רכבות: זרים בלילה

0

מאז המצאתה הרכבת מככבת על מסך הקולנוע. היא נושא לספרים, נוכחת בשירים ובסרטים, משהו בהמצאה הזו הצית את דמיוננו ולא עזב. תפקידיה של הרכבת ברבות מהופעותיה הקולנועיות מספקים רמזים לסיבה שהיא זוכה למקום כה גדול בתרבות הפופולרית: הרכבת מקשרת בין אנשים, היא הישג טכנולוגי שבא לעולם מעבודה משותפת של רבים וכל נסיעה בה יוצרת עבורנו מפגש עם האחר. ככזאת, היא מהווה כלי משמעותי בעיצוב חברת בני האדם

הסרט הראשון בעולם לא הציג רכבת שועטת לתוך תחנה. אולם, העובדה שרבים חושבים שהסרט הראשון בעולם הציג רכבת שכזו, מעידה יותר מכול על הישגיהן של הרכבות על פני המרקע הגדול.
הסרט המדובר, שכולם מכירים או שמעו אודותיו הוא: "הגעתה של רכבת לתחנת לה–סיוטט (la ciotat)" של האחים אוגוסט ולואי לומייר. הוא הוקרן לראשונה בינואר 1896 מה שהפך אותו לאחד הסרטים הראשונים שהוקרנו אי פעם, אך לא לסרט הראשון שהוקרן (הכבוד מוחזק כנראה על ידי "סצנת גן ראונדהיי" מ–1888 אך למעשה אין לדעת בודאות מכיוון שסרטים רבים מסוף המאה ה–19 לא השתמרו).
כשהוקרן לראשונה, הצופים באולם לא ברחו ממושביהם בבעתה כפי שהאגדה מספרת, או לפחות, דעותיהם של הקולנוענים המקצועיים חלוקות בנושא. חלקם סוברים כי הקהל אכן היה מבועת אך רק חלקו ברח מהאולם, ואחרים טוענים כי מדובר בהגזמה פרועה. בכל מקרה, ברור כי הסרט צולם כך שתמונתה של הרכבת השועטת לתחנה תעורר רושם עז.
הסרט שאורכו 49 שניות מציג רכבת המגיעה לתחנת לה–סיוטט, את האנשים היורדים ממנה ואת הסבלים הניגשים לעזור לנוסעים. הסרט כולו מצולם בשוט אחד ארוך ומטרתו הייתה בעיקר ללכוד את הרגע ולהדגים את יכולתם של סרטים ללכוד מציאות.
הנושאים שהאחים לומייר צילמו בשנים הראשונות בהם החלו את דרכם בקולנוע עסקו בעניינים יומיומיים שכאלו: דייגים הדגים דגי זהב, הים, רוכבי סוסים, תינוק אוכל ארוחת בוקר, נפחים ועוד. הסרטים הראשונים האלו ניסו ללכוד רגע במציאות ולהביאו בפני קהל. מכל אותם רגעי מציאות האחד שנחרט בתולדות הקולנוע הוא דווקא אותו סרט על הגעתה לתחנה של רכבת.
הרכבת הייתה המצאה שהתאימה למדיום החדש. בשורה ארוכה מאוד של סרטים לרכבת תפקיד מרכזי בעלילה. אולם, למרות שלל הופעותיה של הרכבת על גבי המסכים, בסופו של דבר היא מוגבלת לשני תפקידים סטריאוטיפיים: הרכבת שיש לעצור או להשיג, והרכבת כמקום מפגש בין זרים.

עצרו את הרכבת
השימוש הנפוץ ביותר ברכבות בסרטים הוא כמלכודות מוות שיש לעצרן לפני אסון מתקרב. בדרך כלל בסרטי הפעולה האלה הרכבת משמשת תפאורת רקע וכוח מניע לעלילה: הרכבת דוהרת, שואטת בלי בלמים, מחוברת לפצצה ואסור להאט אותה, או מתקדמת מבלי אפשרות לעצור אל עבר תהום. גיבורינו האמיצים צריכים לעצור או להימלט ממנה. פעמים רבות, לאחר שיצילו את הנוסעים האומללים, הם יוותרו על הצלת הרכבת עצמה שתתפוצץ בסצנה מרשימה בסופו של הסרט.
הרעיון המרכזי של רבים מן הסרטים הללו הוא שימוש ברכבת כמכונה האולטימטיבית. סרטי האסונות והפעולה מראים לנו את כוחו של האדם מול המכונה. הם מעוררים הזדהות אצל הצופים, שרוצים להאמין שהאינטלקט האנושי יכול לגבור על כל מכונה, גם אדירה ומתוחכמת כמו רכבת.
אחד מסרטי הרכבות הדוהרות המשמעותי ביותר הוא "רכבת אל החופש" (1985). בסרט ג'ון ווייט מגלם את אוסקר מנהיים, המכונה "מאני", שודד בנק אכזרי שבתחילת הסרט נמצא במאסר של שלוש שנים בתא אטום וסגור, שאליו הושלך לאחר שניסה לברוח מהכלא מספר פעמים. מולו ניצב הסוהר המרושע, רנקן. מאני מתכנן בריחה נוספת עם אחיו ג'ונה. רנקן שוכר מתנקש שמנסה להרוג את מאני, אחיו ג'ונה מגן עליו, נפצע, ומאני נאלץ לברוח לבדו לפני שרנקן ישליך אותו שוב לבידוד. בדרכו אל החופש מצטרף אליו, בעל כורחו, באק מגי, אסיר נוסף המואשם באונס קטינה אותו מגלם אריק רוברטס. השניים מצליחים לעלות על רכבת בעלת ארבעה קרונות באלסקה המושלגת. אולם לרוע מזלם, בדיוק כשהרכבת מתחילה לנוע סובל המהנדס הזקן של הרכבת מהתקף לב, וכאשר הוא מנסה לעצור את הרכבת הוא גורם לנזק בלתי הפיך לבלמים. כעת הרכבת דוהרת מבלי שאפשר לעצור אותה.
פקחי הרכבת מאשרים לרכבת לעלות למסילה הראשית ואז הם מגלים שבלמיה לא מתפקדים (פקחי רכבת לרוב אינם מוצגים כטיפוסים אינטלגנטיים בסרטי הרכבות הבלתי ניתנות לעצירה, כנראה כדי לגרום לגיבור להראות מוצלח יותר). עתה עליהם לפנות את כל מה שנע על המסילה בנתיבה של הרכבת.
ברכבת, האסירים הנמלטים פוגשים את שרה, בגילומה של רבקה דה מורניי, עובדת הרכבת היחידה שנמצאת עימם ברכבת הדוהרת, ומבינים כי הרכבת שואטת אל התנגשות בלתי נמנעת. בינתיים מבין הסוהר רנקן כי מאני נמצא על הרכבת ויוצא עם מסוק לעקוב אחר הרכבת ולוודא שמאני אכן יימצא את מותו בהתרסקות הצפוייה (פעמים רבות בסרטי רכבות שכאלה יופיע גם מסוק, ספינה או המצאה מכנית אחרת, שניתן יהיה לגבור או להיעזר בה בעזרת תחכום אנושי). פקחי הרכבת מחליטים להסיט אותה ממסלולה ולגרום לה לתנגש בהר בכדי למנוע תאונות נוספות למרות שהם יודעים כי המהלך הזה יעלה בחייהם של שלושת נוסעי הרכבת (מוטיב מוכר בסרטי רכבות מתנגשות: החלטה של הממסד להקריב את חיי חלק מהנוסעים כדי להציל משהו אחר). כאשר המתח עולה מתגלה גם טבעו האגרסיבי של מאני, והעימות בין שני האסירים הלכודים ברכבת מוסיף לדרמה. שלושת הנוסעים ממתינים להתנגשות הבלתי נמנעת אך הסוהר רנקן מצליח לקפוץ מהמסוק, שמתנגש ברכבת ונהרס, אל הקרונות הדוהרים. מאני מתעמת באומץ עם יריבו הישן ומצליח להגיע לקטר, לנתק ממנו את הקרונות, ולהציל בכך את שרה ובאק. הוא מטפס אל גג הקטר, מכין עצמו בשלווה להתנגשות הקרבה, ושועט אל מותו יחד עם הסוהר, רנקן.
"רכבת אל החופש" הוא סרט ייחודי בז'אנר הרכבות המתנגשות כי הוא מזקק בצורה ברורה את המסר של סרטי הז'אנר הזה: רוח האדם וטבעו, יכולת ההקרבה והחמלה הם תעצומות האנושות שייגברו על כל המצאה טכנולוגית, גדולה ככל שתהיה.
המוטיב הזה, החוזר פעמים רבות בסרטי רכבות, אינו תמים כפי שהוא נראה.
"לא ניתנת לעצירה" (2010) מספר את סיפורה של רכבת משא בלתי ניתנת לעצירה, ושל שני גברים, דנזל וושינגטון וכריס פיין שמנסים לעצור אותה. בסוף, זהירות ספויילר, הם כמובן מצליחים. במאמציהם למנוע את האסון הם נעזרים ברכבת נוספת ובתבונתם.
"חטיפתה של פלהאם 123" (1974) הוא מותחן בכיכובם של וולטר מתאו ורוברט שאו שזכה לגרסה מחודשת ב–2009, בכיכובם של דנזל וושינגטון וג'ון טרבולטה. הסרט מתאר את חטיפתה של רכבת תחתית בניו יורק על ידי קבוצת פושעים המנסים להשיג כופר עבור נוסעיה. קרון הרכבת התחתית שנחטף מוקף בשוטרים ומרבית הסרט מועבר בניסיון להבין את תכנית הבריחה של החוטפים. כאשר הם מקבלים את הכופר, החוטפים מנטרלים את בלמיה של הרכבת והיא מתחילה לדהור במנהרות מסילת התחתית של ניו יורק. גרבר, שוטר מר נפש, רודף אחרי החוטפים ומצליח ללכוד אותם. את הרכבת מצליחים לעצור באמצעות בלמי החירום. מאז הסרט רכבות התחתית בניו יורק נמנעות מלעזוב את הרציף בתחנת פלהאם בשעה 1:23.
"תחת מצור 2: הצד האפל" (1995) הוא המשך לסרטו הפופולרי של סטיבן סיגל "מצור ימי". בסרט החדש מגלם סיגל את קייסי רייבק, גיבור הסרט הראשון, שפרש בינתיים מחיל הים האמריקני והפך לשף בדנבר, קולורדו. יום אחד הוא לוקח את אחייניתו הקטנה שרה (קת'רין הייגל בתפקיד מאוד מוקדם, לפני שהפכה לאיזי בסדרה "האנטומיה של גריי" שגם בה כיככבו מספר תאונות רכבת) לעלות לקבר אביה, בלוס אנג'לס. השניים נוסעים לשם ברכבת הגראנד קונטיננטל שעוברת דרך הרי הרוקי. בתפנית בלתי צפויה, נבלים גאוניים משתלטים על הרכבת. מנהיגם, טרבור דיין, עבד עבור צבא ארצות הברית ויצר נשק רב–עוצמה שכעת הוא מציע אותו למרבה במחיר. טרוריסטיים מזרח תיכוניים מציעים לו מיליארד דולר בכדי להחריב את חופה המזרחי של ארצות הברית על ידי פיצוץ מתקנים גרעיניים שממוקמים תחת הפנטגון (זה לא סרט של סיגל אם אין בו אזכרה של נשק גרעיני, הפנטגון וטרוריסטיים ממוצא אתני ראוי). דיין משתמש ברכבת בכדי לנוע כל הזמן, ובכך למנוע ממשלת ארצות הברית לאתר את מיקומו המדוייק (הסרט מתרחש כנראה לפני המצאתם של לוויני ריגול או טכנולוגיית ג'י. פי. אס). קייסי הורג את עוזריו של דיין ולבסוף מצליח לסכל את המזימה שנייה אחת לפני שהפנטגון עולה בלהבות. לאחר שהוא מנתק את הקרונות האחרונים של הרכבת ומציל את הנוסעים, הוא יורה בדיין וקופץ מהרכבת השועטת אל סולם שמתנדנד ממסוק שנייה לפני שהיא מתפוצצת. סוף טוב, הכל טוב.
העלילה בז'אנר רכבות האסון כמעט תמיד חוזרת על עצמה. הגיבור הנחוש (תמיד גבר, לרוב לבן) עוצר את הרכבת בתחבולה מתוחכמת. האינדיבידואל גובר על המכונה והרשעים שהשתלטו עליה. היחיד הגובר על הישגיהם של הרבים. זהו מסר קפיטליסטי. במקום להאדיר את מאמציהם של אלפי הממציאים, המהנדסים, הפקחים והנווטים שהגיעו להישג כה מרשים כמו הרכבת, אנו מאדירים את הגיבור הלא מציאותי המסוגל לעצור את הרכבת הדוהרת. זו תדמיתו של הסופרמן המודרני, גיבור העל שנעמד מול הרכבת הדוהרת ועוצר אותה במו ידיו. הגיבור הנערץ הזה הוא דמות אגדתית, הוא אינו גיבור אמיתי. הבחירה להעמיד אותו במרכז התרבות הפופולרית מעידה על הרצון להאדיר את האגדה היחידנית מול המציאות המשותפת. זהו קונספט מורכב עם מסרים מאוד מפחידים.

פגישה מסתורית ברכבת
ז'אנר שונה של סרטי רכבות מציג פן אחר בחברה האנושית: הפחד מזרים. בז'אנר הזה יש שימוש באחת החוויות הבסיסיות ביותר שמספקת הרכבת: אינטראקציה עם זרים.
תחושת הרעות שמתפתחת בין זרים ברכבת מוכרת. המבטים הזהירים, חיוכים מתנצלים ושיחות קלות, מאפיינים של הסיטואציה המביכה מעט הנוצרת כאשר מספר גדול של אנשים נמצאים לאורך זמן בסביבה צפופה וסגורה.
סרטים רבים מפגישים את גיבוריהם ברכבת. דוגמא קלאסית היא הקומדיה הרומנטית "לפני הזריחה" (1995) בכיכובם של ג'ולי דלפי ואית'ן הוק. הסרט הקליל והרומנטי מתחיל עם שני זרים שנפגשים ברכבת ומחליטים לבלות ליל שיטוטים בוינה. הסרט זכה להצלחה בזכות התסריט המציאותי והמלל השנון. הבחירה לפתוח אותו ברכבת אינה מקרית. היא מתאימה לז'אנר הקומדיות הרומנטיות שנוטה להציג פנטזיות של תרחישים רומנטיים ורכבת היא מקום נהדר ליצירת פנטזיות שכאלו. מי מאיתנו לא פנטז על מפגש עם זר מסתורי ושרמנטי ברכבת?
אבל לא כל המפגשים ברכבת הם חיוביים.
אמן המתח, אלפרד היצ'קוק הצליח ללכוד בצורה טובה את האימה שיכולה להתלוות למיסתורין של המפגש ברכבת. בסרטו "זרים ברכבת" (1951) שתסריטו נכתב על ידי סופר המתח ריימונד צ'אנדלר, מפגיש היצ'קוק בין שני זרים ברכבת. אנו רואים את שני הזרים צועדים לעבר הרכבת, נעלי האוקספורד הלבנות שלרגלי אחד הזרים הם אמצעי הזיהוי כאשר בקרון המסעדה רגליהם של הזרים מתחככות זו בזו, המלצר מגיש ויסקי והם מתחילים בשיחה מנומסת.
שיחתם מגלה כי אחד מהם, גיא הייז, הוא שחקן טניס שאשתו מסרבת להעניק לו גט והשני, ברונו אנטוני, רוצה להיפטר מאביו בכדי לרשת את כספו. הייז צריך להחליף רכבות אך לפני שהוא עושה זאת ברונו מספר לו על תכניתו לביצוע הרצח המושלם: כל אחד מהם ירצח את האדם שהשני רוצה להיפטר ממנו, ברונו את אשתו של הייז והיינז את אביו של ברונו. כך לאיש מהם לא יהיה מניע לביצוע הרצח. הייז פורש מהקרון של ברונו ומסכים, כבדיחה, להצעתו להתחלף ברציחות.
אחרי שהוא יורד מהרכבת, מדבר הייז עם אשתו בטלפון וכשזו מתמידה בסירובה להעניק לו גט הוא צועק "הייתי יכול לחנוק אותה" לקולות הרכבת החולפת מולו. צעקתו תישמע על ידי זרים נוספים ותסבך אותו בהמשך.
הזרים הללו, ברכבת ומחוץ לה ממשיכים להשפיע על חייהם של גיבורי העלילה.
ברונו מגיע ברכבת לעיר מטקלף בכדי לרצוח את אשתו של הייז. הוא עוקב אחריה ליריד ורוצח אותה. בזמן שברונו הורג את אשתו הייז נוסע שוב ברכבת. באותה רכבת הוא פוגש זר נוסף, מתמטיקאי בשם קולינס. כשהמשטרה מוצאת את גופת אשתו של הייז האליבי שלו תלוי בזר שפגש ברכבת – הוא זוכר שהוא פרופסור מדלאוור טק. אך פרופסור קולינס, הזר ברכבת, לא זוכר אותו.
הייז מסרב לעזור לברונו עם הרצח שלו וברונו מחליט להפלילו ברצח של אשתו ולהשאיר את המצית של הייז בזירת הרצח. בדרך לזירת הרצח הוא נתקל בעוד זר שמבקש ממנו אש.
הייז גם הוא עושה את דרכו לזירת הרצח בכדי לעצור את ברונו. מתפתח מרדף בין השניים ובמהלכו מתפוצצת קרוסלה וברונו נפצע ועומד למות. ברגעיו האחרונים, הייז מקווה שברונו יודה ברצח, אבל ברונו דובק בגרסתו. בעודו גוסס ידו הקפוצה נפתחת והמצית של הייז מתגלה בכף ידו. לבסוף, עובר האורח שראה את ברונו אחרי שביצע את הרצח מבהיר כי הוא ולא הייז אחראי לו.
הסרט מעלה את המסתורין שבהתקלות התמימה בזר ברכבת לרמה של דרמת מתח ואימה ומדגים כיצד זרים, אנשים שאנו לא מכירים, מעצבים את גורלנו – לטוב או לרע.
הקונספט של זר ברכבת הוליד עוד שלל סרטים וספרים, חלקם לקחו את הפנטזיה למקום חיובי כמו "לפני הזריחה" וחלקם למקום מאיים כמו "זרים ברכבת". אף אחד מהם לא משתווה לספר ולסרט הרכבות המוכרים מכולם: "רצח באוריינט אקספרס".

רצח באוריינט אקספרס
רצח באוריינט אקספרס הוא ספר מתח מאת הסופרת האנגליה אגתה כריסטי בכיכוב גיבור רוב ספריה, הבלש המשונה הרקול פוארו. הספר ראה אור ב–1934 והסרט שמבוסס עליו יצא לאקרנים ב–1974. הסרט בוים על ידי סידני לומט, הבמאי שביים גם את "12 המושבעים", "אחר צהריים של פורענות" ו"רשת שידור". אלברט פיני גילם את הבלש פוארו וכוכבים רבים כגון שון קונרי, לורן באקאל, אינגריד ברגמן (שזכתה באוסקר על משחקה בסרט), ז'קלין ביסט, ונסה רדגרייב ועוד מופיעם בסרט כנוסעים החשודים ברצח.
לרכבת תפקיד מרכזי בעלילה. היא מספקת את הסט שבו לכודות הדמויות ואת האתר שבו מתקיימת חקירת הרצח. כריסטי נסעה באוריינט אקספרס מספר פעמים והאווירה המפוארת של הרכבת באה לידי ביטוי בספר ובסרט.
הסרט מתחיל כאשר כמה מהדמויות חוצות במעבורת את הבוספורוס, מהצד האסייאתי אל הצד האירופי באיסטנבול, ועושות דרכן אל תחנת הרכבת של האוריינט אקספרס. אחת הדמויות הראשונות שמופיעות בסרט היא הקולונל ארבוטנוט שמשוחק על ידי שון קונרי באחד מתפקידיו האנגליים ביותר (קונרי משחק גם את התפקיד הראשי בסרט שוד הרכבות הגדול, עוד סרט רכבות קלאסי).
במלון באיסטנבול, לפני יציאתה של הרכבת, אנו מתוודעים לפוארו שלא נהנה מהאוכל התורכי. בשל מקרה חירום, פוארו נקרא להצטרף לנסיעת הרכבת ללונדון.
בבוקר הנסיעה אנו מתוודעים עוד אל הווי הרכבת המפוארת הזו, השף בוחר מטעמים לנסיעה, הגברות והאדונים עוברים במלבושיהם המפוארים לאורך הרציף, והרוכלים התורכים מציעים להם את מרכולתם. ברכבת כל אחד מהנוסעים מתעקש לקבל תא מסוים, ופוארו נאלץ להידחק בתא שפונה על ידי מנהל הרכבת במיוחד עבורו.
הרכבת עומדת לצאת מהתחנה. שוטים ארוכים מציגים אותה במלוא הדרה ואורכה. אורות נדלקים, עשן מיתמר, גלגלים נעים והרכבת עוזבת את הרציף אפופה בעשן. סמלה המוזהב של האוריינט אקספרס זוהר מתוך האפלה והרכבת נעלמת בצפירה אל תוך הלילה. בעוד הרכבת שועטת דרך נופים כפריים פוארו מתיישב לאכול בקרון המסעדה ומוצא שהאוכל כאן משובח ביותר. אולי ישמור את התפריט למזכרת, הוא מציין. פוארו, הנוטה לתיאטרליות מסויימת, מלהג שלו היה לו את כשרונו של בלזק הוא היה כותב שירים על כל הזרים הללו שנפגשים ברכבת ונשלטים על ידי תנועתה.
כאשר מגיעה הרכבת ליוגוסלביה היא נאלצת לעצור, בגלל סופת שלגים. הבמה מוכנה להצגת התעלומה. מר ראצ'ט, אמריקאי גס רוח שחש שחייו בסכנה וניסה להעסיק את פוארו כשומר ראש, נמצא מת בתאו, כשדלת התא נעולה מבפנים. מר ראצ'ט נדקר 12 פעמים והרופא שברכבת מסיק במהרה שהוא סומם. במקום לערב את המשטרה המקומית מבקש מנהל הרכבת מפוארו לפתור את תעלומת הרצח לפני שהרכבת תגיע ליעדה.
החשודים הם 12 נוסעי הרכבת המפוארת. מיס אוהלסן, השוודית הדתייה, מר מקווין המגמגם, גברת הובארד הפטפטנית, קולנול ארבוטנוט הבריטי, הדוכס והדוכסית אנדרניי, הנסיכה נטליה דרוגמירוף שהיא גלגול קדום של דמותה של מגי סמית' בסדרת הטלוויזיה "אחוזת דאונטון" ועוד.
במהרה מגלה פוארו שמר ראצ'ט הוא למעשה אדם בשם קסאטי שלפני שנים חטף והרג את דייזי ארמסטרונג, ילדה בת 3 וגרם למות הוריה, לתינוק ברחם האם, ולעוזרת הבית שהתאבדה כאשר הואשמה לשווא בחטיפת התינוקת (את חטיפתה של דייזי ארמסטרונג ביססה כריסטי על חטיפת בנו של הטייס הנודע צ'ארלס לינדברג).
פוארו מבין שמי שרצח את ראצ'ט ידע את את זהותו האמיתי, ופותח בחקירה מרתקת ומשעשעת שכוללת ניתוחים פסיכולוגיים של יחסיו של מר מקווין עם אימו, העלבות של העם השוודי והרבה שנינויות. ביניהן העקיצה שהמשרת הבריטי מטיח בסוחר המכוניות האמריקני – "מר פסקרלי מדבר סוג של אנגלית. הוא למד אותה במקום שנקרא שיקגו", ונטייתו של מנהל הרכבת להצהיר לאחר כל חקירה של פוארו שהנחקר האחרון הוא הרוצח.
פתרון התעלומה הוא טוייסט יפה שמוכיח את כשרונה של כריסטי כסופרת (ספויילר לסוף הסרט). לבסוף פוארו מצליח לחשוף כי כל נוסעי הרכבת קשורים למשפחת ארמסטרונג בצורה זו או אחרת ומסיק כי הם זממו יחדיו להרוג את קסאטי. הזרים ברכבת לא היו זרים בכלל. מסתבר כי הם פעלו יחד ואילולא נוכחותו של פוארו היו מצליחים לבצע את הרצח המושלם. פוארו ומנהל הרכבת מחליטים שלא להסגיר את הרוצחים לרשויות ובוחרים לדבוק בסיפור כי זר מסתורי הגיע לרכבת באישון לילה ורצח את ראצ'ט. הזר המסתורי מהווה פתרון נוח לתעלומה.
הזרים הללו שברכבת, הם אלו שהמציאו אותה והפכו אותה למכונה שיש לפחד ממנה, הם אלו שנוסעים בה והופכים כל נסיעה להרפתקה או תעלומה, הם רוחות הרפאים שהופכות את הרעיון של הרכבת למשהו קסום ומרתק הרבה יותר מאשר אסופה של מתכת וגלגלים. אנשים אחרים, זרים, הם תמיד דבר מסקרן והרכבת הייתה מתמיד כלי שקישר בין אנשים, שקירבה אותנו לאוהבים ואהובים, וגרמה לנו להיפגש עם זרים. זה כוחה, במציאות ובדמיון של כולנו.

מאיה רומן

רוצים לקרוא עוד על רכבות? הזמינו את גיליון רכבות

Share.

Comments are closed.