לטייל באיסטנבול: אל השוק והכיכר

0

בין סימטת עושי החרבות לשוק המצרי משתרע עולם ומלואו. כאן, זה אלפי שנים, חי ופועם הלב המסחרי של איסטנבול. אלפי חנויות, מאות בתי מלאכה ועשרות ח'אנים עודם מתפקדים במלוא המרץ, בדיוק כמו בימים שאיסטנבול היתה בירת האימפריה הגדולה בעולם

במבט שטחי קשה מאוד להבין מה מתחולל באמת באזור השווקים של איסטנבול, או נכון יותר הדאון טאון של העיר. מתחת לשכבת הציפוי התיירותית, המכוונת אל לבו של  התייר המזדמן בדמותם של דוכני מזכרות, מעילי עור ותכשיטים, פועם לבו של המרכז המסחרי של תורכיה כולה. מאז ימי האימפריה הביזנטית זרמו לכאן, בנתיבי היבשה והים, מיטב הסחורות של העולם, והפכו את העיר אשר על הבוספורוס למרכז הסחר העולמי. סוחרים מוונציה נפגשו עם סוחרים מפרס וממדי. הודים וכורדים, נורדים ואפריקנים – כולם באו לכאן כדי למכור, לקנות ולהחליף טובין. מאז השתנו האמצעים, אך גם כיום אפשר לחוש בח’אנים העתיקים ובמבנים הישנים את אווירת ימי הביניים, שהעיר כה מתקשה להיפרד ממנה.
סיור בשוק הוא עניין מעייף, ועל כן מן הראוי להתחיל אותו בכוס תה. מכיוון שאנו   מכוונים את צעדינו אל אזור הבזאר הגדול, המקום המומלץ ללגימת המשקה הוא בית הקפה שמתחת לעצי הדולב הענפים שבכיכר ביאזיט. הכיכר הציורית מעניקה מבט פנורמי אל הכניסה המפוארת של אוניברסיטת איסטנבול, אל מסגד ביאזיט ואל רחוב יניצ’רילר ההומה אדם.
עתה, כשאנו במלוא כוחנו, ניכנס לשוק מבעד לשער קטן שנמצא מאחורי בית הקפה. זהו שער עושי הכפות המוביל לחצר קטנה בעלת מזרקה מעוטרת במרכזה. המתחם מוצל בעצים עתירי נוף. זהו הנוף של שוק מוכרי הספרים המשומשים, אחד השווקים העתיקים ביותר באיסטנבול. כבר בתקופה הביזנטית פעל כאן שוק הנייר והספרים של איסטנבול. לאחר הכיבוש העות’מני הפך המקום לשוק בעלי מלאכה שייצרו כפות, תרבושים וכלי מתכת מעוטרים. במאה ה־18 שבו לכאן מוכרי הספרים, שנטשו לאט לאט את הבזאר הגדול. הדפוס בממלכה העות’מנית הפך לחוקי במחצית השנייה של המאה ה־18, השוק החל לפרוח והיה למקום המרכזי לרכישת ספרים באיסטנבול. הקמת הספריות הציבוריות וחנויות ספרים מודרניות בחלקים האחרים של העיר הורידו את השוק מגדולתו, אך גם כיום נעים מאוד לשוטט כאן, לדעת שהמוכרים משתייכים לגילדה של מוכרי הספרים האיסטנבוליים, כמו בימי הביניים הרחוקים.
נצא מהשוק בקצהו השני, דרך שער החרטים המעיד על עוד גילדה של בעלי מקצוע עתיק, שחבריו פעלו כאן. ברחוב הצר פונים ימינה ומיד אחר כך שמאלה, אל אחד השערים של הבזאר הגדול.
בשנת 1880, כאשר הבילויים החלו לחלום כיצד להערים על התורכים ולחדש את שיבת ציון, היו בבזאר הגדול 4399 חנויות בקומת הקרקע, עוד 2195 חנויות בקומה השנייה, 497 דוכנים, 12 ח’אנים, 18 מזרקות, 12 מסגדי “כיס” קטנים, מסגד גדול מרכזי, בית ספר יסודי ומצבת קבר גדולה. בשנת 1976 היו בבזאר 1742 עסקים, ובהם 472 יהלומנים, 181 סנדלרים, 154 חייטים, 131 חנויות לתיירים, 116 סוחרי שטיחים, 129 מוכרי רהיטים עתיקים, 56 מסעדות ובתי קפה. נוסף לכך נמצאו כאן שירותים ציבוריים, שני בנקים ומרכז מידע לתיירים שלפעמים אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם במבוך החנויות והסמטאות.
ראשיתו של הבזאר הגדול במאה ה־16. הסולטן מחמט השני, כובש איסטנבול, הקים אותו כדי לשקם את המסחר בבירתו החדשה. אבל במשך השנים נשרפו חלקים רבים מהשוק, והוא זכה לשיפוצים חוזרים ונשנים. רוב המבנים הנראים בימינו הם פרי השיפוץ הגדול שנעשה כאן בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20.
למרות פלישת תעשיית התיירות לתוכו, הבזאר הגדול הוא עדיין מקום שבו ניתן למצוא אווירת מסחר אותנטית. אין צורך במפה ואין חשש מאיבוד הדרך. אדרבא, זו הדרך הנכונה לטייל בו, במיוחד למי שנמצא במקום בפעם הראשונה. מי שישמור על קו תנועה אחיד וישר, יגיע בסופו של דבר לחלק המרכזי של הבזאר – אל הבדסטן הישן, מקום יפהפה ובו עשרות דוכנים קטנים. זהו אחד המבנים החשובים באיסטנבול שנשמרו במתכונתם המקורית מימיו של מחמט השני. כאז, כן היום, ניתן לנעול את שערי הבדסטן, ולכן סחרו כאן במוצרים יקרי ערך – תכשיטים, זהב ואבנים טובות. כיום מרוכזים כאן בתי ממכר לעתיקות, מקום טוב למי שזקוק למשל לשעון ישן נושן, לפגיון עתיק, לעוגן של אונייה, או לאצטרולב. קשה לערוב לגילם של כל המוצרים הנמכרים כאן. זיוף וחיקוי עתיקות גם הוא מקצוע ותיק בעולמנו.
מדרום־מזרח לבדסטן הישן (כאילו שלכיוונים יש משמעות בשוק הענק הזה) נמצא אולם מקורה נוסף – Bedestan Sandal. הוא פחות סואן מחלקים אחרים בשוק, ועל כן מאפשר התבוננות נוחה יותר במבנה, שהוקם כנראה בימיו של הסולטן ביאזיט השני (ראשית המאה ה־16). המבנה מרשים, בעל 12 אומנות בנויות מלבנים, שנושאות 20 כיפות ענקיות, עשויות מלבנים גם הן.
נצא מהאולם בשערו הדרומי ונפנה בחזרה לרחוב הראשי שחוצה את חלקו הדרומי של הבזאר למלוא רוחבו. כאן נפנה שמאלה ונצא מהבזאר דרך שער נוראוסמנייה, המכונה על שם המסגד הגדול שמולו. לפני שנמשיך לתוך חצר המסגד הענק, כדאי להסתובב ולהתבונן לאחור בטורה (חותמו של הסולטן) היפהפייה המעטרת את חלקו העליון של השער.
מסגד נוראוסמנייה שוכן מול השער הנושא את שמו. בחזית המסגד, מולנו – חצר מוקפת עצים קשישים ומרשימים. החצר משמשת נתיב מעבר חשוב בין השוק לבין חלקים אחרים של העיר העתיקה. כאן, מלבד הקבצנים והרוכלים התקבצו בעבר הזמרים – מעין טרובדורים תורכים, המדקלמים ושרים שירים שאותם חיברו בעצמם, כשהם פורטים גם על מיתרי הסאז, כלי המיתרים בעל תיבת התהודה הביצנית.
נחלוף במעבר שמול המסגד ונצא דרך השער שממול. נפנה ברחוב שמאלה ונצעד לאורך הדופן החיצונית של מתחם המסגד ובקצה נפנה שוב שמאלה לתוך סימטת עושי החרבות. זהו אחד השרידים הבודדים שעוד מציגים את דמותו של רחוב בזאר עות’מני. בצד אחד של  הסמטה ערוכות החנויות שהיו פעם חלק מההקדש שתמך במסגד נוראסמאנייה. החנויות בנויות בצורה אחידה בדופן החיצונית של מתחם המסגד. צדו השני של הרחוב הוא למעשה הקיר החיצוני של ח’אן סוחרי הבדים.
הח’אן הזה הוא בהחלט מקום שכדאי לבקר בו, במיוחד למי שרוצה לראות איך באמת נראה ח’אן בימי הביניים. חפשו בדופן החיצוני של הח’אן, צדה הימני של סמטת עושי החרבות. הכניסה לח’אן נמצאת כאן, בדמותו של מבוא נחבא ואפלולי. החצר הפנימית מלאה במבנים קטנים. המדרגות העולות לקומה השנייה נמצאות משמאל, ונעלה בהן לקומה השנייה כדי להתבונן בעולם הזה מלמעלה.
עתה מתגלה הח’אן האמיתי במלוא הדרו: בליל של חנויות קטנות, בתי מלאכה ומחסנים הנדחסים אלה אל אלה . מרפסת הקומה השנייה היא עורק החיים העיקרי של הח’אן הזה, מה שנכון גם לח’אנים הפעילים האחרים. כאן אפשר למצוא את המסעדה המקומית (עשו את דרככם ימינה עד שתגיעו אליה). אם תבואו לפני ארוחת הצהריים, שהיא הארוחה העיקרית המוגשת במקום, תוכלו לראות את ערימת הלחם הטרי, עשויה מפרוסות קטנות ועגולות המוערמת בצורת קונוס ענק על כל אחד מהשולחנות. הלקוחות – אנשי המקום. האוכל, כמו בכל מסעדה המשרתת את המקומיים – טרי ביותר.
נמשיך מסביב למרפסת העליונה של ה’חאן, עד לצדה הצפוני. כאן ניתן לחזות במראה נפלא: מעל מתנשא המבנה הענק של מסגד נוראוסמניה, מסביבנו גגות הח’אן והמרפסת המקיפה את החצר, ומלמטה – החנויות הקטנות המקיפות אותה, רובן אגב חנויות של סוחרי כסף וזהב. מאחורי החנויות סמטאות פנימיות משלהן. זה לא הרגע לשיעור היסטוריה, אבל כדאי אולי לדעת שהח’אן נבנה במחצית הראשונה של המאה ה־18 על ידי דאמאט איברהים פאשה, הווזיר הגדול של הסולטן אח’מט השלישי.
נצא מהח’אן בשער הראשי שלו, הנמצא קומה מתחתינו  בקיר שמימין לנו. מחוץ לשער נפנה ברחוב ימינה ובפינה הבאה שוב ימינה. לפנינו שער קטן, מעין קשת הנמתחת מעל הרחוב. נעבור דרך השער ונגיע לרחוב מחמוט פאשה. פעם היה זה רחוב ראשי, שהוביל מהבזאר הגדול אל הנמל. במורד התלול של הרחוב התמקמו הסוחרים ובתי המסחר שלא נמצא להם מקום בתחום הבזאר. כאן הוקמו, מהמאה ה־15 ואילך, הח’אנים הגדולים של איסטנבול. בימינו כבר ירדה קרנם של הח’אנים, אך רובם עודם משמשים  כבתי מסחר, בתי מלאכה ומחסנים שוקקים.
כ־250 מטרים במורד הרחוב ניצב חמאם מחמוט פאשה. אדם זה היה הווזיר המוכשר  של מחמט השני, כובש איסטנבול. החמאם נוסד בשנת 1476, וכשהוא עדיין פעל, היה אחד משני החמאים הקדומים ביותר בעיר. כיום, לאחר שיפוץ, המקום הפך למרכז מסחרי, אך עדיין ניתן להתרשם מעט מיופיו של פנים המבנה.
הלאה משם, עוד מאה מטרים במורד הרחוב, ניצב ח’אן הפרוונים. לא קל למצוא את הכניסה, אך שער מקומר מסגיר את מקומה. מוכר הנעלים, שמוכן למכור גם נעל בודדת, ניצב בכניסה לח’אן והוא בהחלט סימן ברור למבוא לח’אן, שהוא העתיק ביותר ששרד באיסטנבול. לא הרבה  מהמבנה המקורי נותר. בכניסה לח’אן נמצאות המדרגות לקומה השנייה, שם נמצאות מספר חנויות פרוונים שמצדיקות את שמו הנוכחי של הח’אן. עיקר המסחר קשור בעסקי בדים ובחוטים לתפירה וסריגה, המעניקים לח’אן ססגוניות יוצאת מהכלל. הקומה השנייה, כרגיל, היא המקום למסעדות (שתיים בספירה האחרונה שלנו).
נחזור לרחוב הראשי ונצעד בו עד להצטלבות עם רחוב Cakmakcilar – הרחוב שלאורכו התמקמו הח’אנים הגדולים של איסטנבול. האזור נמצא באמצע הדרך בין הנמל, למרגלות הגבעה, לבין הבזאר שבראשה, וזה אכן מקום מצוין לפיתוח עסקים. ברחוב Cakmakcilar נפנה שמאלה ומעט הלאה, ניצב בצדו השמאלי של הרחוב קירו הענק של ח’אן. הכניסה נמצאת מרחק קצר בהמשך. זהו הח’אן ששמו Buyuk Yeni Han (הח’אן הגדול החדש), שנבנה בשנת 1764. “חדש” זה מונח יחסית באיסטנבול. כיום שוכנים בח’אן מספר בתי מלאכה ותעשייה זעירים, אך הם כמעט שאינם מפריעים להתרשם מהחצר הענקית, שאורכה עולה על מאה מטרים, אם מתעלמים מתוספת הקיר המאוחר שהוקם במרכז החצר. הח’אן נבנה בזמנו של הסולטן מוספטה השלישי, במיטב סגנון הבארוק התורכי.
נצא מהח’אן ונמשיך מעט במעלה הרחוב, לח’אן נוסף – Kucuk Yeni Han (הח’אן החדש הקטן), שנבנה גם הוא על ידי מוסטפה השלישי. הח’אן, הקטן יותר, מסביר מדוע הח’אן הקודם שביקרנו בו מכונה “גדול”. לא נתעכב כאן יותר מדי, אלא נישא את רגלינו ל־Valide Han (ח’אן אם הסולטן), המנציח את שמה של החאן שנבנה על ידי האם קוסם, יוונייה רבת פעלים ששניים מבניה – מוראט הרביעי ואיברהים המשוגע היו לסולטנים. קוסם הקימה את הח’אן בשנת 1651. נכנסים לח’אן דרך שער ענק, שנמצא בצדו ימין של הכביש. מהשער מוליכה סמטה קצרה אל חצר גדולה, שאורך כל צלע שלה הוא 55 מטרים. המסגד שבמרכז החצר שימש בעבר את את עובדי המסגד השיעים ואת קהילת יוצאי אירן בעיר. כיום הח’אן עזוב ומוזנח, ורק מעט מעברו המפואר עוד ניכר בו. מי שרוצה, יכול להיכנס למעמקי הח’אן, שהוא בעל שתי חצרות נוספות בהמשך.
אנחנו נחזור על עקבותינו אל הרחוב, ונרד בחזרה לכיוון שממנו באנו, עד שנגיע בחזרה לרחוב מח’מוט פשה. כאן נפנה שמאלה ונמשיך במורד הרחוב עד קצהו, נפנה ימינה ומיד שמאלה (או שמאלה ומיד ימינה, איסטנבול היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אנו מוצאים את עצמנו מול החזית החיצונית של בזאר התבלינים. למבנה דמוי האות “ר” יש שישה שערים. שמו של השוק מעיד על שבעבר קלט סחורה ממצרים. בני אירופה שביקרו באיסטנבול בימי האימפריה העותמ’נית, בעיקר וניציאנים וגנואזים שסחרו בעיר הם שהעניקו למקום את הכינוי שוק התבלינים, שהיוו את סוג המוצרים הבולט שמכרו בו.
למרות שמו, מספר חנויות התבלינים בשוק אינו רב במיוחד, אם כי הן בולטות מאוד לעין ויפות עד מאוד והשוק יפה גם הוא. בקצה האגף הקצר של השוק, זה הפונה לגשר גלטה, שוכנת מסעדת פנדלי, אחת המסעדות המפורסמות בעיר.  אם אתם לא אוכלים ארוחה מלאה לא תקבלו חלון הפונה לנמל, אלא חלון הפונה לשוק.
ראוי לסיים את הסיור בשווקי איסטנבול בשני אתרים נוספים. אחד הוא יני ג’אמי, המסגד הגדול הצמוד לשוק המצרי בקידמתו. למרות שמו (המסגד החדש) המסגד הזה משקיף על קרן הזהב כבר משנת 1597, השנה בה החלה בנייתו רצופת התקלות. שמו המלא של המסגד – Yeni Valide Cami, מעיד שמי שבנה אותו היתה אם הסולטן. במקרה זה מדובר על סאפייה, אמו של הסולטן מח’מט השלישי.
סאפייה איבדה את כוחה ובניית המסגד על שמה נעצרה. הסולטן אח’מט הראשון ויורשיו לא גילו עניין בהמשך הבנייה, שלד המסגד ניטש למשך כ־50 שנה, עד שהוא משך את תשומת לבה של אמו של הסולטן מח’מט הרביעי, שהשלימה את הבנייה בשנת 1633.
כאשר רצתה סאפייה לבנות את המסגד והמכלול שלידו, ניצבו בפניה שתי בעיות. אחת, שבאזור הזה שכן הרובע היהודי של איסטנבול. השנייה, שהרובע היהודי נבנה ממש על שפת המים, סמוך לאזור המסחרי של העיר, כמובן. שתי הבעיות נפתרו: היהודים הועברו לרובע הסקוי, במעלה קרן הזהב. בגלל המים הושתתו יסודות המסגד על כלונסאות עץ שהוחדרו לתוך מי הים.
המסגד נבנה בהוד ובהדר. תאו הפרטי של הסולטן זכה לעיטורים מיוחדים, לנוף המשקיף אל הים, לחדר הלבשה ולבית שימוש פרטי. בחצר המסגד שוכנים קבריהם  של כמה סולטנים: מח’מט הרביעי, עות’מן השלישי, מוסטאה השני, אח’מט השלישי ומח’מוט הראשון.
כדאי אולי לצפות במסגד ובתנועת העוברים ושבים ממכלול המסעדות ובתי הקפה השוכנים בכיכר הריבועית שמחוץ לשני אגפי ה”ר” של בזאר התבלינים. כאן, בצל עצי הדולב הגדולים נסיים את הסיור בבכוס תה מהביל, או אם היום חם – במשקה איירן מרענן.

רוצים לקרוא עוד על איסטנבול? להזמנת המגזין לחצו כאן

Share.

Comments are closed.