אהבה מכתיבה שירתי, קופידון תנועות ידי

0

התפרצות וזוב בשנת 79 לספירה החריבה את העיר פומפיי. הר הגעש קבר עיר תוססת של אלפי תושבים מתחת ל–20 מטרים של אפר וחומר וולקני. כאשר התגלתה מחדש, בשנת 1748, הוכה העולם בתדהמה מן העיר הרומית שקפאה בזמן על בתיה ותושביה. הפחדים הקמאיים ביותר של האדם – מבול, רעש והתפרצות געשית, יחד עם האפשרות להיכנס למכונת זמן ולראות את העיר ברגע הכחדתה – הפכו את פומפיי למוקד משיכה לחמישה מיליון מבקרים מדי שנה. האמת ההיסטורית שהתבררה לאחר 265 שנות חפירה ומחקר שונה במקצת, אך מרתקת הרבה יותר

צוות מטרופוליס
 

(BOMBMAN)מאז שהתגלו עתיקות פומפיי, לפני 265 שנים, הפך אתר העיר שנחרבה בחטף למוקד משיכה לתיירים. חמישה מיליון מבקרים עוברים מדי שנה בשערי האתר, ומספרם הולך ומאמיר. מחשבות התיירים ממוקדות בטרגדיה האנושית של עיר שנקברה בפתאומיות על ידי זרם לבה מהר הגעש הסמוך. 1,100 הגופות שהתגלו עד היום, שהבעתן המפוחדת השתמרה בבהירות, מעצימות עוד יותר את ההתרגשות. העיר שקפאה בזמן. אנחנו, המטיילים בה, מסתובבים ברחובותיה ומשחזרים את הרגע המדויק שבו כיסה האפר את החיים. הנה קבוצה של נמלטים, נסים לכיוון הים. הנה משפחה של ארבע נפשות: אב המשפחה גדול גוף ועב גבות, צועד בראש ומכסה את ראשו במעיל, באמתחתו כמה תכשיטי זהב, מפתחות וכסף מזומן. שתי בנותיו מזדנבות מאחור, אם המשפחה בעקבותיהן, סוגרת את השיירה הקטנה. שולי שמלתה מופשלים על מנת להקל על ההליכה באפר הסמיך, בידה שק קטן עם כלי כסף: כפות, שני גביעים, מדליון עם דמותה של אלת המזל, מראה ופסלון קטן מענבר – חפץ אהוב ויקר ערך. הנה רופא נמלט בעודו אוחז בקופסת כליו, הנה עבד קשור לחישוק, הנה אשה עדויה בתכשיטים מסתתרת במגורי הגלדיאטורים, לידה 17 בני אדם נוספים ושני כלבים. כולם נחנקו בגל של גז רעיל שנפלט לפתע מהר הגעש ושטף במהירות את העיר.
במאה ה–18 וה–19 נהגו "לגלות" גופות שכאלה בדיוק כאשר מבקרים חשובים, מלכים ורוזנים ביקרו באתר. אלו זכו להשתתף בחוויית החשיפה של העיר הקפואה בזמן. "כמה נוראות הן המחשבות העולות מהתבוננות במראות הללו", כתבה הסטר לינץ' פיוזי, סופרת אנגלייה שסיירה בשנת 1786 במקום. "כמה מפחידה המחשבה שמראות אלה יחזרו בוודאות מחר. כיום אנחנו צופים, מחר נהפוך גם אנו למוצגים שמבקרי הדורות הבאים יחשבו לנאפוליטנים קדומים".
במאה ה–19 כבר היה ברור שהמציאות לא הייתה בדיוק כזו. ג'ון מורי, האיש שהמציא את מדריך התיירים המודרני, הסביר לקוראיו בספרו לדרום איטליה כבר ב–1859, עם פתיחת מסילת הרכבת מנאפולי לפומפיי, כי "מכיוון שנמצאו רק מעט שלדים בחפירות, כנראה שרוב תושבי העיר הצליחו להימלט".
הרי געש אינם מתפרצים לפתע, אלא נותנים שפע של סימנים מקדימים. בארות מתייבשות, רעשי אדמה קטנים מרעידים את האזור, קולות נפץ בוקעים מההר ועשן מיתמר מהלוע. אנשי פומפיי הבחינו בסימנים שהחלו להופיע שעות (אם לא ימים) לפני ההתפרצות. עדות הראייה היחידה להתפרצות הייתה זו של פליניוס הצעיר, שכתב, שנים רבות לאחר האירוע, שני מכתבים להיסטוריון טקיטוס ותיאר את מה שראו עיניו. דודו של פליניוס הצעיר – פליניוס הזקן – היה הקורבן המפורסם ביותר של ההתפרצות. פליניוס הזקן מת לא בזעם פתאומי של ההר, אלא מהתקף אסטמה עת ניסה לבחון מקרוב את תופעת הטבע הגעשית. "ענן בצורת נוף של אורן פרץ מתוך הלוע", כתב פליניוס ותיאר באופן מדויק את פטריית העשן המוכרת לנו מפצצות גרעיניות שמופיעה לאחר פיצוץ רב עוצמה. אולם גם לאחר התפרצותו של ענן האפר לשמיים עוד אפשר היה לצאת מהעיר.
המחקר הגיאולוגי והארכאולוגי מצביע כיום על סדרה של רעשי אדמה שנמשכו ימים ואף חודשים לפני ההתפרצות. גם פליניוס מדווח על כך: "במשך ימים ארוכים קודם להתפרצות היו רעשי אדמה". בעקבות הסימנים הללו רבים עזבו את העיר. גם אם ניקח בחשבון כי רבע משטח העיר טרם נחפר ואת האפשרות שעצמות של רבים מהנספים לא התגלו, מוערך כי סך ההרוגים בפומפיי יגיע לכ–2,000 איש. מתוך עיר של מעל 10,000 נפשות (ויש שיאמרו 30,000), 2,000 נפגעים אינם מתיישבים עם התיאור המקובל של עיר שקפאה לפתע, על תושביה, ברגע של התפרצות.
דמויות הגבס המבועתות הן תמונת העיר הנגלית לעיננו, אולם אלו לא מייצגות נאמנה את פומפיי האמיתית. מי שרוצה לחזור לסוף אותו חודש אוגוסט של שנת 79 לספירה (ייתכן כי ההתפרצות הייתה מאוחרת יותר, בסתיו ולא בקיץ), צריך לדמיין שיירות של עגלות, בהמות משא ואנשים עמוסי מיטלטלין עוזבים את העיר. חלק טמנו את רכושם במקומות מסתור, במטרה לשוב ולקחת אותם עת יעבור זעם, אחרים פינו את כל החפצים שהיו בבתיהם. הנטישה ההמונית, בשבועות ובחודשים שקדמו להתפרצות, מסבירה את היעדר הרהיטים והחפצים בבתים בפומפיי. לא לסגנון ריהוט מינימליסטי אנחנו עדים בבתי המידות של העיר, אלא לבתים שפונו מבעוד מועד.

(Tyler Bell)לאחר ההתפרצות, כאשר האדמה הרותחת התקררה, חזרו רבים מהתושבים לחפור בשכבת האפר הוולקני ולדלות ממנה את מטמוניהם. גם קבוצות של שודדים הגיעו לחפור באדמה הרכה, ועד היום נותרו עדויות למחילות בפתחים הפרוצים בקירות הבתים שנוצרו כאשר מחפשי האוצרות חפרו מחדר לחדר. באחד הבתים נמצאה כתובת ששפתה לטינית ואותיותיה יווניות: "הבית חפור" – אולי הודעה לצוות העבודה. מטבעות מסוף המאה הראשונה ועד למאה הרביעית שהתגלו באתר מלמדים כי פעילות חיפוש האוצרות נמשכה דורות רבים לאחר חורבן העיר. כריית המחילות באפר הוולקני הייתה פעולה מסוכנת – הן היו צרות וקטנות, והזוחלים בתוכן היו ללא ספק ילדים. האפר הרך, הלא יציב, נטה להתמוטט ולקבור תחתיו את מחפשי האוצרות שנוספו לקורבנות העיר. כמה מהשלדים שנמצאו בפומפיי אינם של הנספים בהתפרצות, אלא שרידיהם של מי שניסו לחדור אל העיר לאחר ההתפרצות.
פומפיי איננה עיר קפואה בזמן, אלא עיר בהפרעה. ממד ההפרעה חזק עוד יותר אם נזכור ש–17 שנים לפני התפרצות הווזוב, בשנת 62 לספירה, אירע רעש אדמה חזק שהותיר את העיר בהריסות. רבים מהמבנים שנחפרו בעיר היו בשלבי בנייה ושיפוץ, ללא ספק בעקבות רעש האדמה. יש חוקרים הגורסים כי בעקבות אסון הטבע אירעה גם מהפכה חברתית – רבים מעשירי העיר עזבו ובמקומם צמחה שכבה שלטת חדשה: עבדים לשעבר, עבדים משוחררים ומתעשרים חדשים. אלה חמדו להם את בתי המידות הנטושים והפכו אותם לחנויות, מחסנים ובתי מלאכה. ייתכן, אך ייתכן גם שלא. קשה להעריך מה הייתה השפעת אותה רעידת אדמה. אבל ברור שב–24 לאוגוסט, כאשר ענן של גזים רעילים כיסה את העיר וגשם של חומרים פירוקלסטיים ירד עליה, פומפיי הייתה עדיין בשיפוצים. צריך לקחת בחשבון עוד הרס אחד שפגע בעיר: הפצצת בנות הברית בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה. מה שרואה המבקר בימינו הוא עבודות שיקום מאסיביות של 265 שנה, בנייה מחדש של חלקים רבים באתר לאחר מלחמת העולם השנייה והתפוררות בשל חוסר תקציב שנעלם בבירוקרטיה ובשחיתות בדרך אל היעד.
הגיאוגרפיה של העיר גם היא חדשה לחלוטין. אין לנו מושג מה היו שמות הרחובות של פומפיי, ואם בכלל ניתנו כאלה. רחוב Via dell’Abondanza – רחוב אלת השפע, הציר הראשי של העיר – זכה לשמו בזכות פסל של האלה שהתגלה על אחת ממזרקות הרחוב, ואילו Via Stabiana – הרחוב השני בחשיבותו – נקרא כך מפני שמקצהו יוצאת הדרך לעיירה סטביה שמדרום לפומפיי. מספר כתובות שהתגלו בעיר מרמזות כי אולי כן העניקו תושבי העיר שמות לרחובותיהם. ייתכן שרחוב Via Stabiana היה במאה הראשונה לספירה Via Pompeiana, בעוד כתובות אחרות מזכירות רחוב בשם Via Jovia – הרחוב של יופיטר, ו–Via Deguviaris – רחוב אנשי המועצה. האם היו אלה שמות של רחובות מסוימים? איננו יודעים. שלטי רחובות לא היו, ובוודאי לא מספרים לבתים.

(Stefano Costantini)לשערי העיר קראו החופרים על פי המקומות שאליהם הובילו הדרכים שיצאו מהם – שער הרקולנאום, שער וזוב, שער הים וכדומה. שער הרקולנאום נודע במאה הראשונה לספירה כ"שער המלח" (Porta Salineinsis) כיוון שהוביל לבריכות המלח הסמוכות לחוף. ייתכן כי שער הים, שממנו הגיעו לפורום, נקרא דווקא שער הפורום.
שיטת מספור הבתים באתר הונהגה במאה ה–19 על ידי מי שהיה מנהל החפירות החשוב ביותר בפומפיי, ג'וזפה פיורלי (שאף פיתח טכניקה להזרקת גבס לתוך דפוסי הגופות באפר הוולקני). פיורלי חילק את פומפיי לתשעה אזורים. בכל אזור מיפה את גושי הבניינים ואחר כך מִסְפֵּר כל בית. שיטה זו אמנם הועילה לחופרים, אבל אינה מסבירה פנים למבקר. כתגובה, רבים מהבתים קיבלו שמות נגישים יותר: הבית הגדול ביותר בעיר, Casa del Centenario שמשמעותו "בית המאה", היה, על פי הגרפיטי שנכתב על חזיתו, ביתו של Rustii Veri e Tiberius Claudi Veri. לפי שיטת המספור של פיורלי ציונו הוא IX.8.6. שמו הפופולרי נובע מהעובדה שהתגלה בשנת 1879 – בדיוק 1,800 שנים לאחר התפרצות הווזוב. "בית יובל הכסף" נחשף בשנת 1893, השנה ה–25 לנישואיו של אומברטו מלך איטליה. "בית העופר" נקרא על שם פסל ברונזה קטן שעמד בחצרו. בעשורים האחרונים נעשה מאמץ לגלות מי היו בעלי הבתים באמצעות כתובות על הקירות ועל החפצים המתגלים בהם על מנת להחזיר לבתים את שמות בעליהם.
למרות אי הדיוקים בשחזור המאסיבי, לצד עקירת רוב ציורי הקיר והעברתם למוזאון הלאומי בנאפולי (מה ששמר עליהם מפגעי הזמן והמלחמה), פומפיי עדיין מאפשרת לנו להבין את אורח החיים במאה הראשונה לספירה בעיר בינונית בגודלה, כזו שאינה בירת ממלכה ולא מושב מלכים ושליטים. בעוד שהאדריכלות שופכת אור על הצד הפיזי של הקיום בעיר, אלפי כתובות הגרפיטי מבארות את המחשבות, הדמיון וחייהם האישיים של התושבים ומדברות אלינו ברמה הפשוטה ביותר. אלו אינם כתביהם של היסטוריונים, מלכים או קיסרים, אלא פשוט הגיגיהם של האנשים הפשוטים בני המאה הראשונה לספירה. לדוגמה, הכתובת המסקרנת "Garum Castum" הרשומה בדיו על אחד מכדי הגארום – אותו ציר דגים שהרומאים כל כך אהבו. פליניוס הזקן כתב אודות "גארום טהור", קרי, גארום שנעשה במיוחד עבור יהודים – גארום כשר. על שתי המלים הללו נכתבו תלים של מאמרים מדעיים.

(Stefano Costantini)גרפיטי רב דהה ונעלם עם הזמן, אך למזלנו החופרים הראשונים שמו לב לכמות הגדולה של הכתובות על קירות הבתים ונהגו להעתיק אותן. בעשור האחרון החלו חוקרים לעסוק בהן כחומר לימודי. מאז שנת 2000 אף התקיימו ארבעה כנסים מדעיים המוקדשים לגרפיטי של פומפיי. מגוון הכתובות מדהים. קשקושים פשוטים כגון "לוציוס צייר את זה", או "רווחים הם שמחה", "לכסף אין ריח", "הצטננתי" ו"אני דירתו של מרקוס איוניוס", מופיעות לצד כתובות יותר מתוחכמות דוגמת הפנינה הזו, שנכתבה על אחד קירות הברים בעיר: "בכו בנות, הזין שלי ויתר עליכן. כעת הוא חודר לעכוזי גברים. להתראות, נשיות נהדרת". במקומות שונים בעיר נכתב מספר פעמים: "מתפלא אני, קיר גדול, שעדיין לא נפלת תחתך מנשיאת השעמום של כל כך הרבה כותבים".
כתובות הגרפיטי של פומפיי לא שונות בהרבה מכתובות הגרפיטי של היום. הן מביעות כעס, התפעלות, אהבה, תסכול וחרמנות. "גיוס פומידיוס דיפיליוס היה כאן", שרבט מבקר על קירות הבזיליקה שכנראה עוד הייתה בבנייה לאחר רעידת האדמה. "פילרוס הוא סריס", כתב אחר. "היזהרו לכם, אתם שמחרבנים כאן. זעמו של יופיטר יהיה עליכם אם תתעלמו מאזהרה זו", צוין ליד אחד מבתי המרזח. "אופיוס – ליצן, גנב ופושע קטן", קונן מישהו. תלונות על שירותי אירוח גם הן, מסתבר, אינן המצאה של המאה שלנו: "השתנו במיטות, בעל הפונדק. מודה אני שלא היינו צריכים לעשות כך. אבל אם תשאל מדוע? לא היה סיר לילה". כתובות בעלות אופי מיני תופסות מקום נכבד בקורפוס הגרפיטי של פומפיי. "כאן היה להרפוקרס זיון טוב עם דראוקה, במחיר דינר אחד", נכתב בבית הבושת של העיר. "קלאדוס התראקי גרם לנערה לייבב", התרברב גברבר על קיר מגורי הגלדיאטורים. "סקסוס האורג אוהב מלצרית בשם איריס, אבל לה לא אכפת ממנו – ככל שהוא מתחנן יותר, כך אכפת לה פחות", כתב מאן דהוא, אולי שיכור מיין, על קיר באחד הברים. "זיינתי את המלצרית" ריסס אחר. "מירטס, את מוצצת נהדרת", נכתב באחד מבתי הבושת, ונערה אחת כתבה: "וירגולה לטרטיוס שלי: אתה נער חרמן מאוד".

(S. J. Pinkney)חוץ מהפורום הנאה של פומפיי שרבים מבנייניו עמדו הרוסים בשנת 79, הרחובות המרוצפים בבזלת שחורה, מדרכות האבן הגבוהות, ושורות האבנים שחוצות את הרחוב במרחקים קצובים ומאפשרות להולכי הרגל לעבור ממדרכה למדרכה מבלי לרדת אל הרחוב מעניקים לנו תובנה נוספת לחיי השגרה בעיר הרומית. הסיבה שהמדרכות כל כך גבוהות נובעת מהלכלוך במרחב הציבורי, שהצטבר לגובה רב: צואת סוסים וחמורים, זבל שנזרק מהבתים, וכל דבר שאפשר לעלות על הדעת בעיר חסרת פינוי אשפה וביוב. בחורף הפכו הרחובות לנחלי מים שאמנם סייעו לפנות את הזוהמה, אבל לא הפכו את ההליכה ברחוב לנעימה יותר. אוכלוסיית העיר חיה בצפיפות – משפחות גדולות התגוררו בחדרים קטנים מעל לחנויות, בסמטאות האחוריות ובכל קיטון שאפשר היה לתפוס בו מחסה. בבתי המידות הותקנו בתי שימוש שירדו לבור ביוב, אבל מים זורמים לא היו בהם. בווילות הגדולות אפשר למצוא מקום שאולי היה בו מטבח, אולם מרבית תושבי העיר אכלו ברחוב והעבירו שם את רוב חייהם. יותר מ–150 עסקים בתחום המסעדנות התגלו עד כה בפומפיי: מקיוסקים ועד לפונדקים, ממאפיות ועד לחנויות יין. אלה המקומות בהם רוב התושבים סעדו. סרטי הקולנוע וסדרות הטלוויזיה על חיי הקיסרים והגלאדיאטורים אמנם מציגים משתאות רומיים מפוארים, אבל הרומאי הממוצע אכל בחוץ, במדרכה שמעל לרחוב.
ברחוב עצמו רחשה תנועת כלי רכב שונים. במספר מוקדים בעיר התגלו שרידי עגלות – בעיקר גלגלי מתכת – ובעזרת ציורי קיר ניתן ללמוד כיצד הן נראו. כאשר משווים את העגלות לרוחב הרחובות – כשלושה מטרים בממוצע – מבינים כי לא התאפשרה תנועה דו–סיטרית. כמו כן, בדיקה שנערכה על המעברים שבעזרתם חצו ממדרכה למדרכה גילתה כי רוב אבני המעבר חרוצות רק בצד אחד, כנראה משפשוף של גלגלי העגלות. מי כיוון את התנועה? כיצד ידעו לאן לנוע? תמרורים לא היו, אבל היגיון היה, ומי שנכנס עם עגלתו לעיר ידע באיזה כיוון לנסוע.
קירות הבתים, חלקם התנשאו לגובה של שתי קומות, הצלו במידה מסוימת על הרחוב. במקומות מסוימים – בעיקר מול חנויות ומסעדות – נמתחו בדים גדולים להצללה. הקירות, צבועים בצבעי אדום, כחול וצהוב בהירים, היו המקום המזמין ביותר לכתובות ולגרפיטי. מעבר להגיגים האישיים שהזכרנו לעיל, כאן ברחובות הראשיים הופיעו פרסומות לעסקים, תעמולת בחירות למועצת העיר, אבידות ומציאות, הודעות על מופעים בתאטרון ובאמפיתאטרון וקריקטורות.

(mls559)חיי המין של אנשי פומפיי הם נושא שמורי הדרך באתר מרבים לעסוק בו, לשמחת המטיילים. ואכן, יש לפן זה של החיים בעיר ביטוי רב בחורבות העיר. אברי מין זכריים עצומי ממדים מופיעים בציורי קיר וחרוטים במרצפות הרחובות. האל פריאפוס, אל ההצלחה, המאופיין באיבר מרשים בממדיו, מככב פעם אחר פעם בבתי התושבים. למרות נטייתם של מדריכי התיירים להסביר שהאיברים הזקורים הללו מצביעים על הדרך לבית הבושת הקרוב, או שבפונדקים בעלי גרפיטי מסוג זה אפשר היה גם לקבל שירותים מיצאניות, האמת הרבה פחות מרגשת: איבר המין הגברי נחשב אז לסמל לפוריות ולהצלחה, וככזה הוא משמש כקמע המרחיק מזל רע ומזמן שפע.
נשות העולם הרומי של המאה הראשונה לספירה לקחו חלק גדול יותר בחיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים בהשוואה לתקופות קדומות ומאוחרות יותר. הן היו בעלות רכוש ועסקים, ושיחקו תפקיד חשוב בחיים החברתיים. אולם תפקידן המרכזי, בעיקר במעמדות הגבוהים, נותר ללדת ילדים, לגדלם ולנהל את משק הבית . נשים היו נתונות לחסדיהם של גברים מבחינה חוקית, כלכלית ומעשית, יהיה זה אביהן או בעלן. עבור אלה, המסר בפעילות המינית הייתה שחדירה שווה להנאה ולשליטה, וכך הוצגה בציורי הקיר בבתים. במעמדות הגבוהים יותר היה הגבר רשאי לחפש לעצמו תענוגות מבני שני המינים, אולם נשים נשואות ובנות ובנים למשפחות מהמעמד הגבוה היו מחוץ לתחום. החוקים בנושא היו נוקשים למדי: עבדים ובעלי מעמד נחות יותר היו מותרים לעשירי העיר. אחד מתפקידיהם של העבדים, בעיקר השפחות, היה לספק שירותי מין לבעל הבית ולידידיו ופעמים רבות נרכשו בדיוק למטרה זו. השכבות הנמוכות יותר נאלצו להסתפק בזונות ובתי בושת.

(Martin Belam)הרומאים, על פי מספר מקורות, עסקו רבות במין. היסטוריונים כתבו על הנושא ומחזות רומיים ומסמכים מהתקופה מתארים אותו בפירוט. מהיום הראשון לחפירות, ובעיקר לאחר גילוי ציורי הקיר האירוטיים, יצאו החוקרים לחפש את בתי הבושת של העיר. הגרפיטי חיזק את דעותיהם הקדומות בנוגע לחיי ההוללות בפומפיי – הכתובות על כותליהם הפכו את הברים והפונדקים למאורות זנות וכל בית בו היו תאים קטנים עם מיטות נחשד מיד כבית בושת. האמת הרבה יותר משעממת: רוב "הזונות" של פומפיי היו כנראה משרתות בנות המעמדות הנמוכים, מגישות האוכל בבתי המרזח ונערות עובדות שמפעם לפעם הסכימו לשכב עם הקליינטים כהשלמת הכנסה. הן בוודאי לא ראו עצמן כזונות ואת מקום עבודתן כבית בושת. סקס תמורת תשלום אינה תופעה שכיחה יותר בעולם הרומי מאשר בעולם המודרני.
בכל העיר התגלה רק בניין אחד אותו אפשר לתייג בוודאות כבית בושת, מאחורי המרחצאות הגדולים של העיר. יש בו חמישה תאים קטנים, כל אחד עם מיטת אבן בנויה – סביר להניח שאלו רופדו במחצלות ובכריות – וסדרה של ציורים אירוטיים המציגים תנוחות שונות של יחסי מין – ציור אחד מעל הכניסה לכל תא. מה ששכנע את החוקרים בייעודו של המבנה הוא האוסף המרשים של 150 כתובות גרפיטי מהסוג הבוטה ביותר. למרות ששמותיהן של נשים מוזכרים מעת לעת על גבי הקירות, איננו יודעים אם הן היו שפחות, נשים ממעמד נמוך או נשות מקצוע. אין לנו מושג גם כיצד נוהל המקום – האם כבית בושת או כמלונית להשכרת חדרים לפי שעה.

(Dr. Wendy Longo)בניגוד לרושם שאולי התקבל, האתר המרכזי בתרבות הרומית אינו בית הבושת אלא בית המרחץ. הרומאים הפכו את הרחצה להרבה יותר מאשר שטיפת הגוף במים; המרחצאות כללו סדרה של חדרים עם מים בטמפרטורות שונות, חדר הזעה, שירותי בלן, בריכת שחייה, חדרים למסאז' ולסיכוך הגוף, חדר התעמלות ואזורים להשתזף ולנוח בהם לאחר הפעילות המאומצת. כולם הלכו לבית המרחץ, עניים כעשירים. כאן ישבו בעירום מלא או חלקי, ורק יופי הגוף קבע את מעמדך. מספרים כי אמו של הקיסר אוגוסטוס לא הסכימה ללכת יותר למרחצאות כשסימן מכוער הופיע על גופה לאחר לידתו.
בפומפיי פעלו שלושה בתי מרחץ, אמנם קטנים יחסית, אבל שטחם המאוחד עלה על זה של הפורום העירוני. עובדה מעניינת היא שבזמן התפרצות הווזוב רק בניין המרחצאות בפורום היה בשימוש, במרחצאות הסטאביים רק אגף הנשים היה פעיל, ומרחצאות ציבוריים נוספים – חדישים יותר – היו עדיין בבנייה. מעבר לשלושת המרחצאות הציבוריים היו כמה בתי מרחץ מסחריים, קטנים יותר. הכניסות לגברים ולנשים, כמו חדרי ההלבשה, היו נפרדות. חדרי ההלבשה קושטו בפסיפסים ובציורי קיר מהיפים בעיר. במרחצאות הסטאביים היו בנוסף לבריכות הרגילות גם מתקני שחייה וחצר התעמלות רחבת ידיים מוקפת באכסדראות.

(Jeremy Thompsoni)כותבי העתים של התקופה הרומית אהבו לרמוז כי ניתנו במרחצאות שירותי מין. ייתכן שזה היה המצב באחד המרחצאות המסחריים בפומפיי, שהתגלה בשנות ה–80 של המאה ה–20. המבנה נמצא בחלקה המערבי של העיר וכלל נוף לים (שהיה אז הרבה יותר קרוב לעיר מאשר היום) חדרים מפוארים ומרפסת שיזוף גדולה. המקום נבנה במאה הראשונה לספירה, והיה בשיפוצים בזמן התפרצות הווזוב. התגלית המעניינת ביותר במקום היא שורה של שמונה ציורים מעל לתאי הבגדים בחדר ההלבשה, המתארים צורות שונות של יחסי מין: בדרך כלל זוגות, אבל גם שלישיות, רביעיות ושתי נשים. הם נשתמרו רק על קיר בודד, אבל במקור הייתה שורה כזו על כל אחד מהקירות, כלומר 24 בסך הכל. מתחת לציורים האירוטיים צוירו סלים בשורה, כאשר כל סל מוספר. יש מי שראה בציורים אלה פרסומת לבית בושת ששכן בקומה העליונה של בית המרחץ. אחרים ראו בהם רק אמצעי עזר לסייע למתרחץ לזכור באיזה מהסלים הניח את בגדיו. בזמן השיפוץ בחודשים שלפני ההתפרצות, נצבעה שכבת צבע חדשה מעל הציורים האירוטיים; אולי הבעלים התחלפו והפעילות המינית בקומה העליונה הושבתה, או אולי פשוט הבדיחה כבר נחשבה לסרת טעם בפומפיי של המאה הראשונה לספירה.
אי אפשר לסיים רשימה על חורבנו של כרך בלי בתי הקברות שלו, בעיקר שורת המצבות שעמדו בצדי הדרכים שהובילו העירה. כאן ניצבו הגלעדים של מי שהיה לו כסף וביקש להיקבר במקום שיראו אותו, יעברו מולו ויזכרו בו. אחת המצבות הללו הוקמה על ידי עבד לשעבר בשם Publius Vesonius Phileros, אולי אותו עבד שהואשם בכתיבת גרפיטי כשהיה סריס. איש נדיב היה פילרוס, ולכן בנה שלוש מצבות: עבורו, עבור האשה אותה שירת בימי עבדותו – מטרוניתה מכובדת בשם Vesonia – ועבור "ידיד", אדם חופשי בשם Marcus Orfellius Faustus. פסליהם של השלושה, כיום ללא ראשים, צופים בעוברים ושבים מתוך גומחה במצבה. מבט מדוקדק מגלה כי נראה שדרכם של שני הידידים נפרדה לקראת סוף ימיהם, לאחר שהמצבה כבר נבנתה. כאשר הלך פילרוס לעולמו תיקן פאסטוס את כתובת המצבה בזו הלשון:

"הלך זר,
עצור לרגע, אם זו לא טרחה עבורך,
ולמד ממה להימנע.
האדם הזה שחשבתיו לידידי,
הוא זה אשר המציא מקטרגים נגדי,
ותבע אותי למשפט.
אני מודה לאלים ולחפותי
שהשתחררתי מצרה זו.
מי ייתן ואלי הבית יחד עם אלי השאול
לא יקבלו לחיקם את האדם הזה,
שכה שיקר בקורותינו"

סיפור פשוט, על שני חברים שבערוב ימיהם רבו. אחד ממגוון הסיפורים של העיר הזאת, שחושפת בפנינו לא את זוועת האסון, אלא דווקא את חיי היומיום של העולם הרומי.

Share.