו רבות משכונות העוני בפרברי נאפולי, נסללה שדרה חדשה במרכז העיר – הקורסו אומברטו הראשון – והוקמה שכונת מגורים חדשה ומרווחת, שכונת וומרו.
במהלך מלחמת העולם השנייה הופצצה נאפולי מספר פעמים מהאוויר על ידי בעלות הברית, הפצצות שגבו את חייה של 20,000 אנשים. כאשר נחתו הכוחות בעיר ב–27 בספטמבר 1943 נערכו קרבות מבית לבית במשך ארבעה ימים, תקופה הידועה כ"ארבעת הימים של נאפולי"; מלבד פלישת בעלות הברית, באותם ארבעה ימים סוערים האוכלוסייה המקומית תקפה את החיילים הגרמנים והר הגעש וזוב התפרץ.
מצבה של העיר לאחר המלחמה לא השתפר. כספי השיקום אמנם זרמו, אבל חלק גדול מהם לא הגיע ליעדם, אלא לידיהם של פוליטיקאים מושחתים ומשפחות פשע. בשנות ה–70 המאוחרות שוב הכתה הכולרה בעיר, ובנובמבר 1980 פגע במפרץ נאפולי רעש אדמה, שהותיר אחריו 3,000 הרוגים ו–100,000 איש ללא קורת גג. שוב זרמו כספים לעיר, כ–40 מיליארד דולר, שחלק ניכר מהם שוב מצא את דרכו לידי ארגוני הפשע. גם תכנית "קופת הדרום" של ממשלת איטליה, שבאה לשפר את מצבו של הדרום העוני, לא צלחה.
בשנת 1993 נבחר ראש עיר חדש בנאפולי, אנטוניו באסולינו. איש שמאל כריזמטי שהחליט לשנות מן היסוד את מצב העיר. מאמציו נשאו פרי והיו אות לתחילתו של השינוי המיוחל. מנגד, באסולינו נכשל במאבקו מול הפשע המאורגן, והקאמורה הנאפוליטנית הפכה לארגון הפשע האלים ביותר בעולם.
לואיג'י דה מאגיסטריס נבחר בשנת 2011 לראשות נאפולי, והחליט להמשיך את דרכו של קודמו. שינויים גדולים נעשו בעיר: התשתיות שופרו, אירועים בינלאומיים הופקו, אולם את הקאמורה לא הצליחו השלטונות לחסל. סילביו ברלסקוני אפילו שלח את הצבא לעיר על מנת לפגוע בהשפעתו. ואולם, כפי שחושדים רבים בנאפולי, למשפחות הקאמורה קשרים ענפים בשלטון. כל עוד לא תקום באיטליה ממשלה שתהיה נחושה לבער את השחיתות במסדרונותיה תמשיך קמפניה להיות המחוז עם מספר הרציחות הגבוה ביותר באיטליה, ובין הגבוהים בעולם.

 

כל המדריכים אזלו! להזמנת הגיליון והמפה חייגו: 03-6912211

Share.