טוקיו: אולימפיאדה עם גי(י)שה

0

טוקיו היא העיר החמישית בעולם שזוכה לארח את המשחקים האולימפיים בפעם השנייה. נראה שאחת לכמה שנים מחפש לעצמו הוועד האולימפי מרגוע – ובוחר עיר שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. בהשוואה לריו דה ז'נרו, טוקיו היא מפלט, חזרה לאדמת מבטחים | מנור בצר, בעקבות ריאיון עם ד"ר מאיומי יא-יא ימאמוטו

אחרי שההכנות למשחקי המונדיאל בברזיל הסעירו את העולם כולו, ואת פיפ"א בפרט, ממשיכות הסערות באשר לאולימפיאדה בריו דה ז'נרו 2016. נראה שהוועד האולימפי, שעדיין תוהה אם עיר החופים והסמבה תעמוד בהתחייבותה, חיפש מפלט רגוע למשחקי 2020.
בימים אלה נסתיימו משחקי המונדיאל בברזיל, ומעניין לראות את ההתמודדות הלאומית של הברזילאים – חולי הכדורגל, לצד הבעיות הכלכליות העמוקות. גם אם יצלחו את המונדיאל (וזאת נדע רק כמה שנים לאחר שיסתיים), ארגון של אולימפיאדה הוא שונה בתכלית, והספק לא מפסיק לכרסם.
לעומת ריו, טוקיו היא אידיאל הסדר ונמצאת בקדמת הטכנולוגיה העולמית. היא הבליטה את יתרונותיה היטב, דאגה להדגיש אותם בעת המכרז לקראת 2020, ואכן זכתה.

קדמה הייטקיסטית אחרי קצב הסמבה
תהליך הבחירה בטוקיו לאירוח משחקי 2020 החל עוד קודם לכן, כאשר הוחלט לגשת למכרז של אולימפיאדת 2016. המכרז ההוא יצא לדרך בשנת 2009 בקול תרועה לא רמה במיוחד, והיה ברור למדי שטוקיו לא תזכה בו. מטרתה של ועדת המכרז של העיר הייתה לקדם חקיקה בטוקיו וביפן כולה בתחום הספורט ההישגי, חקיקה שלא שונתה מאז 1964. הם רצו להכין את השטח היטב לקראת המכרז הבא, שטוקיו התכוונה לזכות בו – בכל מחיר.
ד"ר מאיומי יא-יא ימאמוטו, (Mayumi Ya-Ya Yamamoto) שהייתה אמונה על הקשר בין צעירים לספורט בשני המכרזים האחרונים הללו, מספרת שבהכנת המכרז היפנים התבססו על שני דברים – הראשון הוא כאמור המוניטין של היפנים בתחום הארגון והסדר המופתי. גם במכרז של 2016 היה ברור לוועד האולימפי שמשחקים בטוקיו יהיו מאורגנים היטב, אך כאשר עלתה השאלה מהו הערך המוסף של העיר, ליפנים לא הייתה תשובה מספקת. במכרז לקראת 2020 הם כבר באו מוכנים ומזומנים להתמודדות הזאת, וזהו למעשה החלק השני – הם הציגו את פרויקט "לגלות את המחר" (Discover Tomorrow), שעתיד לתרום לחברה הבינלאומית דרך הספורט.
פרויקט "לגלות את המחר" מושתת על שלושה עמודים: הראשון הוא פיתוח בינלאומי דרך ספורט, השני הוא הקמת אקדמיה שתכשיר בעלי תפקידים ניהוליים בספורט, והשלישי הוא אנטי-דופינג – קידום ספורט נקי מסמים. "ספורט הוא הדרך לגשר על פערים חברתיים עולמיים," מסבירה יא-יא ימאמוטו. "לכך אנו מתכוונים בפיתוח בינלאומי דרך ספורט – גישור על פערים חברתיים דרך מכנה משותף, לפתח חברה בעזרת ספורט בכל מקום בעולם ולסייע לאוכלוסיות מוחלשות, בעיקר באסיה." בכל העולם מתחבטים בשאלה מדוע כדאי להשקיע בספורט הישגי, ונראה כי ברור לכולם שיש להשקיע ברווחה, בבריאות, באורח חיים ספורטיבי. "אני מוצאת שספורט תחרותי הוא חשוב כי זו ההצלחה של המדינה שלך, זה שונה משיגור טילים, זה כוח רך," מוסיפה יא-יא ימאמוטו. "לא מדובר רק בשיפור התדמית בתוך המדינה אלא באיחוד עולמי, שאפשר להשיג רק בעזרת ספורט ולא על ידי שום דבר אחר. מוזיקה, למשל, יכולה לקשר בין אנשים אך קיימים בה פערים תרבותיים שקשה לעתים לגשר עליהם. בספורט יש קרקע משותפת לכולם, בלי קשר לאומה או לתרבות."
הנושא הקרוב ביותר ללבה של יא-יא ימאמוטו הוא דווקא אנטי-דופינג. נכון להיום היא עובדת בסוכנות היפנית לספורט נקי (JADA – Japan Anti-Doping Agency), ששמה את הדגש על המשחקים האולימפיים והפאראלימפיים של 2020. היפנים רוצים לקדם את הערכים בספורט באמצעות התנהגות אתית ונקייה מסמים ממריצים למיניהם. טוקיו הבטיחה בשני המכרזים שאם תיבחר לארח את האולימפיאדה – זו תהיה האולימפיאדה בעלת החוקים המחמירים ביותר בנושא אי פעם.
אך נראה שגם הסיבות האלה לא הספיקו לכשעצמן, מודה יא-יא ימאמוטו. חברי ועדת המכרז של טוקיו הוסיפו להצעה שלהם טענה משנית אבל הרבה יותר מקומית – אסון פוקושימה (Fukushima), שבמקרה פקד את מדינת האיים הקטנה בזמן המכרז והוסיף רגש להצעה של היפנים, הידועים בפני הפוקר שלהם. הם שכנעו את חבר השופטים שהמשחקים האולימפיים יחזקו את הגאווה הלאומית הפגועה ויעוררו התרגשות בקהילה המקומית והעולמית. אחרי האסון של פוקושימה, ספורטאים רבים יצאו לבקר באזור, ביקרו משפחה וחברים, והראו לעולם כולו, ובעיקר ליפנים הנוקשים, את כוחו של הספורט.

2020 – בין מסורתי למודרני

אצטדיון עתידני מרחף באוויר, שחזור מתקני ספורט מהאוליפיאדה הקודמת, כפר אולימפי חדש שיוסב לפרויקט מגורים – והכול בעטיפה של חדשנות וקִדמה. היפנים הולכים לעשות לנו שמח בעיניים.
ש ביפן חוקי בנייה נוקשים, בעיקר בנוגע לשימור מבנים קיימים. ההחלטה אם לבנות מחדש או לשחזר כל אחד מהמתקנים הישנים מתבססת ביפן על שיקול כלכלי בלבד. אולימפיאדת לונדון, למשל, התנהלה ברובה בחלק המזרחי והנידח של העיר, שכן הבריטים ראו באירוע הזדמנות טובה להחזיר עטרה ליושנה. האתרים נראו מבחוץ בני המאה ה-18 בעוד שבפנים הכול היה חדש. בטוקיו הדברים ייראו אחרת.
85% מהמבנים ברדיוס של 8 קילומטרים מהכפר האולימפי ייבנו או ישוחזרו. בדרך זו לא תצטרך טוקיו להרחיב את קווי התחבורה הציבורית הקיימים (והיעילים ביותר), ותוכל לחסוך סכומי עתק. מחקרים משני העשורים האחרונים מראים שהמארחות של המשחקים האולימפיים לא מצליחות לצאת מהגירעון התקציבי עוד שנים רבות לאחר מכן. טוקיו מתכננת לשבור את המגמה הזו, ובגדול. הרי האדריכלות שלה זכתה בפרסים בינלאומיים והיא עדיין מאוד רלוונטית.
הפרויקט האדריכלי הגדול ביותר יתמקד בהריסה ובבנייה מחדש של האצטדיון האולימפי. הוא נבנה לראשונה עבור משחקי 1964 ומשמש מאז כאצטדיון הלאומי. בשנים הקרובות הוא יימחק מעל פני האדמה ויחליף אותו אצטדיון בדמות חללית. התכנון האדריכלי כבר הספיק לזכות בכמה פרסים, ומה שיאפיין אותו הוא אשליה של ריחוף באוויר, ללא עמודים נראים לעין; אצטדיון שעוד לא נראה כמותו בעולם.
בדומה ללונדון 2012, ממשלת המטרופולין של טוקיו בחרה לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים ולהשתמש באולימפיאדה כתירוץ טוב לפתח שכונות בעיר שהן מחוץ למרכזי העסקים והבידור. לשם כך נבחר אזור נמל הארומי (Harumi Pier), שמצד אחד נמצא בקרבת מרכזים תיירותיים, ורוב מתקני הספורט מאולימפיאדת 1964 גם הם בסביבתו, אך למעשה החל להתפתח רק בשנים האחרונות ועוד יקבל זריקת מרץ לקראת האולימפיאדה. באזור זה ייבנה הכפר האולימפי והוא יהיה המרכז הפיזי והרוחני של ההתרחשות. הוועדה המארגנת של המשחקים מבטיחה לצופים – מהבית ומהאצטדיונים – שילוב בין רקע היסטורי מרתק לבין מבנים חדשניים ומנקרי עיניים; מסיבות רחוב צבעוניות שעתידות לארח מיליוני חוגגים, לצד בטיחות וביטחון אישי לספורטאים ולאורחים; ספורט מודרני לפי מיטב המסורת היפנית, עם גיישות וסמלים לאומיים שמרגשים את העולם כבר מאות שנים, לצד אהבה רבה דווקא לכדורגל ולבייסבול אמריקאי.

 

Share.

Comments are closed.