ריו דה ז'נרו: הגברת עם כובע התותי פרוטי

מותה הותיר את מעריציה ומבקריה הרבים ברחבי העולם המומים, לאחר שקיבלה התקף לב והיא רק בת 46. איך ייתכן שהאישה התזזיתית, פצצת האנרגיה שרק אתמול הופיעה בתוכנית הטלוויזיה של ג'ימי דורנטה, קרסה כך לפתע? אך חייה של כרמן מירנדה לא היו כה פשוטים כפי שניתן היה לחשוב. את הצלחתה קנתה אמנם בן לילה, אך עולם הרדיו של שנות ה-30, ובהמשך גם עולם הבידור כולו, לא היה עולמן של הנשים, והכוכבת הברזילאית הצעירה נאלצה לפלס את דרכה כשהיא מוקפת בגברים וללא תמיכת משפחתה

היא נולדה בשם מריה דו כרמו מירנדה דה קוניה (Maria do Carmo Miranda da Cunha), בת למשפחת מהגרים פורטוגלית שהיגרה לריו דה ז'נרו כשהייתה בת עשרה חודשים. מירנדה עזבה את בית הספר בגיל 14 כדי לעזור למשפחתה לממן טיפולים רפואיים לאחותה חולת השחפת והחלה לעבוד כמוכרת בחנות כובעים, שם נהגה לשיר באוזני לקוחותיה בעת התאמת המידות. למרות התנגדותו התקיפה של אביה, התקדמה אט אט לעבר חלומה להיות כוכבת. אחד הלקוחות ששמע את שירתה הזמין אותה להופיע במכון הלאומי למוזיקה, שם פגשה לראשונה את המלחין ז'וזואה דה בארוס (Josué de Barros), שהקליט את השיר הראשון שלה. היא שינתה את שמה ועד מהרה הפכה לכוכבת רדיו בברזיל, ובהמשך גם לכוכבת קולנוע. מירנדה, שניכסה לעצמה את מוזיקת הסמבה ובכך שדרגה אותה ממוזיקת המעמד הנמוך לזו של המעמד הגבוה, שמרה על התדמית הלוקלית גם כשהפכה גלובלית. ב-1939 התגלתה הכוכבת הברזילאית על ידי המנהל האמנותי מברודווי, לי שוברט, שהחתים אותה על חוזה וביקש לשלוח אותה לבירת מחזות הזמר של העולם. התוכנית המקורית של שוברט הייתה לשלוח אותה ללא להקת הליווי שלה, תזמורת הירח (Bando da Lua), אך מירנדה סירבה לנסוע בלעדיה. הנשיא הברזילאי דאז, גטוליו ורגאס, ראה בהזדמנות הזו אפשרות לקידום תדמיתה של ריו דה ז'נרו וברזיל כולה בתקשורת העולמית, ולכן עזר במימון הפרויקט, ולבסוף נסעה הזמרת ביחד עם הלהקה להגשים את החלום בתפוח הגדול.

כרמן מירנדה כיכבה ב-14 סרטים אמריקניים, השתתפה במחזות זמר בברודווי והופיעה באינספור תוכניות טלוויזיה. בשיא הקריירה הייתה מירנדה האישה עם המשכורת הגבוהה ביותר בארצות הברית והכוכבת הלטינית הראשונה שהשאירה את חותמה בשדרת הכוכבים של הוליווד. רוב התפקידים ששיחקה היו וריאציות שונות של אותה דמות תוססת, וכך מיצבה את עצמה כפצצת אנרגיה ברזילאית. כובע הפירות המפורסם, שכונה "תותי פרוטי", ליווה את הקריירה של הזמרת והשחקנית גם עשרות שנים לאחר מותה, וביחד עם השמלות הפרחוניות וסנדלי הפלטפורמה, נשמר המיתוג המוקפד שלה. אותו מיתוג הוא זה שגרר ביקורות כה רבות; תמיד אותה קלילות, לבוש מבדר, חדות לשון, הומור עצמי ובעיקר המזג הלטיני החם – כל אלה יצרו בעיני רבים זילות בתדמיתה של מירנדה ובזו הברזילאית באופן כללי. לאחר שנה בניו יורק חזרה לריו דה ז'נרו לסיבוב הופעות, ולהפתעתה נתקלה בתקשורת עוינת ובקהל כועס שהאשים אותה באמריקניזציה ובייצוג שלילי של מדינתם, ההופעה הראשונה שלה הופסקה באמצע בשל קריאות בוז רמות.

הלטיניות שלה נתפסה בעולם המערבי כמייצגת לא רק את ברזיל כי אם מדינות נוספות באמריקה הלטינית, כמו קובה וארגנטינה, ובכך הצליחה להרגיז את אמריקה הלטינית כולה וגררה ביקורת נוספת.

ב-1947 כיכבה בסרט קופקבנה, בו שיחקה תפקיד כפול של פצצת האנרגיה הברזילאית ומנגד זמרת צרפתייה בהירת עור ושיער. במהלך הצילומים הכירה את בעלה, מפיק הסרט, דיוויד אלפרד סבסטיאן (David Alfred Sebastian). הם נפרדו וחזרו, אך מעולם לא נולדו להם ילדים. בסרט הדוקומנטרי Carmen Miranda: Bananas Is My Business, שיצא בשנת 1998, מוצגת מירנדה כאישה עצובה חסרת אונים שתקועה בסטריאוטיפ שהיא עצמה יצרה. אפשר כמובן לחלוק על הטענה הזו, אך משהתברר כי בעלה נהג להתעלל בה, עלתה הסברה שהיא בנתה לעצמה סדר יום כה עמוס כדי להמעיט בפגישות עמו, עד שהגברת עם כובע התותי פרוטי קרסה תחת העומס והתקף לב קטלני שאב ממנה את רוח החיים הכובשת. למרות הביקורות הקשות, בהלווייתה שנערכה בריו נכחו כחצי מיליון מעריצים והימים שלאחר מותה הוכרזו כתקופת אבל לאומית. מאז הלכה תדמיתה והשתפרה, וכיום פזורים ברחבי העולם מספר מוזיאונים הנושאים את שמה, שהמרכזי שבהם נמצא בריו.

מנור בצר