נורמנדי: חופי הנחיתה

0

2014 הייתה שנת זכרון לשני מאורעות מכוננים בתולדות ההיסטוריה המערבית: מאה שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שבעים שנים לפלישה לנורמנדי. תחילת מלחמה אחת, ראשית הקץ של מלחמה אחרת — שנים שצילקו ושינו לעד את העולם שבו אנחנו חיים

שבעים שנה עברו מאז הנחיתה של בעלות הברית בחופי נורמנדי, מהלך שסימן את ראשית הקץ של מלחמת העולם השנייה. החופים השלווים של אותה מלחמה, שבה נפלו 25 מיליון חיילים ועוד 50 מיליון אזרחים, כבר חזרו מזמן להיות אתרי נופש. הבונקרים והעמדות שהוקמו לאורך החוף, שדות המוקשים וגדרות התיל פורקו והוסרו, והשרידים היחידים שעוד נותרו הם עשרות אתרי הנצחה, ששומרו בקפדנות על מנת להפוך לאתרי זכרון וביקור, ועשרות בתי הקברות של החללים מכל הצדדים.
חופי הנחיתה בנורמנדי הם אתר תיירות המושך קהל רב. בכל שנה מגיעים אליהם מאות אלפי מבקרים, ובשנות יובל וציון — מיליונים. שלטים עם סימול מיוחד מציינים את הדרך אל אתרי ההנצחה. מוזאונים, רשמיים ופרטיים, ממלאים את החופים ואת אזורי הלחימה בנורמנדי, והשמות שניתנו לחופי הנחיתה מונצחים לא רק כשמותיהם הרשמיים של החופים אלא גם במלונות, בבתי קפה, בחנויות ובמסעדות. בחגיגות יובל השבעים למערכה הגדולה מעטים הלוחמים בחופי נורמנדי שעוד נותרו בחיים, אולם בני משפחותיהם, שמורשת הנחיתה הפכה לחלק מהנרטיב המשפחתי שלהם, ממלאים את נורמנדי, מלווים במדריכים הבקיאים בפרטי השתלשלותו של כל קרב וקרב.
ההנצחה והזכרון של אותה מלחמה, הקשה בתולדות האדם, הפכה למוקד של תעשיית תיירות משגשגת, יחד עם הקממבר ושטיח התלייה המפורסם של באייה (Bayeux). ההרהור הזה חלף בראשי בעודי עומד בשעת ערב, שבאירופה נראית כאמצע היום, בבית הקברות הצבאי האמריקאי הסמוך לעיירה קולוויל–סור–מר (Colleville–sur–mer) שמעל חוף הנחיתה אומהה. שורות ארוכות וישרות של מצבות צלבי שיש לבנים ניצבות על כר הדשא, וביניהן מבצבצת, פה ושם, מצבת מגן דוד לבנה ומבהיקה. על בסיס כל מצבה שמו, דרגתו ומספרו האישי של אחד מחללי המלחמה ההיא. 9,385 חיילים אמריקאים קבורים כאן. לא רחוק משם, ליד העיירה באייה, נמצא בית קברות לחיילים גרמנים — גם הוא שורות שורות של צלבים. צלבים בלבד. שחורים. פרוסיים. מסודרים בשלשות על פני כר דשא גדול שבמרכזו מתנשא תל קבורה ועליו צלב גדול ושני פסלי ענק של גבר ואישה, אל ואלה. 21,000 חיילים גרמנים קבורים שם.
מספרי החללים בקרב על נורמנדי גדולים בהרבה מהקבורים בבתי הקברות הסמוכים לאתרי הנחיתה. ארצות הברית איבדה 29,000 חיילים בחודש הלחימה בנורמנדי, עוד 106,000 נפצעו. 11,000 חיילים אנגלים נפלו במערכה על החופים, 54,000 נפצעו. 12,000 אזרחים צרפתים נהרגו כתוצאה מההפצצות ומהקרבות. מבין הגרמנים 30,000 נהרגו, 80,000 נפצעו ו–210,000 הם בחזקת נעדרים עד היום. סך הכול — כמעט 90,000 הרוגים ו–460,000 פצועים או נעדרים.
בסתיו של 1941 הבינו הבריטים שעל מנת להגיע להכרעה במלחמה יהיה עליהם לנחות בחופי אירופה, אולם מהלך כזה יהיה אפשרי רק אם ארצות הברית תיכנס למלחמה אף היא. חופי נורמנדי, המוגנים במוצבי החומה האטלנטית, הלומי סערות, עם הפרשי הגאות והשפל הגדולים בעולם, לא היו בחירה טבעית למקום הפלישה. כמו רומל, מפקד החומה האטלנטית הגרמנית, כך גם מפקדי הצבא הבריטי והאמריקאי העריכו שיהיה זה בלתי–אפשרי לפרוץ את קו ההגנה האימתני לאורך חופי צרפת. לכן, ביולי 1943 נוחתים כוחות בעלות הברית בסיציליה ומשם מתקדמים לעבר איטליה. הגרמנים מצליחים לעצור את ההתקדמות הזו וגם, במקביל, להדק את המצור על לנינגרד.
בסוף 1943 נפגשים רוזוולט, סטלין וצ'רצ'יל בטהרן ומסכמים על פתיחת חזית חדשה, שתתחיל בנחיתה בחופי צרפת. למפקד העליון של מבצע הפלישה, מבצע "אוברלורד", מתמנה גנרל אמריקאי, דווייט ד' אייזנהאואר. הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי מתמנה למפקד כוחות הנחיתה. על תוכנית הפלישה כבר עבדו למעשה באנגליה שנה לפני ההחלטה לממשה, כך שכאשר במהלך החורף של 1943-44 מתחילים לרכז ולאמן בדרומה של אנגליה את חצי מיליון החיילים שישתתפו בפלישה — התוכניות כבר היו מוכנות. במקביל רוכזו ספינות, נבנו נמלים נגררים והומצאו כלי מלחמה שיוכלו להתמודד עם התנאים הקשים של הפלישה מול ביצורי החומה האטלנטית. בד בבד מפעילות בעלות הברית תוכנית הסוואה והטעיה מסיבית, שתגרום לגרמנים לחשוב שהפלישה תתרחש באזור צפוני יותר.
בתחילת מרץ 1944, שלושה חודשים לפני הנחיתה, החלו בעלות הברית בהפצצת עומק מסיבית של מערך התחבורה והרכבות בצרפת, על מנת לשבש את הדרכים שבהן יוכלו הגרמנים להזרים תגבורת אל חופי נורמנדי. רומל הבין שהפלישה קרובה. בגלל תנאי מזג האוויר בתעלת למאנש האמין שזו תבוא במהלך מאי. אחר כך העריך שזו תגיע במחצית השנייה של יוני, כאשר הרוסים יחדשו את הלחימה בחזית המזרחית.
אייזנהאואר אכן תכנן את הפלישה לסוף מאי. תנאי מזג האוויר, משטר הגאות והשפל ומצב אור הירח הכריחו אותו לדחות את הפלישה ל–5 ביוני. אולם אז שוב שררו תנאי סערה קשים, והכוחות שכבר יצאו לדרך לנקודות הכינוס בים נצטוו לחזור. ב–6 ביוני הסתמנה הקלה של כמה שעות במזג האוויר הסוער, ולפיכך הוחלט לנצל את ההפוגה בים הסוער ולצאת למבצע הנחיתה.
בליל 5 ביוני, בשעה 22:00, החל מבצע "נפטון" להובלת הכוחות הנוחתים אל חופי הנחיתה. כ–140,000 חיילים הפליגו מעשרות נמלים לאורך חופי אנגליה לנקודת מפגש בלב ים, מול חופי הנחיתה. 6,993 כלי שיט הפליגו בשיירות ארוכות במסדרונות ימיים שנוקו ממוקשים בשעות שקדמו לנחיתה, באמצעות מערך של שולות מוקשים שנבנו במיוחד למטרה הזו. הכוח שהתאסף בנקודת הכינוס הימית כלל חמש קבוצות נחיתה, כל קבוצה לחוף המיועד לה. שני חופי הנחיתה המערביים, יוטה ואומהה, נועדו לאמריקאים. שלושת חופי הנחיתה המזרחיים — גולד, ג'ונו וסורד — נועדו לבריטים ולקנדים.
ב–6 ביוני בחצות החלו התקפות אוויריות לכל אורך החזית — בין שרבורג (Cherbourg) ולה הבר (Le Havre). שעה אחר כך יצאו 2,200 מטוסים וכ–900 דאונים נושאי צנחנים אל עבר יעדים בעורף חופי הנחיתה. הדיוויזיות המוצנחות האמריקאיות, ה–82 וה–101, ובהן 15,500 צנחנים, צנחו באגף המערבי של חופי הנחיתה, בעורף חוף יוטה, ו–8,000 צנחנים בריטים, מהדיוויזיה המוצנחת ה–6, צנחו באגף המזרחי של החופים, בעורף חוף סורד. יחד איתם צנחו יחידות קומנדו וסיור אמריקאיות ובריטיות למשימות של תפיסת גשרים ונקודות מפתח מבוצרות.
בשעה 05:50 החלה הפגזה ארטילרית על חופי הנחיתה מאוניות המערכה הבריטיות והאמריקאיות, ובמקביל הגיחו 1,333 מטוסי הפצצה לעבר מוצבי החוף, והמטירו עליהם 5.5 טון של פצצות. ההפגזות וההפצצות פסקו חמש דקות לפני הנחיתה. בשעה 06:30 נחתו הכוחות האמריקאיים בחופי יוטה ואומהה על מנת להקים ראש גשר על החופים המצוקיים ולחבור ליחידות המוצנחות בעורף החוף. בשעה 07:10 נחתה יחידת הריינג'רים האמריקאית השנייה מול המצוק של פונט דה הוק (Pointe du Hoc), חצי אי מצוקי ובולט שחלש על חופי יוטה ואומהה והיה מבוצר במערך ביצורים אימתני. יחידת הריינג'רים טיפסה על המצוק בעזרת סולמות וחבלים וערכה קרב טיהור של הבונקרים המבוצרים. שני שלישים ממאתיים אנשי היחידה נפגעו בתקיפה. בשעה 07:30 נחתו הבריטים בחופי גולד וסורד, ובשעה 08:00 נחתו הקנדים בחוף ג'ונו. בעקבותיהם הגיעו עוד כ–150,000 לוחמים, שהקימו נמלים מלאכותיים, הכשירו את הנמלים הקיימים להנחתת ציוד כבד והחלו להזרים לחוף טנקים ותותחים, ג'יפים ומשאיות להמשך הלחימה.
הלחימה מול הכוחות הגרמניים לא הייתה קלה. בסופו של יום הלחימה הראשון לא הושגו כל היעדים. ביום הנחיתה נהרגו 10,000 חיילי בעלות הברית ועוד אלפים מהחיילים הגרמנים, שגילו התנגדות עזה. קן (Caen), העיר המרכזית בגזרת התקיפה, נכבשה רק לאחר חודש של לחימה, והשלמת כיבוש נורמנדי כולה ארכה כמעט שלושה חודשים.
המלחמה תימשך עוד אחד–עשר חודשים לאחר הנחיתה, אבל אל מול עוצמת הכלים, החיילים של בעלות הברית והמשאבים של האמריקאים — הגרמנים היו חסרי אונים. הנחיתה בנורמנדי הייתה ראשית הקץ של מלחמת העולם השנייה.

Share.

Comments are closed.