רכבות: מקדשי ברזל וזכוכית

0

המונומנט המרכזי של הכלי שסימל את המהפכה התעשייתית היה טרמינל הרכבת. ואכן התחנות שהוקמו בתקופת הזוהר של מסילת הברזל היו מונומנטליות. לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו המכונית והמטוס לסמן הסטטוס של העולם המודרני והטרמינלים הגדולים עם בית המלון המפואר לצידם הפכו למיותרים. נותרו ללא שימוש. חלקם נהרס, חלקם נשמר בתפקיד אחר. אולם במאה ה–21 הרכבת חוזרת, ובגדול. יחד עימה מחדשים הטרמינלים הזקנים את ימיהם כיצירות פאר אדריכליות והחדשים מפוארים עוד יותר מהם כיאה לסמלי עולם העתיד של התנועה המסילתית

בדיוק בעשרים דקות לאחר השעה שמונה בבוקר התייצב פיליאס פוג, יחד עם משרתו פספרטו, בתחנת הרכבת צ'ארינג קרוס בלונדון. שני כרטיסי מחלקה ראשונה נרכשו במהירות, ופוג פנה אל חמשת ידידיו הג'נטלמנים ממועדון הרפורם היוקרתי.
"ובכן ג'נטלמנים, אני יוצא", אמר.
"אתה לא שוכח עד מתי אתה צריך לחזור?"
"בעוד 80 יום בדיוק, ביום שבת 21 בדצמבר, 1872, חמש עשרה דקות לפני השעה תשע בבוקר אהיה חזרה בלונדון", אמר פוג והתרווח בקרון המחלקה הראשונה.
חמש דקות לאחר מכן הקטר צפר והרכבת יצאה באטיות מהתחנה.

זו נקודת ההתחלה של אחד מספרי ההרפתקאות הגדולים והמפורסמים שנכתבו אי פעם, ספרו של ז'ול וורן "מסביב לעולם בשמונים יום". ההתערבות הגנ'טלמנית שבמרכז הספר החלה בעקבות דיון על פתיחת קטע חדש במסילת הברזל של הודו, שעל פי פוג, מאפשרת כעת להקיף את העולם ב–80 יום.
הספר, הדמיוני כמובן, זכה להצלחה מיד עם פרסומו ב–1873, מעט לאחר סיומה של מלחמת גרמניה–צרפת שבה הודגם שוב יתרון הרכבת ככלי תחבורה חדש ומהימן.
עד לשליש הראשון של המאה ה–19 מעטים מאוד היו בני האדם שבכלל עזבו את מקום הולדתם. מעטים היגרו לעיר המחוז, מעטים יותר לערי הבירה. מסעות אל ארצות מעבר לים היו עניין למסעות צלב, נדידות עמים ומלחמות. האפשרות לצאת למסע למקומות אחרים, ולחזור לאחר זמן קצר לספר על כך, הייתה אפשרות חדשה, מעבר לכל דמיון. הרכבת היא שאפשרה את קנה המידה החדש הזה, עולם חדש בהישג כרטיס נסיעה.
נקודת היציאה אל העולם החדש הייתה הטרמינל – תחנת הרכבת הגדולה. בניינים אדירי ממדים, מעוטרים בפסלים ובסמלים אימפריאליים, שבתוכם עמדו סוסי ברזל רושפי אש ואדים, בעלי גלגלי תנופה גדולים ודודי נחושת מצוחצחים, צבועים שחור, אדום וזהוב. מרכבות האש שהובילו את הקרונות אל עבר העולם החדש.
הטרמינל היה מקום שבו התאספו ההמונים, גם זו תופעה חדשה של העולם של המאה ה–19. מקום שבו המוני אדם התערבבו אלה באלה. התחנה, כיאה לתפקידה, עוצבה כקתדרלה, מקדש לעולם החדש. בחזית עמדו פסלים אדירים, ושעון – כי כעת נמדדו הנסיעות בשעות ולא בימים ובשבועות. פנים הבניין נבנה מחומרים חדשים, כיפות ברזל וזכוכית כיסו את אזורי הרציפים, ואבני שיש וגרניט עיטרו את האולם הגדול בחזית הרציפים, ואת חדרי ההמתנה, המסעדות והשירותים. ליד התחנות הוקמו המלונות הגדולים של עולם הנסיעות החדש – הגרנד הוטלס. שמות התחנות העידו על גדולה: סנט פנקראס, גאר דו נור, גרנד סנטרל.
הטרמינלים, כיאה למקדשים, הפכו עם בנייתם יעד עלייה לרגל. קנה המידה היה מונומנטלי, הארכיטקטורה אייקונית, ומרכיבי השיש, עץ אלון, גרניט, ברזל וזכוכית העניקו השראה.
הרעש ולוחות זמני ויעדי הנסיעה המכניים הפנטו את הבאים. הסיבוב המתמיד של האותיות בלוח, שהעלה עוד ועוד שמות של יעדים רחוקים, צמודים למספר של רציף. מוסקבה, ברלין, פריז, דלהי, ניו יורק, ונציה. כולם כעת בהישג יד, מהרציף המופיע על לוח הקסמים. מרמקולים נסתרים בתחנה בקעו הודעות הקריין המודיעות על רכבת שיוצאת או על אחרת שמגיעה, עם ציון היעד הרחוק שממנה או שאליה היא מכוונת.
באולמות ועל הרציפים עומדים עובדי הרכבת. נהגים, אתתים, כרטיסנים, שומרים. כולם במדים מצוחצחים, כובעים עטורי סמלי מתכת נוצצים ושם הרכבת רקום על הכתפיות. עולם אימפריאלי חדש.
ואז פג הקסם. מלחמה עולמית חדשה יצרה עולם חדש. עולם של צרכים אישיים, של צריכה פרטית. המכונית והמטוס החליפו את סוסי הברזל יורקי הקיטור. שקשוק הקרונות על המסילה נדם, הרכבות ירדו למחתרת, מתחת לאדמה והרציפים הצטרפו אליהם בתוך מנהרות צפופות אדם. טרמינל אחר טרמינל של תחנות הרכבת הפך למגרש חניה, למוזאון, למאוזוליאום, למרכז קניות. אחדים פורקו, פינו את מקומם לבניינים חדשים, מונומנטים נדל"ניים של זכוכית ופלדה. יצירות אמנות ארכיטקטוניות נחרבו בזו אחר זו.
בעשור האחרון תחנות הרכבת הגדולות שעוד נותרו על מכונן חוזרות. חלקן חוזרות לשמש בתפקידן ההיסטורי כאשר הנסיעה ברכבות החדישות מחליפה את המטוס ואת המכונית, עמן נבנות תחנות חדשות – יצירות אדריכליות מרשימות עם מעוף וייחוד – כי טרמינל הרכבת הגדול עדיין נותר בניין ייחודי המשמש מקום שבו אפשר לחלום על נסיעה למקומות רחוקים בימים שהעולם היה הרבה יותר רגוע. הרכבת לבית הספר לקוסמים, הוגוורטס, עדיין יוצאת מתחנת סנט פנקראס, ברציף מספר תשע ושלושה רבעים.
הפופולריות הגואה של התחבורה המסילתית יצרה מהפכה בעיצוב הטרמינלים. הם עדיין מונומנטים לעיצוב אדריכלי, עדיין מהווים את פאר הבנייה המתוחכמת, אבל הבנייה עתידנית מחומרים בני–קיימא והתכנון מאפשר זרימה של אלפי אנשים בנוחיות ובקלות בתוך התחנה. המרכיבים הללו מעמידים שוב את טרמינלי הרכבת במרכזה של האדריכלות המונומנטלית המודרנית.
בשנת 2011 נפתחה למשל תחנת הרכבת החדשה בגואנגג'ואו (Guangzhou), סין. 1.8 מיליארד דולר הושקעו בבניית התחנה שמסוגלת לטפל ב–300 אלף נוסעים ביום. כמו בטרמינל של שדה תעופה הנוסעים המגיעים יוצאים מהתחנה בקומת הקרקע, בעוד שהנוסעים היוצאים עולים על הרכבת בקומה הראשונה. לטרמינל החדש 28 רציפים ובניין מרכזי המחולק אנכית כדי לייצר תשתית למוניות, למכוניות פרטיות, לאוטובוסים, ולמעברים לרכבת התחתית הנמצאת בקומה התת–קרקעית של התחנה.
השדרה המרכזית של התחנה מורכבת ממסדרון ארוך עם גג זכוכית באורך של 348 מ'. מתוך המסדרון, דרך הגג הנטוי, מובילים פתחים לשורה של כיכרות פנימיות גדולות הבנויות מעל לשש קומות בניין. הכיכרות מאפשרות לפזר את הקהל אל מרחבים שונים בתחנה ובכך להוריד את הצפיפות במבנה.
גם שדרת החנויות שאכלסה את התחנות הישנות משתנה. אנשים אמנם ממהרים, אבל בכל זאת הם צריכים לחכות לרכבת. זה הזמן לחנות הווירטואלית. בין הראשונות בחנויות אלה היא רשת הסופרמרקטים הומ–פלס בדרום קוריאה, שפתחה רשת חנויות וירטואליות בתחנות הרכבת בסיאול. לאורך הרציפים מוצגים תצלומים של מוצרי הסופרמרקט, בדומה למעברים בחנות האמיתית. לכל תצלום מוצמד קוד QR שמאפשר לסרוק את המוצר ולהזמין אותו הביתה. ההזמנות מגיעות לבית הנוסע עוד באותו יום, לפעמים בטרם הספיק להגיע הביתה.
צוואר הבקבוק של המסילה כיום הוא הרציף. הוא מחייב את הרכבות שהולכות והופכות מהירות יותר להאט, לעצור ולאסוף נוסעים. העצירה מאטה את תנועת הרכבות לכל אורך המסילה. השיטה הזו שלפיה הרכבת עוצרת ברציף, הנוסעים עולים ויורדים, ואחר כך הרכבת ממשיכה, קיימת מאז המצאת מנוע הקיטור.
יש מתכנני רכבות שחושבים שצריך לחשוב מחוץ לרציף על מנת לשבור את צוואר הבקבוק. במקום שהרכבת תעצור ברציף, למה שהרציף לא יגיע לרכבת. קונספט התחנות החדשות עוסק ברציפים ניידים – הנוסע שיגיע לתחנה יעלה על הרציף של הרכבת שלו. לאחר שהנוסעים עולים, הרציף "ייסע" אל הרכבת הנוסעת במהירות, ייצמד אליה, והנוסעים יוכלו לעבור מהרציף הנייד ישר לרכבת מבלי שזו תצטרך להאט את נסיעתה. הנוסעים ברכבת יעברו אל הרציף הנייד, שלאחר שהנוסעים עלו וירדו ממנו יחזור חזרה לתחנה. רעיון משוגע? אולי. כך גם חשבו בזמנו על הרכבות הראשונות.
התחנות הגדולות, הטרמינלים, היו מאז ומתמיד מקומות רומנטיים. מקומות שתוארו בספרים וכמובן שימשו כאתרי צילום לסרטים ולסדרות טלוויזיה. טרמינל הוא מקום של פרידה, של חיים חדשים, של פלאש מוב שמשכנע את הנערה שאתה אוהב שאינך מתכוון לנסוע, לעזוב. להלן סיפורם של כמה מהגדולים שבטרמינלים, היפים, הרומנטיים, ולבסוף גם שניים מהמודרניים ביותר בעולם.

Grand Central Terminal
ניו יורק, ארצות הברית
באוקטובר 1871 נפתח הטרמינל הראשון במרכז מנהטן, תחנה סופית לרכבות של מסילת הניו יורק סנטרל והדסון ריבר, והניו יורק אנד הארלם. שלושה עשורים אחר כך, עם התרחבות תנועת הרכבות והאמרת מחירי הנדל"ן מסביב לתחנה נהרסו חלקים ממנה ומעליה הוקם בניין משרדים בן שש קומות. הבניין החדש לא עמד זמן רב. שלוש שנים לאחר השלמתו הוא נהרס ועל מקומו נבנה בניין חדש שקיבל את השם גרנד סנטרל סטיישן, לא בגלל שהיה גרנד או סנטרלי – אלא על שם מסילת הגרנד סנטרל שהייתה בעלת המבנה. הטרמינל החדש נחנך בשנת 1913. לאחר שהחל לפעול נחצבה קומה תת–קרקעית לרכבת תחתית, ומעבר עילי מעל לרציפים למכוניות שנעו בשדרה החמישית. הבניין שנבנה מעל לתחנה הכיל, כמובן, מלון ושלל משרדים וחנויות.
למרות שיותר מ–65 מיליון איש עברו בתחנה מדי שנה, חברות הרכבות שפעלו בתחנה לא הצליחו להחזיק מעמד מבחינה פיננסית והחלו לחשוב על הריסת התחנה ומכירת הקרקע. לבסוף נבנה מעל התחנה בשנת 1963 בניין הפאן–אם, כיום ה–MetLife על 80 קומותיו. בשנות ה–60 כאשר התכניות להרוס את הגרנד סנטרל הפכו שוב לרציניות הכריזה עיריית ניו יורק על הטרמינל כבניין לשימור. בעלי חברת הרכבות תבעו את העירייה בבית המשפט העליון של ארצות הברית על פגיעה ברכוש פרטי – מה שמנוגד לחוקה – אבל בית המשפט פסק לטובת העירייה, ובזה הפך את זכותו של הציבור להכריז על מבנה פרטי כאתר לשימור לחוקי.
אבל מצבה של מסילת הסנטרל וההדסון ריבר לא הפך טוב יותר. ב–1970 פשטה החברה את הרגל והבניין הוחכר לתקופה של 280 שנה לרשות התחבורה המטרופולינית של ניו יורק. ב–1994 החלה הרשות בשיקום הבניין ובשימור עיטוריו. כיום הגרנד סנטרל הוא הטרמינל בעל מספר הרציפים הגדול בעולם: 44 רציפים המשרתים 67 מסילות ברזל, כאשר 26 מהרציפים הם מתחת לפני האדמה.
המוניומנט המוכר והמפורסם ביותר של התחנה הוא האולם המרכזי הענק המשתרע על פני 3,100 מטרים רבועים. אורכו 84 מטרים וגובהו 38 מטרים. במרכז האולם, מעל לדוכן המודיעין ניצב שעון הנחושת הגדול בעל ארבעה משטחי הפנים, הסמל המוכר ביותר של התחנה. תקרת האולם עוטרה בשנת 1912 בגורמי השמים, אם כי לאחר הצגתה לקהל התברר שיש בה לא מעט טעויות בנוגע למיקומם של המזלות ושל כוכבי הלכת. כאשר החלו בשחזור הבניין התקרה המפורסמת כבר לא נראתה מבעד לזוהמה שדבקה בה עם השנים. למרות זאת הוחלט לנסות ולשחזר את התקרה. עבודת הניקוי והשחזור נמשכה 12 שנים, שבמהלכה הסתבר שהתקרה פשוט הוסתרה על ידי כתמי עשן סיגריות וניקוטין שעלו מהאולם. עם סיום עבודת הניקוי, ב–1998, נחשפה שוב התקרה הנאה במלוא פארה. על חזית הטרמינל ברחוב 42 ניצב שעון נוסף, הדוגמה הגדולה ביותר בעולם לזכוכית טיפאני. השעון מוקף בפסליהם של מינרבה, הרקולס ומרקורי. גובה הפסלים 14.6 מטרים. עשרות סרטים וסדרות טלוויזיה צולמו בתחנת הגרנד סנטרל כולל "מסביב לעולם בשמונים יום" – פעמיים, "גברים בשחור", "ידידים פלוס", "סופרמן" ועוד.

Saint Pancras
לונדון, אנגליה
התחנה האייקונית במזרח לונדון נפתחה בשנת 1868 על ידי חברת מסילת הברזל של המידלנדס. תכנון מקורי שנוסה בתחנה בפעם הראשונה הוא קירוי הרציפים בגג ברזל וזכוכית מקושת. היה זה מבנה הקשת הגדול ביותר בעולם בזמן בנייתו – 210 מטרים אורכו 73 מטרים רוחבו, ו–30 מטרים גובהו– שהיווה דוגמה כמעט לכל התכנונים העתידיים של תחנות הרכבת במאה ה–19. בחזית התחנה נבנה בשנת 1868 מלון, המידלנד גרנד הוטל, שנפתח בשנת 1873. אולם הנוסעים של התחנה עם המלון נבנה מלבנים פוליכרומטיות, בסגנון גותי–איטלקי בשילוב עם השפעות אדריכליות אחרות.
במאה ה–20, כאשר מצבה הפיננסי של רכבת המידלנדס הידרדר, סגר המלון את שעריו בשנת 1935 והחל לשמש כמשרדים לחברת הרכבות הבריטיות. בעת מלחמת העולם השנייה כיסוי הרציפים ניזוק בהפצצות גרמניות – הנזק תוקן רק בחלקו לאחר המלחמה.
בפרוס שנות ה–60 כבר נראה מבנה התחנה כבניין ללא תכלית. בעקבות כך הועלו מספר תכניות להרוס את התחנה ואת מבנה המלון הצמוד אליה ולבנות במקומם בניין מודרני. התכניות להריסה הולידו תנועת שימור, בהנהגת משורר החצר של בית המלכות הבריטי, שמחתה נגד כוונות ההריסה והחלה לפעול לשימור המבנה.
הישועה הגיעה בשנות ה–80 כאשר החלו לתכנן את הרכבת המהירה מתחת לתעלת למנש שתחבר בין לונדון ליבשת האירופית. ועדות התכנון החליטו לנצל את סלילת המסילה המהירה לשדרוג מעמדן של השכונות העניות במזרח לונדון על ידי הכוונת המסילה החדשה לכיוון הזה ובניית הטרמינל לרכבת המהירה דווקא במזרח לונדון. הבחירה למיקום הטרמינל נפלה על סנט פנקראס. בשנת 1996 החל שיקום הטרמינל הישן כדי להופכו לתחנת המוצא של רכבת היורו–סטאר. לצורך כך הוארך הגג מעל לרציפים ונבנתה קומה תחתונה עבור הרכבת המהירה. ב–4 בספטמבר 2007 יצאה הרכבת האירופית הראשונה מפריז ללונדון, לסנט פנקראס. הנסיעה עברה בהצלחה והקו והתחנה נחנכו באופן רשמי על ידי המלכה אליזבט השנייה, ב–6 בנובמבר 2007. מבנה המלון שוקם אף הוא ופתח את שעריו כמלון סנט. פנקראס רנסנס, לונדון.
באולם התחנה, על מסעדותיו וחניותיו, הוצבו מספר יצירות אמנות. המפורסם שבהם הוא פסל הברונזה הניצב מתחת לשעון התחנה, מעשה ידיו של האמן הבריטי פאול די, "מקום המפגש" . הפסל הוא של גבר ואישה חבוקים והוא אמור לסמל את הרומנטיקה במסעות, בעיקר במסעות רכבת. הפסל נתקל בביקורת אמנותית רבה כאשר נחשף לראשונה: "דוגמה טובה של הזבל שם בחוץ", כתב הפסל סיר אנטוני גורמלי (Gormley). בקומה העליונה מעל לשורת החנויות ניצב פסל ברונזה של משורר החצר הבריטי סיר ג'ון ביתג'מן (Betjeman), שארגן את המאבק להצלת התחנה.

Stesen Keretapi
קואלה לומפור, מלזיה
התחנה הראשונה בבירת חצי האי המלאי נבנתה בשנת 1886. התחנה הנוכחית נחנכה בשנת 1910 וכללה גם בניין של מלון הצמוד אליה, מלון התחנה, כיום ה–Heritage Station Hotel. התחנה עוצבה בסגנון מורי–ניאו–סרצני על ידי אדריכל אנגלי. במקור התחנה כללה בניין טרמינל מרכזי ושלושה רציפים ששירתו ארבעה מסילות. המבנה המרכזי הכולל את האולם המרכזי ואת דוכני הכרטיסים והמשרדים מעוצב בסגנון הראג' ההודי שהוא שילוב בין סגנון מערבי לסגנון הודי–מוסלמי. במבנה שלל קשתות פרסה.
בשנת 1986 התחנה עברה מתיחת פנים אדריכלית, אולם רוב הפעילות המסילתית בעיר כבר לא עוברת בתחנה והיא מתוכננת להפוך למרכז קניות או תרבות עם מוזאון שיוקדשו לתולדותיה ולתולדות הרכבות במלזיה.

Gare du Nord
פריז, צרפת
אחד מששת טרמינלי הרכבת הגדולים של פריז. על פי מספר הנוסעים העוברים בו, 190 מיליון בשנה, זה הטרמינל הפעיל ביותר באירופה. התחנה נבנתה בין השנים 1861 ל–1864 ברובע העשירי של פריז. התחנה הראשונה באתר הזה נבנתה בשנת 1846. בשנת 1881 החליט יושב ראש חברת רכבת הצפון, ג'יימס מאיר דה רוטשילד, לבנות תחנה חדשה. לשם כך בחר רוטשילד באדריכל הצרפתי ג'ק היגינס היטורף, מי שעיצב את הפלאס דה לה קונקורד, לעצב את התחנה החדשה. היטורף עיצב את חזית התחנה מסביב לקשת ניצחון בעוד שלבניין עצמו יש את צורת הקשת המקובלת של תחנות רכבת גדולות.
הפסלים המעטרים את חזית התחנה מייצגים את הערים המרכזיות שאליהן הגיעו הרכבות של חברת רכבות הצפון. דמותה של פריז עומדת במרכז תשעת הפסלים הראשיים ועריה הראשיות של אירופה, לונדון, וינה, בריסל, ורשה, אמסטרדם, פרנקפורט, ברלין וקלן מסביבה. בחזית התחתונה ניצבים 14 פסלים קטנים יותר המייצגים ערים בצפון צרפת.
שלוש שנים לאחר שנפתחה התחנה כבר היה צורך להגדיל אותה. פנים התחנה נבנה מחדש בשנת 1889 ונוספו לה אגפים בצדה המזרחי. עבודות הרחבה נוספות נעשו במחצית הראשונה של המאה ה–20. החל מ–1908 הגיעו אל התחנה קווי המטרו של פריז וב–1994 החלו לפעול מהתחנה רכבות היורו–סטאר המהירות.

Chhatrapati Shivaji Terminus
מומביי, הודו
מתוך שבעת אלפי תחנות הרכבת בהודו ש–30 מיליון איש עוברים בהן בכל יום, התחנה הזו במומביי היא המרשימה מכולן. בניית התחנה החלה בשנת 1878 והסתיימה עשר שנים אחר כך בשנת 1887 – יובל הכסף של המלכה ויקטוריה. המלכה, שהייתה גם מלכת הודו, זכתה כמובן שהתחנה תיקרא על שמה – טרמינוס ויקטוריה. בשנת 1996 שינה שר הרכבות ההודי את שמה של התחנה לצ'הטראפאטי שיוואג'י לכבודו של מייסד אימפריית מהרטה (Maharatha).
האדריכלים הבריטים של התחנה עיצבו אותה בסגנון ויקטוריאני–גותי עם מספר רב של השפעות מהרנסנס הגותי האיטלקי ושילבו מוטיבים הודיים מסורתיים. הקשתות המחודדות, המצדיות לאורך התחנה דימו אותה לארמון של מהרג'ה הודי מסורתי, על כל היבטיו. התחנה היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לעיצוב האדריכלי של תחנות הרכבת של המאה ה–19 המשלב את סגנון המהפכה התעשייתית האירופית שכללה את הניאו–קלאסיקה שרווחה באירופה, יחד עם הסגנון והמוטיבים המקומיים. התחנה זכתה להיכלל באתרי המורשת העולמיים של אונסקו.
גם תחנה זו שימשה כאתר לצילומי סרטים רבים, הודיים בעיקרם. בין היתר צולם בתחנה הסרט "נער החידות ממומבי". כיום התחנה משמשת למשרד חברת הרכבת Great Indian Peninsular Railway ומדי יום עוברים ברציפיה שלושה מיליון בני אדם.

Haydarpasha Gari
איסטנבול, תורכיה
שתי תחנות רכבת מפורסמות יש באיסטנבול, תחנת היידרפשה, בצד האסייאתי של הבוספורוס ותחנת סירקזי בצד האירופי של הבוספורוס. סירקזי הייתה התחנה הסופית של האוריינט אקספרס. היידרפשה שנבנתה בהוראתו של הסולטן עבדול עזיז ונפתחה בשנת 1872, הייתה תחנת המוצא של המסילה האנטולית ותוכננה להיות המוצא של הרכבת בין איסטנבול לבגדד ושל הרכבת החיג'אזית, למדינה.
המבנה הנוכחי הוקם בשנת 1906 על ידי שני אדריכלים גרמנים בסגנון ניאו–קלאסי. המבנה, דמוי הטירה, הושלם בשנת 1909 ונחנך על ידי הסולטאן מהמט החמישי.
לאחר מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העצמאות התורכית ב–1928, הועברה הבירה לאנקרה ומתחנת היידרפשה החלה לפעול רכבת האקספרס האנטולית, לאנקרה. האקספרס האנטולי הורכב מקרונות שינה בלבד ופעל פעמיים ביום בין שתי הערים. ב–1940 הושלמה הרכבת לבגדד והחלה הפעלת קו הטאורוס אקספרס, שירות יומי בין איסטנבול לבגדד, מרחק של 2,556 ק"מ. בשנת 1965 החל לפעול מהתחנה האקספרס הטרנס–אסייאתי, בין איסטנבול לטהרן, שכיסה מרחק של 3,059 ק"מ.
ב–1979 התנגשה בבניין מכלית בוערת ששטה על הבוספורוס. בשנת 2010 גרמה שרפה להרס הגג. ב–2011 קרן המונומנטים העולמית הוסיפה את התחנה לרשימת האתרים בסכנת הריסה. קיימות תכניות להפוך את התחנה למלון פאר.
בתחילת 2012 התחנה נסגרה.

Sao Bento Station
פורטו, פורטוגל
חזית התחנה בהחלט נאה ביותר והוא מעוצב בסגנון הפריזאי של אמצע המאה ה–19. אולם האולם הראשי הוא הפנינה האמיתית. הקירות מכוסים ב–20 אלף אריחי אזולאו (azulejo) שיוצרים ציור קיר מרהיב מעשה ידיו של האמן Jorge Colaco שעבד עליו במשך 11 שנה.
הציור מתאר את תולדות התחבורה וגם מלחמות היסטוריות של מלכי פורטוגל במאה ה–14, זואו הראשון והמלכה פיליפה מלנקסטר.

Antwerpen Central
אנטוורפן, בלגיה
כאשר הסתיימה בניית התחנה הזו בשנת 1905, היא זכתה בביקורת רבה על הפאר שהושקע בה. התחנה עוטרה, למשל, ביותר מ–20 סוגים של שיש ואבן, אולם קשה לעמוד מנגד כאשר רואים את הסגנון האקלקטי והמפואר של הקשת הגדולה מעל לאולם המרכזי.
Kanazawa Station
קאנאזווה, יפן
התחנה המודרניסטית הזו נפתחה בשנת 2005 כאשר בחזיתה שער
ה–Tsuzumi-mon שער עץ גדול בצורת תוף יד יפני, ובמרכזה כיפת ה–Motenashi (ברוכים הבאים, ביפנית) בצורת מטרייה עשויה כולה מזכוכית. עם חשיפתה לציבור עוררה התחנה ביקורת רבה בגלל שהמבנה המודרני לא השתלב עם האדריכלות המסורתית של עיר המבצר הקדומה הזו – אחת השמורות ביפן, שלא ניזוקה בהפצצות של מלחמת העולם השנייה.
אולם עד מהרה הפכה התחנה לפופולרית ביותר בין התיירים שנהרו ממרחקים לצפות בה. בחזית התחנה מזרקה אמנותית המראה את השעה כמו שעון דיגיטלי.

Shinjuku Station
טוקיו, יפן
תחנת שינג'וקו ממוקמת ברובע בשם הזה בטוקיו. זו התחנה העסוקה ביותר בעולם – 3.5 מיליון איש עוברים ברציפיה בכל יום. לתחנה עשרה רציפים המשרתים 20 מסילות ו–12 רכבות. יש לה 200 יציאות ושדרת חנויות תת–קרקעיות. החלק המזרחי של התחנה הוא מרכז קניות ובו שלל מסעדות, חנויות כולבו וקיוסקים.
התחנה נפתחה בשנת 1885.

צוות מטרופוליס

רוצים לקרוא עוד על רכבות? הזמינו את גיליון רכבות

Share.

Comments are closed.