רכבות: לוח, לוח על הקיר

0

לאט, לאט, הם נעלמים – הלוחות המתקתקים בתחנות הרכבת ובשדות התעופה שהראו את הרציף, הזמן ויעד הרכבות. מעת לעת התחלפה התצוגה, השמות הסתובבו בתקתוק אופייני, ואחרי כמה שניות נעצרו בתצוגה חדשה. ללוחות הללו קראו "Split Flap Display", כיוון שהשמות בתצוגה הורכבו מלוח שחולק לשניים, חלק עליון וחלק תחתון, שיחדיו הרכיבו את היעדים. יש שקראו להם "Clickety Clack Boards" על שם הרעש האופייני שהשמיעו. פעמים רבות קראו להם "Solari Boards" על שם חברת Solari di Udine, חברה איטלקית שייצרה את רוב הלוחות. מעבר למסך הברזל הם נקראו לוחות "Pragotron" על שם החברה בצ'כיה שייצרה אותם עבור מדינות הגוש הסובייטי לשעבר.
ללוחות האלה היו שתי תצורות עיקריות, לוחות מודיעין הבנויים מסדרת לוחות עם שמות שלמים או לוחות מודיעין שיש בהם מקום לאותיות נפרדות וכל אות מסתובבת בנפרד. לוחות המודיעין החדישים יותר הם בעלי תצוגות לד, או בעלי אותיות המורכבות מנקודות מוארות. אף על פי שהם נראים "מודרניים" יותר, החדשים, כך מסתבר, דווקא קריאים פחות מהישנים.
רבים התאהבו בלוחות הישנים. במקומות רבים, כאשר רצו להסירם ולהחליפם בלוחות אלקטרוניים צמח מאבק מקומי – תנועת התנגדות להחלפת הלוחות האהובים. יש תחנות שגם לאחר שהשלטים בהן הוחלפו בחדשים, אלקטרוניים, המשיכו עדיין להשמיע את הרעש המוכר, אף שהרעש בקע מהקלטה ולא היה חלק אותנטי מתנועת הלוח.
בד בבד עם החלפתם הפכו הלוחות לאייקון בתרבות הפופ. בקומדיה "הטרמינל" ויקטור נבורסקי (תום הנקס), מבלה זמן רב בהתבוננות בלוח שכזה, לוחות מהסוג הזה מככבים בסדרה "אבודים", בשלל סרטים נוספים, במשחקי וידיאו ועל עטיפות של אלבומים.
מעטים שמעו על חברת סולרי, יצרנית הלוחות האיטלקית.  שורשי החברה, הממוקמת באודין שבצפון מזרח איטליה, נעוצים כבר בשנת 1725, כאשר פיראט מגנואה, בשם סולרי, שנמלט מהשלטונות הונציאניים התיישב בכפר הררי בסביבת אודין. שם הפך הפיראט בדימוס ליצרן שעונים, שאת מלאכתו למד מיצרני השעונים ביער השחור.
עם פרוס המאה ה–19 פרטלי סולרי, ממשיך דרכו של הפיראט, התפרסם כיצרן שעונים למגדלי פעמונים בעיירות סביב ונציה. ערב מלחמת העולם הראשונה השעונים של בית המלאכה הקטן בצפון איטליה קישטו כיכרות ומגדלי כנסיות רבים בעיירות איטליה. אולם, כדרכן של משפחות גדולות, איטלקיות בעיקר, החלו מריבות משפחתיות.
שניים מבני המשפחה, רמיגיו ופרמו סולרי, נטשו את עסקי המשפחה ובשנת 1948 פתחו בית מלאכה בעיירה אודין – שגם הוא, כמו של בני הדודים, נקרא סולרי. רמיגיו, שלימד את עצמו הנדסה, פיתח המצאה חדשה שהייתה מהפכה בלוחות מודיעין: תצוגת הלוח המסתובב.
העיצוב של רמיגיו השתמש בתצוגה של שמות מקומות שחוברו לגלגל שנראה כמו גלגל כרטיסיות ישן (רולודקס) והועמד מאחורי לוח התצוגה. כל אחד מהגלגלים הכיל כ–40 לוחות ואפשר היה להחליף את הטקסט בעזרת מכשיר דמוי מכונת כתיבה. המכשיר הראשון הותקן בשנת 1956 בתחנת הרכבת באנטוורפן, והפך להצלחה מכיוון שאפשר היה בקלות ובבהירות לקרוא את הכיתוב על הלוח כמעט מכל זווית. הנוסעים ברכבות ובשדות התעופה אהבו מאוד את המכשירים החדשים, שאפשר היה לעמוד תחתיהם ולראות ולשמוע את החלפת היעדים.
רמיגיו מת בשנת 1957 אבל אחיו פרמו המשיך לפתח את החברה כאשר הוא מוסיף למוצריו גם שעוני נוכחות. עם מותו של פרמו נרכשה החברה בשנת 1967 על ידי יצרן הצמיגים האיטלקי פירלי. הזעזועים שעברו על פירלי בשנים שלאחר מכן, כולל מספר ניסיונות השתלטות, הביאו את חברת סולרי לסף פשיטת רגל. למזלה של החברה הגיע אליה יזם מרומא, מסימו פאנקצייה (Massimo Panccia), שאהב בעיקר את ההיסטוריה של החברה והחליט לרכוש אותה ולהמציאה מחדש. חברת סולרי החלה ליצר לוחות מודיעין חדשים עם תצוגות לד ותצוגות אלקטרוניות, והחברה חזרה לרווחיות. ההצלחה הגדולה הגיעה כאשר חברת הרכבות הצרפתית SNCF פנתה לחברת סולרי כדי שזו תייצר מכשיר החתמה ואימות של כרטיסי הנסיעה ברכבת. סולרי המציאו עבור SNCF מכשיר מיוחד, כזה שלא אִפשר להחתים את הכרטיס פעם נוספת לאחר ההחתמה הראשונה. כתוספת, המכשירים עוצבו בצורת החרטום של רכבות ה–TGV, הרכבות המהירות של חברת SNCF. עד היום סופקו 4,000 מכשירי החתמה כאלה והיד עוד נטויה.
ומה עלה בגורל הלוחות הישנים? אלה הפכו לפריט אספנות. יש כיום עשרות אספנים בעולם שמסתובבים בתחנות הרכבת הישנות, מחפשים ומשקמים אותם.
ועוד הערה קטנה על ישראל – ברכבת ישראל לא היו מעולם לוחות סולרי או כל סוג אחר, כיוון שאין לרכבת ישראל כל כך הרבה יעדים – הרכבת לחיפה היא הרכבת לחיפה. "ומה עם שדה התעופה?" שאלתי. "הם הוחלפו לפני 30 שנה", ענה לי מי שזוכר, "והישנים פשוט נזרקו לפח". כך אובדת המורשת.

רוצים לקרוא עוד על רכבות? הזמינו את גיליון רכבות

Share.

Comments are closed.