אנטוורפן: גוונים דהויים

0

המגוון האתני העצום שבה כמעט דורש מאנטוורפן להוכיח לעולם עד כמה החיים בפלורליזם ובגיוון תרבותי יכולים להיות יפים. אלא שלמרות המדיניות הרב–תרבותית המוכתבת בעיר, ישנם פערים גדולים בין אוכלוסיית הרוב למיעוטים, ובין החזון למימושו בפועל. אנטוורפן מצטיירת דווקא כעדות חיה לקשיים הכרוכים ביישום של אינטגרציה, כשמדובר בקבוצות השונות כל כך זו מזו. ובכל זאת, יש בה גם לא מעט יוזמות ברוכות של ארגונים ושל אזרחים הרוצים לראות את עירם מתקשטת בשלל הגוונים של תושביה

כשאני מזכירה באוזני חברה טובה שאני שוקדת על כתיבת מאמר בנושא המגוון התרבותי באנטוורפן, היא עונה בלי להתבלבל: "אם אני הוזמנתי באנטוורפן למסיבה בסגנון ישראלי שנערכה על ידי חבורת הודים וכללה חומוס כשר למהדרין – אכן, יש מגוון תרבותי בעיר!".
הפוטנציאל באנטוורפן לקיום מסיבות מעין אלה ולטעימה מתרבויות שונות הוא בלתי נדלה. כשמקורו של כל פרצוף שבו נתקלים בעיר מאחת מ–170 מדינות שונות, אין ספק שאנטוורפן יכולה הייתה לשמש דוגמה ומופת של פלורליזם תרבותי. עם זאת, ולמרות שהשלטונות מודעים למגוון זה ומנסים לעודד את קיומו, המציאות בפועל מורכבת יותר. חייהם של חלק גדול מהמהגרים אינם פשוטים כלל, וישנם פלמים "טבעיים" רבים שלא מעוניינים להיתקל בעירם בתרבות השונה מזו שלהם. במקרים רבים נדמה כי הרב–תרבותיות בעיר נחגגת בעיקר במסיבות אזוטריות.
כיום אנטוורפן היא אחת הערים הכי מגוונות בעולם מבחינה אתנית. המגוון הזה נעוץ בהגירה המסיבית לתחומיה במחצית השנייה של המאה ה–20, הגירה שאפיינה למעשה את בלגיה כולה.
לאחר שיצאה מהשנים השחורות של מלחמת העולם השנייה בשן ועין מבחינה כלכלית ועם פצועים רבים ואבדות בנפש, נזקקה בלגיה לגיוס מסיבי של עובדים, בעיקר בענף הפחם. משנת 1946 ועד לתחילת שנות ה–70, היא חתמה עם מדינות שונות על הסכמים שנועדו לארגן ולעגן כניסה של מהגרי עבודה לתחומיה. במקביל, היגרו אליה גם ממדינות שכנות כמו צרפת והולנד. בשנת 1974 החליטה בלגיה לסגור את שעריה בפני מהגרי העבודה, בדומה למדינות אירופיות אחרות. על אף ההחלטה, הנתונים שהצטברו מאז אותה שנה מעידים כי זרם המהגרים לבלגיה לא פסק בעקבותיה. רוב המהגרים המתגוררים כיום בבלגיה הם תושבי האיחוד האירופי, מבקשי מקלט, סטודנטים זרים, מומחים מתחומים שונים, מהגרים בלתי חוקיים וקרובי משפחה של מהגרים ותיקים.
כשהגיעו ראשוני מהגרי העבודה לבלגיה במסגרת ההסכמים, הם נשלחו בעיקר למחוז ולוניה, שבו משתרעים שדות הפחם במדינה. אך מרגע שהשלטונות הבלגיים התירו למהגרים לעסוק גם בענפים אחרים, נפוצו מהגרי העבודה אל הערים הגדולות בבלגיה, וביניהן גם אנטוורפן.
מלבד מהגרי העבודה הרבים שהשתקעו בה מאז אמצע המאה ה–20, אוכלוסיית אנטוורפן כוללת גם אחוז נכבד יחסית של יהודים, שהחלו להגר אליה ממזרח אירופה וממרכזה מאז הכרזת העצמאות של בלגיה ב–1830 ופיתחו בה חיי קהילה עשירים. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, למעלה ממחצית מ–100 אלף היהודים בבלגיה התגוררו באנטוורפן (עוד על הקהילה היהודית בעיר בעמ' 98).
על פי מיפקד האוכלוסין, כמעט 30 אחוז מתושבי העיר רשומים כזרים. אם מחשיבים את כל התושבים שהם בעלי שורשים זרים (עד שלושה דורות), המספר צומח לכדי יותר מ–40 אחוז מכלל תושבי העיר. ארצות המוצא הנפוצות ביותר הן מרוקו, תורכיה והולנד. ארצות מוצא נוספות הן חברות האיחוד האירופי, מדינות יוגוסלביה לשעבר, רוסיה, קונגו, סין והודו.
בחינה של התפלגות הגילאים בקרב אוכלוסיית אנטוורפן מעלה תמונה מעניינת: בעוד שבקרב אוכלוסיית הבלגים ה"טהורים" בעיר מצטיירת פירמידת גיל הפוכה, כלומר שרוב האוכלוסייה מבוגרת יותר ויש מיעוט של צעירים, הרי שבקרב תושבים בעלי רקע של הגירה התמונה הפוכה – בסיס הפירמידה מהווה את הצלע הרחבה, וטווח הגילאים השכיח הוא 24-20.

מדיניות המגוון
המדיניות הרב–תרבותית באנטוורפן מושפעת מהמדיניות של מספר דרגי שלטון: השלטון הפדרלי של בלגיה אחראי על הענקת זכויות תושב ואזרחות, ועל מדיניות אנטי גזענית. כיום הקריטריונים לקבלת אזרחות בבלגיה נחשבים בין הגמישים והליברליים באירופה. מאז 2004, גם תושבים שאינם אזרחי האיחוד האירופי רשאים להצביע בבחירות המקומיות.
מדיניות השלטון האזורי של פלנדריה: במסגרת מדיניות האינטגרציה שלה, הממשלה הפלמית מקדמת תוכנית חובה של "אזרוח" המהגרים החדשים, הכוללת לימודי השפה הפלמית, שיעורי אזרחות ומתן הכוונה בתחום העבודה.
השלטון המקומי באנטוורפן: בעוד המדיניות המונהגת בפלנדריה שמה דגש על אזרוח ועל הקידום האישי של כל תושב כאינדיבידואל, באנטוורפן שואפים לשים דגש יתר על המגוון הקיים באוכלוסייה, על שמירתו ועל חשיבותו. מזה כמה שנים מקדמת העיר את הסלוגן "העיר שייכת לכולם" ('t stad is van iedereen), הרב–תרבותיות באנטוורפן נמצאת במקום מרכזי באג'נדה הפוליטית שלה, והיא נושא שתמיד נמצא בכותרות, במיוחד לפני בחירות מקומיות.

מחיר הרעלה
על אף המדיניות הליברלית ומעודדת השונות המונהגת בעיר, התמונה המצטיירת בפועל ורודה הרבה פחות. מהגרים רבים חווים קשיים ואפליה במציאת דיור ועבודה וברכישת השכלה. הם אף נתקלים לעתים קרובות בגילויי גזענות מצד הבלגים ה"טבעיים" ומצד מיעוטים אחרים.
בתחום התעסוקה, למשל, אחוזי האבטלה בקרב התושבים שאינם ממוצא אירופי עומדים על יותר מפי שניים מאשר בקרב הבלגים מלידה. על אף המאמצים לשלב אותם במעגל העבודה, מרביתם מתקשים למצוא מקום תעסוקה בגלל אי ידיעת השפה הפלמית ובשל מחסור בהשכלה או בהכשרה מתאימה.
בתחום הלימודים וההשכלה, אף על פי שמערכת החינוך האזורית של פלנדריה דורגה כאחת הטובות בעולם על פי מבחני פיזה של ארגון OECD, בו בזמן היא גם נמצאה כאחת ממערכות החינוך בעלות הפערים הגדולים ביותר בין תלמידים מרקע אמיד לתלמידים מאוכלוסיות חלשות. לגבי הלימודים הגבוהים בעיר אין אמנם נתונים רשמיים, אך בהשוואה לסטודנטים ממוצא בלגי, אין הרבה צעירים באנטוורפן שנולדו במדינות זרות ומתחילים לימודים גבוהים בעיר, ומתוכם מעטים הם אלה המסיימים את לימודיהם וזכאים לתואר אקדמי.
קשיים רבים במיוחד חווה אוכלוסיית המוסלמים בעיר, המורכבת בעיקר מיוצאי מרוקו ותורכיה. דוגמה הממחישה היטב את הבעייתיות שבמצבם היא הסערה שהתחוללה לאחר שביוני 2009 נאסר על לבישת כיסוי ראש בתיכונים הציבוריים בעיר, דבר שהשפיע ישירות על הילדות והנערות המוסלמיות. הפיצוץ אירע לאחר שקארין הרמנס (Karin Heremans), מנהלת המוסד היוקרתי "המכון המלכותי של אנטוורפן" (Royal Atheneum of Antwerp), שנותר בשעתו כמעוז האחרון מבין בתי הספר התיכוניים בעיר שאיפשר לתלמידות ממוצא מוסלמי ללבוש רעלה, החליטה לאסור על התכסות ברעלה גם בתחומי בית ספרה. התגובות הנזעמות לא איחרו לבוא. אימאם העיר אנטוורפן קרא לכל ההורים המוסלמים בעיר להתאגד ולהחרים את בתי הספר הפלמיים. במקום זאת, כך הציע, יקימו המוסלמים לעצמם בתי ספר מוסלמיים המנותקים מהחינוך החילוני, כשם שישנם בעיר בתי ספר יהודיים וקתוליים.
דבריו עוררו סערה פוליטית, ופוליטיקאים רבים, בעיקר מגוש הימין, גינו אותו בחריפות. אולם הצרות האמיתיות החלו עם פתיחת שנת הלימודים, בספטמבר 2009. עשרות תלמידות מוסלמיות פרשו מהלימודים, מאות תלמידים הפגינו ברחבת בית הספר, מחוץ לגדר התקיימו הפגנות של תושבים מוסלמים, ובאחד מערבי יום ראשון פרצו אלמונים למבנה בית הספר, ניפצו חלונות, ריססו כתובות נאצה, פיזרו ניירות וספרים רבים במסדרונות ואף השליכו אותם מהחלונות.
הרמנס הסבירה שלא הייתה לה ברירה אלא להטיל את האיסור, מכיוון שבית הספר הלך ושינה את אופיו. בשלוש השנים שלפני כן הוכפל מספר התלמידים המוסלמים בו, משום שעברו אליו תלמידים מוסלמים מתיכונים אחרים באנטוורפן שבהם כבר הוטל האיסור. הרמנס טענה שעוד ועוד בנות מוסלמיות החלו להגיע לבית הספר עטויות ברעלה בעקבות לחצים פוליטיים ודתיים שהופעלו עליהן, וכי הדבר גרם לאי נוחות בקרב התלמידים האחרים.
בין קבוצות המפגינים מחוץ לגדרות בית הספר, ולצד קבוצות שחלקן היו של מוסלמים קיצוניים, ניצבה גם קבוצה יוצאת דופן של נשים מוסלמיות פמיניסטיות, חברות ה–BOEH! ("Baas over eigen hoofd!", "בוסית של הראש שלי!"). השם שבחרו להן הוא הומאז' לסיסמה המפורסמת מ–1968 מתוך הקמפיין נגד הפלות: "בוסית של הבטן שלי!". הקבוצה הוקמה כשנתיים קודם לכן, לאחר שהעירייה אסרה על לבישת כיסוי ראש בקרב עובדים מטעמה העוסקים בקבלת קהל. בין חברות הקבוצה נמנו גם נשים שאינן נוהגות ללבוש רעלה, ואף כאלה שאינן מוסלמיות כלל. המפגינות טענו כי האיסור מהווה פגיעה בחופש הדת ובחופש הביטוי של התלמידות, וקראו לנהל דיון ציבורי בנושא, במקום להשאיר את ההחלטה בידי הנהלת בתי הספר. חברות הקבוצה הפגינו כשראשיהן מכוסים במיני תחפושות, במסננות מטבח ובבלונים בצורת חיות. ההבדל ביניהן לבין יתר המפגינים המוסלמים ניכר מאוד לעין. אחת מחברות הקבוצה אמרה בראיון כי הרעלה אינה מהווה עבור הבנות המוסלמיות סמל דתי, כי אם חלק אותנטי מזהותן: "כשבנות מאנטוורפן מבקרות במרוקו, אנשים שם לא רואים בהן מרוקניות, אלא בלגיות. כאן, בבלגיה, אנשים אומרים שהן ממרוקו. בשתי המדינות הללו הדבר היחידי שמובן לכולם הוא שהן מוסלמיות".
בית הספר אמנם לא שינה את עמדתו בעקבות הלחץ הציבורי, אך כיום פועלים בעיר גם בתי ספר תיכוניים שאינם אוסרים על התכסות ברעלה.

מסע ההרג של ואן תמש
נוסף על כל הבעיות שהוזכרו לעיל, קבוצות המיעוטים, ובראשן המוסלמים, מהוות לעתים קרובות מטרה לגילויי אלימות פיזית ומילולית. גם היהודים בעיר הם קורבנות שכיחים לתקיפות אלימות, בייחוד מצד המוסלמים ובזיקה ישירה למצב בסכסוך הישראלי–פלשתיני ברגע הנתון.
אירוע אלים כלפי אוכלוסיית המהגרים, שעדיין מדמם בספר דברי הימים של אנטוורפן, התרחש ב–11 במאי 2006. האנס ואן תמש (Hans Van Themsche), תלמיד תיכון פלמי בן 18, גילח את שערו הארוך, רכש באופן חוקי רובה ציד ויצא למסע הרג במרכז העיר. בתחילה צעד במהירות לעבר אישה תורכית שישבה על ספסל. כשהיה במרחק שישה מטרים ממנה שלף את הרובה, ירה בה בחזה ופצע אותה באורח קשה. הוא התרחק במהירות מהמקום ויצא לסיבוב נוסף. כשחלפו על פניו אומנת אפריקנית ופעוטה פלמית בת שנתיים שעליה השגיחה, הוא עצר, הסתובב לאחור וירה בהן בגב מטווח קצר. שתיהן מתו במקום. בטרם הספיק ואן תמש לאתר קורבנות נוספים, עצר אותו שוטר שעבר במקום, כיוון אליו את אקדחו והורה לו לשמוט את הרובה. ואן תמש סירב. לאחר שביצע תנועה חשודה, איבד השוטר את סבלנותו וירה לעברו קליע אחד שחדר לבטנו ונטרל אותו. אחרי שאושפז הנער וטופל בבית החולים, הוא הודה שהטבח כוון לאוכלוסיית ה"לא לבנים", ונימק את רצח הפעוטה הפלמית בכך שנקלעה "למקום הלא נכון בזמן הלא נכון", ואף הוסיף כי הימצאותה בקרבת אדם שחור הייתה סיבה מספקת לרצוח אותה.
כחצי שנה לאחר מכן נגזר על ואן תמש עונש מאסר מרבי של 30 שנה. בהמשך הסתבר שלמשפחתו של הנער רקע מפוקפק של סיוע לנאצים בבלגיה בזמן מלחמת העולם השנייה, וכי דודתו הייתה חברת פרלמנט מטעם מפלגת הימין הקיצונית ולאמס בלאנג (Vlaams Belang). המפלגה השנויה במחלוקת הזו היא המשכה הישיר, אם כי המתון יותר, של מפלגת ולאמס בלוק (Vlaams Blok) שפורקה ב–2004, זמן קצר לאחר שבית המשפט המקומי פסל אותה בגין גזענות. מפלגת הבת ידועה בדרישתה לעצמאות פלמית ולצמצום חד של ההגירה לפלנדריה. המצע שלה "אנטי מולטי–תרבותיות" באופן גלוי. לפי אחד העקרונות המוצהרים באתר האינטרנט שלה, המפלגה מתנגדת לכל זהות תרבותית השונה מהתרבות הפלמית. המהגרים נדרשים לקבל על עצמם את התרבות הפלמית, על שלל ערכיה ומנהגיה. לפי עיקרון זה, מהגרים שיסרבו לכך יש לגרש לארצות מוצאם.
למרות שמצע המפלגה שונה בתכלית ממדיניותה של אנטוורפן כלפי מהגרים, היא נחשבת לבעלת כוח פוליטי חזק מאוד בעיר. בבחירות המקומיות האחרונות, שנערכו ב–2006, גרפה המפלגה 33.5 אחוז מהקולות באנטוורפן, כשרק קולות מעטים מפרידים בינה לבין המפלגה החזקה ביותר בעיר. בימים אלה מתחממת שוב האווירה בעיר לקראת הבחירות המקומיות שייערכו באוקטובר 2012 (עוד על הפוליטיקה באנטוורפן בעמ' 26ß).

ארגונים של תקווה
על אף המציאות הטעונה והלא פשוטה הזו, ישנן בעיר גם נקודות אור רבות עבור המהגרים. כ–150 ארגונים אתנו–תרבותיים פועלים באנטוורפן, חלקם ארגוני גג ("מטריות") חברתיים. אלה מספקים למהגרים עזרה בכל תחומי החיים, מלימוד השפה הפלמית, דרך עזרה במציאת עבודה, ועד סיוע משפטי. רוב הארגונים פועלים ברמת השכונה או אפילו הרחוב, וממוקמים בעיקר בשכונות המצוקה בעלות ריכוז המהגרים הגבוה ביותר. בין ארגונים אלה מתקיימים שיתופי פעולה רבים, והם משלימים זה את זה ומהווים למעשה מעין רשת אחת.
במרכז רשת זו עומד הארגון העירוני "אטלס", המקיים פעילויות שונות בבניין הממוקם בקרבת התחנה המרכזית. למהגרים חדשים המגיעים לעיר מציע הארגון קורסים ללימוד פלמית, סיוע והכוונה בנושאים שונים, ספרייה המכילה ספרים במגוון שפות, ופעילויות חברתיות הפתוחות לקהל הרחב כגון תערוכות, דיונים, מפגשים בין–תרבותיים ועוד.
הארגון, הנהנה מסיוע תקציבי נדיב של העירייה, גם מספק עזרה מסוגים שונים לארגונים קטנים יותר, ופועל ליצירת קשרים ולשיתוף פעולה בין הארגונים השונים ברמת גיוס המתנדבים, שיתוף וחלוקת הידע, וקיום פעילויות משותפות. אחד מפרויקטי הדגל של הארגון הוא "טאפרקר" (TupperCare), ששואב את מודל העבודה של חברת טאפרוור. חברת כלי המטבח האמריקנית פיתחה את שיטת השיווק המפורסמת שלה לאחר שנכשלה בניסיונות השיווק המסורתיים דרך חנויות. במסגרת השיטה, יוזמת המפגש מזמינה לביתה חברים וקרובי משפחה (רובם המכריע נשים, יש להודות) ומדגים מטעם החברה, וכולם מעבירים ערב ביתי ונינוח וגם נהנים מבילוי חברתי. במסגרת פרויקט "טאפרקר", מתנדבים בני מיעוטים עוברים הכשרה על ידי ארגון אטלס והופכים למעין יועצים חברתיים. מתנדבים אלה מארגנים ערבים בבתיהם או אצל אנשים אחרים מהקהילה שלהם. במהלך הערב מעבירים המתנדבים למשתתפים מידע שימושי בנושאים כמו חינוך, הורות, הזדקנות, פנאי ובריאות. גם כאן, למרות שמוצרי הפלא של טאפרוור לא לוקחים חלק בחוויה, מדובר בערב המתקיים באווירה ידידותית ומחויכת, צעד ראשון בדרך ליצירת אווירה כזו בעיר כולה.

שירה ברנשטיין

רוצים לקרוא  עוד על אנטוורפן? הזמינו את גיליון אנטוורפן

Share.

Comments are closed.