אדינבורו: הדור שירד מהפסים

0

הספר והסרט "טריינספוטינג" שיצאו בשנות התשעים הציגו לעולם תמונת מצב ישירה וכואבת של החיים בלית עשור קודם לכן. הייתה זו יצירה שהצליחה לתפוס בצורה מושלמת כמעט את ההוויה הקשה ששררה באזור, ובמרחק השנים, הפכה לאחת מאבני תרבות הפופ של ימינו

סביב כל מרכז עיר נאספים השוליים – פרברים עניים, שכר דירה זול ורמת חיים נמוכה. בעוד שבמרכז העיר גרים בעלי האמצעים, אלה שהשתלבו בחברה, השוליים מביאים אליהם טיפוסים אחרים, שחותמת ה"נורמליות" לא בהכרח הוטבעה על מצחם. ביניהם גם אמנים, מוסיקאים וסופרים המתקשים לשלם את המחיר הגבוה של חיים במרכז, ופונים אל אותם שוליים מפוקפקים. דווקא ברחובות המוזנחים, שמלאים בריח הרקוב של הניוון האורבני, אותם האנשים שמחפשים ליצור דבר מה חדש מוצאים את השראתם.
כמו לכל עיר אחרת, גם לאדינבורו הייתה שכונה מוזנחת שכזאת. לית, שבמשך שנים כה רבות הייתה עיר נפרדת מאדינבורו, הפכה במאה העשרים לשוליה המחוספסים. אלא שלא כבערים אחרות, לית עלתה לכותרות וחוללה סערה ציבורית שהרחיקה הרבה מעבר לגבולות הממלכה המאוחדת. היה זה בשנת 1993, כשהספר "טריינספוטינג" יצא לאור. אירווין ולש, סופר צעיר שנולד וגדל בלית, כתב על החיים בשכונה בשנות השמונים, תקופה שבה הגיע מצבה של לית לתחתית. לית, שבמשך שנים רבות הייתה עיר נמל פעלתנית, הפכה במאה העשרים לפרבר המוזנח של אדינבורו. אט אט החל הנמל לאבד את הרלוונטיות שלו, עד שנסגר סופית בשנת 1983. מאות נותרו ללא פרנסה. לית נכנסה למעגל של אבטלה ועוני, ועד מהרה הצטרפו גם הפשע והסמים.
התרבות שהתפתחה באותה סביבה קשת יום העמידה במרכז את תחושת הניכור מהמרכז, מהעיר הגדולה. לצד האבטלה המסיבית, הוצפו רחובות לית בהרואין, שהיה לשחקן ראשי בחיי התושבים, בעיקר הצעירים שבהם. הספר שכתב ולש תיאר תופעה, שהייתה נחלתן של חברות וערים רבות באותן שנים. אדינבורו הייתה מהמובילות שבהן, אך לא היחידה, דבר שהביא לתחושת הזדהות גדולה של קוראים רבים ברחבי העולם. הרומן מתמקד בחייה של חבורת צעירים מקומית, שחבריה מכורים להרואין. האבטלה הכבדה והאווירה המשתקת ששוררת בשכונה מרוקנים מהדור הצעיר כל ניסיון להישגיות או הצלחה. כדי להתמודד עם העוני ועם תחושת ה"אין מוצא", הם פונים לסמים. ולש חילק את הספר לפרקים, וכל פרק נכתב מנקודת הראות של אחד מבני החבורה. כל אחד מהם הוא אישיות עצמאית, אך גם מהווה מעין אבטיפוס לדמויות שהרכיבו את תת התרבות של התקופה.
בצורה כנה וריאליסטית לחלוטין הצליח ולש לתאר את אותו מעגל שצעירי לית המובטלים נקלעו אליו ורבים מהם לא הצליחו להתנתק ממנו. הרואין היה הסם שאפשר את ההתנתקות הטובה ביותר מהעולם ומהדיכאון שהוא מביא. את ההתמכרות, שמחירה היה יקר עבור אותם צעירים, הם תחזקו על ידי גניבות קטנות ורמאויות. הייתה זו ההצצה הראשונה שניתנה לעולם אל חייו של דור כואב ומוזנח, שחי את חייו ממנה אחת למנה הבאה, שבחר לא לבחור בחיים.
אחד הציטוטים הידועים ביותר מהספר טריינספוטינג, בו נפתח גם הסרט שנעשה בעקבותיו, מתאר את תפיסת החיים הזאת בצורה הישירה ביותר. גיבור הסיפור פותח במילים: "בחר בחיים. בחר עבודה. בחר קריירה. בחר משפחה. בחר טלוויזיה גדולה, בחר מכונת כביסה, מכוניות.." וכך הוא ממשיך עוד ועוד, כשהוא מפרט את כל מרכיבי החיים הנורמליים הידועים לכולנו, את הטכנולוגיה שמלווה אותנו ואת הצריכה האינסופית של החברה המודרנית. הוא מסיים בדברים: "בחר את עתידך. בחר בחיים… אבל למה שארצה לעשות דבר כזה? אני בוחר לא לבחור בחיים: אני בוחר משהו אחר. והסיבות? אין שום סיבות. מי צריך סיבות כשיש הרואין?"
שלוש שנים לאחר צאת הספר פנה הבמאי דני בויל לאירווין ולש כדי ליצור לספר גרסה קולנועית. הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל קאן בשנת 1996. אף על פי שלא היה חלק מהתחרות הוא הפך ללהיט של הפסטיבל ולנושא השיחה העיקרי. הסרט זכה להצלחה עצומה ברחבי בריטניה, והספיק להכניס 18 מיליון דולר בטרם הגיע לאמריקה. לאחר שיצא מגבולות הממלכה המאוחדת הכניס כ־72 מיליון דולר, והיה באותה שעה הסרט הרביעי המצליח ביותר שבריטניה הביאה לעולם. אמנם הסרט עורר לא מעט ביקורת, בעיקר מצד כוחות שמרניים באנגליה, שלא רצו להתייחס לתופעה ולהעניק לה מימד מציאותי, אך הרוב הגדול של הצופים הגיבו ברגש רב. מבקרי הקולנוע בבריטניה, רובם ככולם, שיבחו את טריינספוטינג כיצירה שהצליחה להכיר לעולם תרבות אלטרנטיבית בצורה מחכימה, מהנה וכואבת – כפי שרק מעטים הצליחו לעשות קודם לכן. לא חלף זמן רב ופוסטרים וגלויות ועליהם ציטוטים ותמונות מן הסרט הפכו למצרך שכיח בתרבות הפופולרית של שנות התשעים.
טריינספוטינג הפך לאחת היצירות המזוהות ביותר עם העיר אדינבורו, אם לא המזוהה ביותר. אך בעיני הסקוטים, הסרט דווקא הדגיש את כל אותם גבולות שקיימים בתוך אדינבורו, כמו גם בינה לבין העולם. הדיאלוגים בספר מתייחסים לגבולות שבין התרבות הסקוטית לאנגלית, לגבולות בין מעמד הפועלים למעמד הביניים ודפוסי ההתנהגות המקובלים, ובעיקר לגבולות שבין תרבות המיינסטרים לתרבות החתרנית שרודפת אותה. המקומיים ראו בטריינספוטינג שרטוט ברור לגבול השקוף שעובר בין אדינבורו, אותה בירה עשירה ותיירותית, ללית, העיר העזובה בה חיים גיבורי הספר.
כשהסרט טריינספוטינג קנה לו המוני מעריצים ברחבי העולם, השנה כבר הייתה 1996. תרבות הנגד של שנות השמונים כבר הייתה נחלת העבר. המוסיקה השתנתה, הסמים השתנו וכך גם האנשים. הדורות הבאים כבר עבדו במרץ על יצירתם של הרעיונות החדשים שיסעירו את העולם, וגם לית כבר עמדה לפני שינויים גדולים. הנמל הישן היה בסיס מצוין לפרויקטים חדשים של בנייני משרדים ומגורים מפוארים. משרדי הממשלה נבנו על שפת המים, נחנך קניון גדול וחדשני, כשלצדו עוגנת היאכטה המלכותית של מלכת אנגליה. בתים ישנים הוסבו לברים ולמסעדות, שהופכים את לית למרכז קולינרי עולה באנגליה כולה.
בשנים האחרונות קומפלקסים אופנתיים הביאו ללית דיירים חדשים, שונים בתכלית מאלו שישבו בה עשור קודם לכן. אך חיים בה גם אותם תושבים ותיקים, שהכירו את לית המחוספסת והכאובה. העוני עדיין מאפיין את חייהם של רבים מהתושבים, אך כיום כבר אפשר לראות לית אחרת, ששינויים רבים עוד צפויים לה. ובעודה הופכת אט אט לעוד פרבר עירוני רגיל שחי על מי מנוחות, רוחות השינוי מחפשות מקום חדש לנשוב בו. אך אותן שנים קשות של תסכול, התמכרות ויצירה לא יישכחו. טריינספוטינג, שהפך לסרט פולחן בתרבות הפופ של ימינו, ימשיך להעלות בנו שאלות שעד היום נותרו ללא מענה.

חן חקלאי

נוסעים לאדינבורו? להזמנת המדריך לחצו כאן
רוצים לקרוא עוד על אדינבורו? להזמנת המגזין לחצו כאן

Share.

Comments are closed.