טוקיו: קודם נכבוש את הרג'וקו, ואז נכבוש את ברלין

0

בארבעים השנים האחרונות ביססה טוקיו את מעמדה כבירת אופנה עולמית, עם מעצבי-על שמשפיעים על בתי האופנה הגדולים בעולם ועם סגנון מוזר, מופרע, מוקפד ואישי לחלוטין. מהנערות בשכונת הרג'וקו למסלולי התצוגה בפריז, האסתטיקה היפנית המודרנית משתלטת על העולם, תיק גב אחר סיכה אחר ז'קט | מאיה קולסקי

 

מעיל צבאי מקום-דה-גרסון (Comme Des Garcons), חצאית עשויה בד מגבת בעיצוב נוזומי אישיגורו (Nozomi Ishiguro), גרבי ברך שחורים, סנדלים לבנים של ד"ר מרטינס (Dr. Martens) ותיק וינטג' מעור חום. את כל הנ"ל לובשת בו-זמנית אישה צעירה אחת ברחוב ראשי בשינג'וקו (Shinjuku). לצִדה עומדת חברתה, צעירה בעלת שיער סגול מוקפד, עטויה סוודר לבן וצמרירי, חצאית מיני ומגפיים שחורים, ומאובזרת בארנק שעיר שמרחוק נראה כמו כלבלב זעיר ובלונדיני. השתיים אינן יוצאות דופן במיוחד – במעלה הרחוב ניתן להבחין בשילובים אופנתיים שונים ומשונים, שנעים בין האלגנטי להפליא לאוונגרדי ומופרע במיוחד.

טוקיו זכתה למעמד של בירת אופנה, ולא בכדי. העיר מהווה מפלט לטיפוסים יצירתיים שפותחים שם בתי אופנה וחנויות בגדים לרוב, או סתם מתלבשים באופן מעורר השראה ושומט לסתות ויוצאים להם כך לרחוב. טוקיו היא ביתם של מותגי אופנה רבים, המעצבים בשלל סגנונות שונים ומנוגדים, מהסולידי ועד לפנטסטי. עם זאת, הפלא האמיתי איננו האופנה שניתן לקנות בחנויות, אלא התלבושות השלמות ברחוב – מראה הכולל שיער, תכשיטים, נעליים, תיקים, שכבות בגדים ולפעמים אפילו עדשות מגע צבעוניות.

כשהמתלבשות המצטיינות הללו נשאלות מהיכן הפריטים, כמה שמות חוזרים ועולים: מוג'י (Muji), קום-דה-גרסון, איסי מיאקי (Issey Miyake), 6% DokiDoki ועוד. מותגי האופנה הללו פרשו כנפיים והגיעו לכל העולם, אולם ניכר בהם ניצוץ הגאונות והמוזרות שנשאבות מהרחוב – וחוזרות לרחוב – במעין היזון חוזר של אופנת אוונגרד יוצאת דופן.

 

בשנות ה-80 פרצה סצנת האופנה היפנית לתודעה הבינלאומית בזכות עבודתם של קומץ מעצבים נבחרים, כמו ריי קוואקובו (Rei Kawakobo) מקום-דה-גרסון, איסי מיאקי ויוג'י ימאמוטו (Yohji Yamamoto). בשלושים השנים שעברו מאז, התווספו אל השלושה מעצבים רבים אחרים, אולם אלו נותרו השמות המשפיעים ביותר באופנה היפנית – הקולקציות שלהם נחטפות מהמדפים וגם בני טיפוחיהם נוטים לזכות להצלחה כבירה. אין דמיון רב באסתטיקת העיצוב של שלושת המעצבים החשובים הללו, אולם הם דומים בהתעקשותם להישאר נאמנים לטעמם האישי לאורך זמן מבלי לנהות אחר טרנדים אופנתיים חולפים.

קום-דה-גרסון הוקמה ב-1969 על ידי מעצבת האופנה ריי קוואקובו, והצלחתה הלכה וגברה במהלך שנות ה-70. בשנות ה-80 היא הפכה לעמוד תווך של עולם האופנה, ובמקביל פותחו בחברה עוד ועוד קווי לבוש לגברים ולנשים. בשנות ה-90 חל מעבר מהסגנון הייחודי של החברה – בגדים מפורקים וקרועים בטוב טעם, לסגנון מתוחכם אפילו יותר, עם מניפולציות של טקסטיל וגזרות חסרות במכוון. בקולקציית "lumps and bumps" מ-1997, למשל, שולבו בדים עם "פגמי ייצור" מכוונים בשלב האריגה, מה שיצר בגדים עם צברי חוטים, גבשושיות וכדרורים, שאותם גזרו ותפרו המעצבים בקום-דה-גרסון לכדי בגדים שיש להם אמירות ייחודיות ומראה חד-פעמי. הקולקציה נחשבת לקלאסיקה והיוותה השראה למעצבים רבים אחרים ואף לכוריאוגרף מרס קנינגהם (Merce Cunningham), שיצר מופע מחול בהשראתה.

איסי מיאקי, יליד 1938, פתח את חברת האופנה שלו ב-1970. היום המותג "איסי מיאקי" מאחד תחתיו קולקציות אופנה שונות, ליין בשמים וקרן צדקה. הבגדים של מיאקי התאפיינו מתחילת דרכו בחדשנות טכנולוגית, עם צורות גיאומטריות מושלמות וסטרוקטורות בלתי-אפשריות בבד. בקולקציית "pleats please", למשל, הוא השתמש בבד פוליאסטר, גזר אותו, תפר אותו, ורק אז העביר אותו בתהליך גיהוץ הקפלים. התוצאה הייתה קפלים חדים כסכין שהשתמרו לאורך זמן. הבגד המוכר ביותר בעיצובו של מיאקי דווקא לא מתאפיין בחדשנות טכנולוגית רבה או באוונגרדיות יתרה, ולמעשה לרוב כלל לא נחשב פריט של אופנה עילית – זוהי חולצת צווארון הגולף השחורה שמייסד חברת "אפל", סטיב ג'ובס (Steve Jobs), נהג ללבוש בכל הופעותיו בתקשורת.

יוג'י ימאמוטו אמור היה בכלל להיות עורך דין. אחרי שעשה תואר במשפטים, הוא החליט שבעצם הוא מעדיף להיות מעצב אופנה, ובילה עוד כמה שנים בלימודי אופנה גבוהים. הפניות והעיקולים בדרך שעבר הביאו אותו לזירת האופנה באיחור, ובכן… אופנתי. הוא הקים את החברה שלו, Y, ב-1972, זכה לפריצה ביפן ב-1977 ולפריצה בינלאומית בשבוע האופנה בפריז ב-1981. הוא התמחה בעיצוב לנשים ולגברים, אולם רצה שנשים ילבשו גם את בגדי הגברים שלו. העיצוב שלו משלב את המסורבל, הקשיח והכבד עם האלגנטי והנקי. המעילים הרבים שעיצב לנשים מזכירים שריון, מראה מרובה שכבות של בגדים קשיחים ושל קווים אנכיים, הנובע מדחף, שניתן לקרוא לו רומנטי, לגונן על נשים ולעטוף אותן. כפי שאמר בריאיון עדכני יחסית: "קפצתי על הרעיון לעצב מעילים לנשים. זה היה משמעותי עבורי – הרעיון של מעיל ששומר ומסתיר את גוף האישה. רציתי להגן על גוף האישה ממשהו – אולי מהמבט הגברי או מהרוח הקרה."

אי-אפשר לדבר על בתי אופנה יפניים מונומנטליים מבלי להזכיר את מוג'י. מוג'י, קיצור ל-Mujirushi Ryonin – "טובין חסרי מותג" בתרגום חופשי, איננה סתם עוד חברת ביגוד. מוג'י מייצרת כלי בית, כלי מטבח, מכשירי אלקטרוניקה, אוכל ואפילו מכונית, בשיתוף פעולה משנת 2001 עם חברת "ניסאן". העיצוב של מוג'י מינימליסטי, פשוט וחסר מיתוג, והמוצרים מיוצרים מחומרים ממוחזרים. החברה איננה מפרסמת כלל, ומסתמכת על פרסום מפה לאוזן – אסטרטגיה שהובילה להתפשטות כלל-עולמית של המותג. תג המחיר איננו ידידותי לכיס כמו ברשתות דוגמת H&M או מרקס אנד ספנסר (Marks & Spencer), אולם המוצרים איכותיים, פשוטים וקלאסיים, מה שמקנה לעיצוב של מוג'י על-זמניות פרקטית.

טוקיו משופעת כמובן במותגי עילית, גם לגברים. N.Hollywood מתמחים בעיבוד קונספטים אופנתיים ישנים (כגון חליפות טוקסידו וז'קטים מחויטים) לבגדי גברים בסגנון חדש, נקי ומינימליסטי. אותה מגמה רווחת בקרב מותגים נוספים לבגדי גברים, דוגמת סאטורו טנאקה (Satoru Tanaka), המשתעשעים בהריסה ובבנייה מחדש של גזרות קלאסיות מערביות.

אל שלושת הגדולים (ומוג'י) מצטרפים בתי אופנה ותיקים, דוגמת אוניצוקה טייגר (Onitsuka Tiger), השוטפים היום את הרחובות לאחר שנתגלו מחדש על ידי סלבריטאים למיניהם. יחד עמם הגיעו מעצבים חדשים רבים מאוד שזכו לפופולריות בקרב כוכבי היפ-הופ ופופ מערביים, כמו A Bathing Ape, שאפילו יצר תת-מותג בשיתוף פעולה עם כוכב ההיפ-הופ פארל ויליאמס (Pharrell Williams).

 

אם ניקח רכבת קצרה מאאויאמה (Aoyama), מתחם האופנה העילית, אל הזירות המרכזיות של אופנת הרחוב – הרג'וקו (Harajuku) ושיבויה (Shibuya), נמצא מגוון מסחרר של אופנת קז'ואל מופרעת, חדשנית ונקייה.

תת-ז'אנר באופנת הרחוב היפנית הם מותגים המתמחים בהדפסה על חולצות טי. המותגים, דוגמת graniph, לא מסתפקים בהדפסה עם מכונה על כותנה אורגנית, אלא מחזרים אחר אמנים ומעצבים על מנת להפיק הדפסים מקוריים על המדיום האגבי ביותר באופנה – חולצת הטי הפשוטה. מותג נוסף ששוטף לאחרונה את הרג'וקו ואת טוקיו בכלל הוא W)Taps, שעיצוביו מתאפיינים בשילוב בין גזרות צבאיות להדפסי משי. מותגים פופולריים נוספים ללבוש יומיומי הם KIKS TYO, 6% DokiDoki ו-Bubbles, המשולבים עם פריטים נבחרים מחנויות וינטג' (שנקראות בטוקיו Re-sale).

מול שפע אופנת העילית ואופנת הקז'ואל עומדים מותגי הפרינג'. אלו מייצרים את התלבושות השערורייתיות המוצגות פעמים רבות כדוגמה למוזרות של טוקיו בפרט ושל האומה היפנית בכלל. הגלימות, השמלות הוויקטוריאניות ובגדי המלחים המצועצעים אינם רק שומטי לסת מדהימים ומופרעים למראה, אלא גם מביאים עמם חדשנות טכנית, המחלחלת אל המיינסטרים של תעשיית האופנה.

טרנדים שלמים התפתחו סביב מותגי הלוליטה הגותית – Angelic pretty ו-h.Naoto, לדוגמה, המייצרים שמלות כה קצרות עד כי הן נראות כמו פארודיה על שמלות סקסיות ועל אייקון "נערת בית הספר". הפאנק, טרנד כולל נוסף, הגיע ליפן באיחור ובמנותק מההקשר המקורי, וכך השתלב בתעשיית האופנה כאלמנט אסתטי. חברות כמו Studio d'Artisan, Skull jeans ו-Sex pot revange שכללו לכדי אמנות את השילוב בין אלמנטים פאנקיסטיים לביגוד רחוב אלגנטי.

האופנה היפנית ממשיכה כל הזמן להתפתח ולהשתנות – כל יום וכל שבוע נושאים עמם השפעות חדשות ובלתי-צפויות. דוגמה לכך היא השילוב הכה-קיבוצניקי של סנדלים וגרביים. לא סתם סנדלים, אלא סנדלים שחורים וגסים המזכירים מעט נעל אורתופדית, הנישאים על פלטפורמות גבוהות ומסיביות. הגרביים עצמם הם גרבי ספורט לבנים המעוטרים בשלל ציורים, נצנצים ופייטים. השילוב בין הסנדלים המגושמים וחסרי החן ובין הגרביים המצועצעים ונטולי הטעם מחריד כל כך – שזה איכשהו עובד ומאזן את התלבושות המתוקות, העדינות והעמוסות תחרה, שיפון ותותים. למזלנו, לטרנדים היפניים לוקח כמה שנים לנדוד ברחבי העולם, תוך כדי מיתון ועידון ניכרים, כך שייתכן שרק בעוד שנה או שנתיים ניאלץ לחזות בהגירת הסנדלים האורתופדיים האלה אל רחובות תל אביב.

 

Share.