לונדון: שיטוטי לילה על פי צ'ארלס דיקנס

0

לונדון מוצגת פעמים רבות כעיר הוללת, מלאה בצבע ואור. אך צ'ארלס דיקנס, מגדולי הסופרים הבריטיים היטיב לתאר את הממלכה הבריטית האפלה, זאת שאיכלסה רבים מספריו. השנה מלאו 200 שנה להולדת הסופר הדגול, אך גם היום יכולתו לאפיין את לונדון האחרת עודנה רלוונטית, ומציגה פן של העיר שאף אחד אחר לא היטיב ללכוד כמוהו

לפני מספר שנים, נדודי שינה זמניים הביאו אותי להלך ברחובות במשך כמה לילות. שכיבה במיטה, שהייתה הפיתרון המקובל לבעיה זו, ארכה זמן רב מדי. למזלי, הטיפול שאימצתי לעצמי – שיטוט ברחובות וחזרה עם בוקר, עייף ומוכן לישון – היה מה שריפא לבסוף את נדודי השינה שלי, בפרק זמן קצר.

לילות השיטוטים הביאו אותי לסיים בהצלחה את רכישת ההשכלה החובבנית שלי בנושא החיים ללא בית – חווית ההומלסיות. מטרתי העיקרית לא הייתה להרחיב את ידיעותי בתחומי הצער והעוני, אלא לצלוח את הלילות חסרי השינה. אך הניסיון לעמוד במשימה זו הוביל לקשר מאוד סימפטי עם אנשים שלילותיהם חסרי שינה, במשך כל השנה.

חודש השיטוטים שלי היה מרץ. מזג האוויר היה גשום, מעונן וקר. השמש לא האירה לפני השעה חמש וחצי, ומחצות ועד עלות השחר התעמתי עם הלילה.

עיר גדולה, לפני שהיא נרדמת, נתקפת בחוסר מנוחה. היא מסתובבת ומתפתלת בטרם נחטפת לשנת הלילה. שעתיים אלו של התארגנות עירונית היו עבורנו, האנשים חסרי הבית, אחד מאמצעי העניין שעזרו לנו להעביר את שעות הלילה. חברינו, הערים בלילה, הלכו והתמעטו בשעתיים האלה. ביניהם היו אחרוני השיכורים, שנזרקו לרחוב כאשר בתי המרזח כיבו את האורות בשעות המאוחרות של הלילה. רק כרכרה תועה ואנשים אבודים נשארו ערים לאחר השעה הזו. אם היינו ברי מזל, רעש השוטרים המזעיקים עזרה לטיפול במריבה אלימה סייע להסיח את דעתנו מהשעות הרבות שעוד נותרו עד הבוקר. אבל, באופן מפתיע, היו מעט מאוד היסחי דעת שכאלה. אפילו מסביב לרחוב היימרקט ורחוב קנט, האזור המרופט והעלוב ביותר של לונדון, היו מעט מאוד מקרים בהם שקט הלילה הופר בשל מריבה אלימה.

השכלתי כמחוסר בית הטמיעה בי את ההבנה ששיכורים נמשכים איש לרעהו, כמו שני חלקי מגנט. דמות שיכורה מתנדנדת אל מול התריסים המוגפים של אחת החנויות ברחוב, תמשוך אליה תוך זמן קצר דמות שיכורה נוספת, במטרה להתחבר או לריב. שיכורי הלילה המאוחרים הם בעלי מראה דומה: ידיים רזות, פרצופים מנופחים ושפתיים קפוצות בצבע הבדיל, המאפיין את לוגמי הג'ין. כאשר פגשנו בשיכור בעל מראה נדיר יותר, מסודר ומהוגן, אפשר היה להמר בביטחה שהדמות האחרת הזאת תהיה לבושה בבגדי אבל של אנשים שנותרו ללא כל. כמו ביום כך בלילה – האנשים הפשוטים שנופל לידיהם באופן מפתיע מעט רכוש ואחר כך הם מאבדים אותו, מתנחמים בדרך כלל בכמות לא קטנה של משקה משכר.

לאחר שעתיים של התארגנות לשינה, גם הגיצים המנצנצים האחרונים של ערנות נדמו, ולונדון שקעה בתרדמת. אלה שנשארים ערים, חסרי הבית והיכולת לישון, מחפשים כעת כל סימן לחיים, מקום מואר, תנועה, כל רמז לערנות, כל סימן של אור בחלונות הבתים.

הרחובות שטופים בגשם, וחסר הבית שהנני צועד לאורכם. דבר איני רואה מעבר לבליל של רחובות המתמזגים יחדיו. מדי פעם, בפינת רחוב, אני חולף ליד שני שוטרים משוחחים. סמל משטרה או מפקח, הבודקים את מיקום אנשיהם בשעות הלילה. מעת לעת נגלה ראש אדם מציץ מאחד מפתחי הבתים, מטרים ספורים לפני המשוטט חסר הבית, לאורך נתיב צעידתו. כאשר היה מגיע אל הראש המציץ, היה מגלה דמות במפתן הדלת, ניצבת בחשכה ומתכננת פעולה שלא נועדה להועיל לאנושות. כמו במעשה כישוף, בדממה המתאימה לאותה שעת ליל, חסר הבית והג'נטלמן המסתתר במבואת הכניסה חולפים אחד על פני רעהו, מעבירים מבט מכף רגל ועד ראש, וללא מילה מתרחקים זה מזה, בחשדנות הדדית.

המים טפטפו מהגגות, הגשם זרם במרזבים ומחוסר הבית מצא עצמו מהלך ברחובות שהובילו אותו לגשר ווטרלו הגדול. שם אפשר היה למצוא תירוץ לומר "לילה טוב" לגובה מס המעבר הניצב ער כל הלילה בנקודת המשמר שלפני הגשר. גחלי פחם לוחשות סיפקו לו מעט חום, בנוסף למעיל עבה וצעיף צמר גדול. ערנותו בשעה שגבה את חצי הפני מעוברי הגשר, הישרתה על מחוסר הבית אווירת חברות, שכאילו התריסה בפני הלילה והמחשבות הנוגות, ועזרה להעביר את הזמן בציפייה לבואו של השחר. הגשר היה מקום משעמם. אף גוויה מבותרת, שזה עתה נרצחה, לא נזרקה מהמעקה אל תוך המים. הנרצח כנראה עוד היה בחיים, וישן בשקט ושלווה שלא הופרעו על ידי חלומות רעים. אך בכל זאת, לנהר היה מראה מאיים. צלליות הבתים לאורך הגדה נעטפו בשחורים, והאורות הבודדים שריצדו בתוך המים נראו כאילו הגיעו מתוך המעמקים, מהמקום שבו גוויות המתאבדים החזיקו בהם על מנת שיאירו להם את הדרך אל המצולות. ירח עוין ועננים כהים השתקפו בנהר וצלה המרושע של לונדון ריחף על פני המים והעיק על הנשמה.

מרחק קצר הפריד בין הגשר לשני התיאטראות הגדולים של לונדון. באחד משיטוטי הלילה שלי נכנסתי לתוך אחד מהם. צריחי הכנסיות רעדו ברוח ובגשם, ושעון הביג בן צלצל ארבע פעמים. עם מנורה בידי, מיששתי את הדרך המוכרת אל הבמה וצפיתי אל עבר האולם שנראה כמו קבר אחים גדול שנחפר לאחר מגפה. מערה דיכאונית, שבתוכה אי אפשר היה להבחין בדבר מבעד לערפל הלילה ולאדים שעלו מהנהר. רוח רפאים של שומר, מחזיק בידו גוויה חלשה של נר, ריחפה בגלריה העליונה של האולם ונעלמה.

כאשר התנועה ברחובות נדמה, הלכתי אל חומות בית הסוהר בניוגייט. העברתי את ידי על אבניהן המחוספסות והרהרתי בגורלם של האסירים הישנים. מעל לשער הברזל מחודד הקצוות בקע אור קלוש מעמדות השומרים, שריצד אל מול הקיר הלבן הפנימי של ניוגייט. היה זה הזמן להתעכב בהרהור ליד דלתם הרעה של בעלי החוב, שטריקתה חזקה יותר מכל דלת שאי פעם עברתם דרכה, שער מוות עבור רבים כל כך: מאות של אנשים אומללים, אנשי עיר חדשים שהגיעו מהכפר ונפלו בפח של רכישת שטרות מזויפים, מצאו את מותם כאן – אל מול הצריח של כנסיית סנט ספלצ'ר, בעולם העירוני חסר הרחמים.

מניוגייט קצרה הדרך לצעידה לאורך גדת הנהר, תוך מחשבה על הזמנים הטובים שהלכו לבלי שוב ועל הזמנים הרעים של העידן הנוכחי. משם הלכתי לביליינגסגייט, בתקווה שאנשי השוק כבר הגיעו לפתוח את היום, אך לשווא. חציתי את גשר לונדון וירדתי לחוף שבין הבתים ומבשלת הבירה הגדולה. ריחות רעים עלו מהבניין, אולם צהלות סוסי העבודה באורוותיהם היו לי סימן לחיים בשעות הלילה המאוחרות. משם המשכתי לבית הסוהר של אולד קינגס בנץ', מהרהר בגורלו של הוראס קינץ', שריקבון יבש הרג אותו.

מחלה משונה וקשה לאיבחון היא הריקבון היבש. המחלה הזו הובילה את הוראס קינץ' אל תוך חומות הכלא של אולד קינגס בנץ', והוציאה אותו משם, בשכיבה על אלונקת מתים. איש נאה היה הוראס קינץ'. בדמי ימיו, בעל אמצעים, חכם ואהוב על חבריו. הוא היה נשוי בצורה ראויה, וילדיו היו יפים ובריאים. אולם כמו בבתי עץ נאים למראה או בספינות ארוכות תרנים, הריקבון היבש פגע בו. הסימן החיצוני הראשון של הריקבון בבני אדם הוא הנטייה להתמהמה ולרבוץ. להתעכב לפתע בקרנות רחוב ללא סיבה נראית לעין. להיות תמיד עסוק בהליכה למקום אחר, ותמיד לרצות להיות במקומות רבים בו זמנית. הריקבון מפסיק את העשייה הממשית של האדם, ודוחה כל דבר למחר, מחרתיים ומעבר לכך. בהמשך המחלה תופיע פגיעה במראהו של החולה. נסיגה הדרגתית. לא מראה של עוני, או לכלוך, לא שיכרות או בריאות רופפת, פשוט ריקבון יבש. לכל הסימנים הללו נלווה גם ריח חזק ולא נעים, רעידות גפיים, עצבות ומצב רוח ירוד. כמו בעץ כך בבני אדם: הריקבון מתקדם בצורה בלתי ניתנת להסבר. כאשר מתגלה קרש שהריקבון היבש אחז בו, כל המבנה צפוי להתמוטט. כך היה גם סיפורו העצוב של הוראס קינץ', שנקבר לאחרונה בקבר המוני של פשוטי העם. "כל כך מסודר בחיים, יציב, עם עתיד מזהיר ותקווה", אמרו עליו אלה שהיכרוהו, "והנה טיפה קטנה של ריקבון יבש חיסלה אותו לחלוטין".

מחומות המוות של הכלא עשיתי את דרכי לבית החולים "בית לחם" לחולי הנפש. בית החולים היה במסלול הלילי שלי, בסיבוב שעשיתי בדרכי לווסטמינסטר. עם רדת החשכה, חשבתי: האין הבריאים בנפשם והפגועים בנפשם דומים? בלילה, בעת שאנו חולמים, כל הנמצאים מחוץ לחדרי בית החולים הזה, דומים בדיוק לאלה המאושפזים בתוכו. גם אנו, כמותם, מופרעים הודות למראות הלילה בחלומותינו. "אדוני, אני מסוגל לעוף לעתים קרובות", אמר לי אחד החולים כאשר ביקרתי שם. התביישתי להודות שגם אני מסוגל לעוף, בלילות, בחלומותי. "פעמים רבות, בלילות, מגיעה אלי המלכה ויקטוריה, להסב עמי לארוחת אפרסקים ומקרוני כאשר אנו לבושות בכותנות לילה" – סיפרה לי אחת המאושפזות. ואני נזכרתי במסיבות הליליות שערכתי בחלומותי לבני המלכות והאצולה.

מחשבותי נשאו אותי לגשר וסטמינסטר. במבט של מחוסר בית התבוננתי בפאר של בית הפרלמנט הבריטי. פניתי משם לחצרות המשפט, שבהם צעדתי כרבע שעה, מלווה בלחישות הנתבעים המסכנים, שגם הם לא יכולים לישון. כנסיית וסטמינסטר הגדולה הייתה טובה גם היא להעביר בה עוד רבע שעה של הליכה לילית, לאורך המתים הקבורים מתחת לרצפתה. באותם שיטוטי לילה חסרי תכלית, עברתי גם בבתי הקברות והילכתי בין השומרים שסיירו בין הקברים בזמנים קצובים. המחשבה על הצבאות העצומים של המתים הקבורים בעיר חלפה במוחי. אם היו כל אלה ניעורים משנתם בלילות, בעוד החיים ישנים, לא היה נשאר מקום בעיר שאפשר היה לתקוע בו סיכה. המון המתים היה מקיף את העיר סביב-סביב ומתפשט הרחק מגבולותיה, אל עבר הגבעות והשדות המקיפים אותה.

שוק קובנט גרדן, בבקרים בהם היה פעיל, סיפק חברה טובה לשיטוטי הליליים, עם קפה מוקדם של בוקר וצנים באיכות טובה. עגלות הכרובים הגדולות ניצבו על כנן, והחקלאים – גברים וילדים, ישנו מתחתיהן. כלבים חדי עין נצמדו לעגלות ועמדו על המשמר. אחד ממראות הלילה האיומים ביותר שאני מכיר הם הילדים המשוטטים בשוק הזה. ישנים בסלי הירקות, מזנקים על כל פיסת מזון שנשארת ללא שמירה וצוללים איתה אל מתחת לעגלות ולמריצות, כדי להתחמק מהשוטרים. כמה עגומה היא ההשוואה בין שפע המזון המגיע לשוק לבין השחיתות ואובדן הדרך הגלומות בילדי הפרא הללו.

בימים בהם השוק לא היה פעיל, עשיתי את דרכי לתחנת הרכבת. הגעת רכבת הדואר היומית הייתה מאורע מבטיח עבור חיפושי אחר חברותא של בוקר. כמו כל החברויות בעולם החדש שלנו, גם זו נמשכה רק זמן קצר. אורות התחנה נדלקו לפתע בעוז, הסבלים יצאו ממחבואם, כרכרות הנוסעים ועגלות המשא נעמדו בטורים, הפעמון צלצל והרכבת הופיעה ברציף. נוסעים בודדים מעוטי כבודה התפזרו מיד למחוז חפצם, והשקט חזר לתחנה. שוב נהייתי משוטט לילי בודד וחסר בית.

לבסוף, הגיעו הפרות. הולכות להן לאיטן לאורך הרחוב, ראשיהן מתנודדים מצד לצד, נדחפות בין גדרות הבתים על מנת להגיע לעשב ולירק שבתוך הגינות. נורות הגז החלו להחוויר ואנשי העמל הראשונים יצאו לרחובות. העיר ניעורה. בעלי הדוכנים הדליקו את האש בעגלותיהם כדי להגיש ארוחות בוקר והיום החל להאיר, בעוצמה הולכת וגדלה. אני התעייפתי מספיק בשביל ללכת לישון. לחזור הביתה בשעה כזו, חשבתי לעצמי, אינו דבר יוצא מגדר הרגיל. הייחוד האמיתי שמצאתי במדבר של אותם לילות נוודות היה הבדידות של חסרי הבית. יכולתי בקלות למצוא את מרכזי העצב וחוסר המוסריות של העיר, לו בחרתי בכך. אך מקומות אלו הוסתרו מפניי, וכך הפכו שיטוטי לצעדה לאורך קילומטרים רבים של רחובות, בדרך הייחודית והבודדת שלי.

Share.

Comments are closed.