רכבות: טרנסיבירסקאיה מג'יסטרל

0

"הוד רוממותך, הדוכס הגדול, ניקולאי אלכסנדרוביץ',
לאחר שהוריתי על בניית מסילה שתחצה את סיביר… אני מצווה עליך לבשר על רצוני זה בעת שובך ממסעותיך במזרח. כמו כן ברצוני שתניח את האבן הראשונה למסילה, בוולדיווסטוק."

[מכתבו של הצאר אלכסנדר השלישי ליורש העצר ניקולאי, לימים ניקולאי השני]

 

במחצית השנייה של המאה ה-19 כבר נסללו מסילות ברזל חוצי יבשות. בשנת 1869 השלימו בארצות הברית את סלילת המסילה מהחוף המזרחי למערבי. שש עשרה שנים לאחר מכן הסתיימה סלילת המסילה שחצתה את קנדה. באפריקה כבר חלמו על רכבת מקייפטאון לקהיר, באיסטנבול דיברו על רכבת לבגדד. אף על פי כן היו סיבות רבות מדוע לא לסלול מסילת ברזל מצדה המערבי של האימפריה הרוסית למזרחה. רוסיה הצארית הייתה מקום שמרני, בשליטת צאר אבסולוטי שלא אפשר לרחש קל שבקלים מהעולם המודרני ומהמהפכה התעשייתית לחדור לממלכתו. על מיליוני האריסים ברוסיה נאסר לעזוב את מקום מושבם, ובני המעמדות הגבוהים אם רצו לנסוע, נדרשו לתעודת מסע מהשלטונות, גם עבור נסיעה בתוך הממלכה.
ממלכת הצאר השתרעה מהים הבלטי ועד לאוקיינוס השקט. רוב אוכלוסייתה התגוררה בחלק האירופי, ממערב להרי אורל. ממזרח להרים האלה השתרעה סיביר, ארץ לא נודעת. 13 מיליון קילומטרים רבועים, מרחב השווה לצירוף השטח של כל צפון אמריקה, קנדה, אלסקה ואירופה יחדיו, אזור דליל אוכלוסין שהתגוררו בו בעיקר שבטים נודדים. חציית סיביר מצד לצד עברה בשבעה אזורי זמן, מאירופה ועד לים היפני הדרומי.
אמצעי התחבורה ברוסיה לא השתנו במשך מאות שנים. נתיבי התעבורה העיקריים היו נהרות. מנמלי הנהרות ליישובים הסמוכים נסעו בעגלות רתומות לסוסים. בחורף, כאשר האדמה כוסתה בקרח, נסעו במזחלות. בפקודת הצאר נסללו מספר דרכים ראשיות, החשובה שבהן חיברה בין סנט. פטרסבורג, הבירה, למוסקבה. דרך בת 650 קילומטרים שהנסיעה עליה נמשכה חמישה ימים.
הדרך מוולדיווסטוק למוסקבה הייתה נתיב בין יערות הטייגה שסומן בקו של עמודים. לאורך הדרך נבנו תחנות להחלפת סוסים והנוסעים בנתיב הזה הסתכנו בתקיפות של חיות בר ושל שודדים. המסע בין וולדיווסטוק למוסקבה נמשך חודשים ארוכים, כמעט שנה. החל מסוף המאה ה-16 הפכה סיביר למקום גלות. הקיסרית יליזבטה פטרובנה, בתו של פטר הגדול, החליטה להמיר את עונשי המוות, שניתנו על כל עברה קלה, בגלות לסיביר. במאה ה-19 כבר הגיע מספר המגורשים ל-12 אלף בשנה. אלה הורשו להביא עמם את משפחותיהם ולהתיישב בכפרים ובעיירות שנבנו במיוחד עבורם. הסוהרים, שקיבלו את אספקתם עבור מספר האסירים שהיו בפיקוחם, לא נהגו לדווח על מות אסירים ועודדו אותם להימלט. מי שהתפתה לברוח מת בתנאי האקלים הקשה והסוהרים זכו בתוספות המזון. כך, במשך 250 שנה, למרות זרם האסירים שנשלחו אליה, כמעט שלא גדלה אוכלוסייתה של סיביר. בימיו של יוסיף סטלין הפכה סיביר למקום גלות למאות אלפים, שנשלחו למחנות עבודה בתנאים קשים.
וולדיווסטוק 9,300 קילומטרים ממוסקבה, נמצאת בפינה הדרומית ביותר של סיביר, סמוך לגבול עם סין וצפון קוריאה. היא אינה המקום ברוסיה הרחוק ביותר ממוסקבה, תואר זה שמור לאואילן (Uelen), 2,500 ק"מ צפונית-מערבית לוולדיווסטוק, מול חופי אלסקה. אקלימה של סיביר אינו רק שלג וקרח. חלקה הדרומי שוכן באותו קו רוחב כמו לונדון ושורר בו קיץ חמים יחסית. אולם בחורף הטמפרטורות בסיביר, גם באזוריה הממוזגים יותר, צונחים אל מתחת לאפס, הרבה מתחת לאפס.
כל אלה היו סיבות מוצדקות לא לסלול מסילת ברזל באורך של 9,300 קילומטרים במדבר שלג וקרח אינסופי. אולם הצאר אלכסנדר השלישי החליט בכל זאת לצוות על סלילת המסילה. סיבותיו היו צבאיות – שליטה על קצה ממלכתו שמול סין ויפן.

האיש הנכון

מסילת הברזל הראשונה ברוסיה נסללה בימיו של ניקולאי הראשון, בשנת 1837. הייתה זו מסילה קצרה, 16 קילומטרים אורכה, שחיברה בין ארמון הצאר בסנט פטרסבורג לארמון הקיץ שלו בצארסקויה סלו. המסילה הונחה חרף התנגדותם של השמרנים בממשלתו של הצאר. עד מהרה הפכה לאטרקציה וזכתה להצלחה, והצאר הורה על סלילת רכבת בין סנט פטרסבורג למוסקבה. הרכבת החלה לפעול בשנת 1851, וכיוון שנועדה בעיקר לשרת את הצאר ופמלייתו, הייתה המפוארת מבין רכבת העולם.
ב-1853 פרצה מלחמת קרים בין רוסיה לתורכיה, כאשר לצדם של התורכים ניצבים המעצמות האירופיות. המלחמה הבליטה את הפיגור הרב של רוסיה אל מול התיעוש של המעצמות. ניקולאי הראשון מת ב-1855, בעיצומה של המלחמה. יורשו, אלכסנדר השני, הבין שכדי לשמור על השטחים בממלכתו, רוסיה חייבת להצטרף לעולם המתועש – ובעיקר לסלול במהירות מסילות ברזל, שהיוו את הדרך היחידה להזרים במהירות כוחות גדולים לחזית. תוך שני עשורים החלו מסילות ברזל לחבר את חלקיה של רוסיה האירופית, כולל מסילות בין קייב לאודסה ובין סנט פטרסבורג לוורשה.
הדחתם של השמרנים מתנגדי הרכבות מסמיכותם לאוזני הצאר, העלה שוב את הרעיון לבנות רכבת למזרח הממלכה. הצעה שכזו כבר הועלתה בימיו של ניקולאי הראשון על ידי ניקולאי מוראיב, מושל סיביר, שהצליח לספח לרוסיה אזורים נרחבים בצפון מזרח סין, לאורך נהר האמור. השטחים החדשים, שהגדילו את שטחה של רוסיה במיליון קילומטרים רבועים, הציבו אותה על חופי האוקיינוס השקט. הדרך היחידה להגן על השטחים החדשים, התנה מוראיב בפני הצאר ב-1847, היא לסלול רכבת למזרח.
ב-1886 החלו להגיע דיווחים ממושלי מחוזות המזרח על כוונת הסינים להשתלט על אירקוצ'ק, בדרום אגם ביאקיל ועל ווולדיווסטוק. מפקדי צבאו של הצאר הצטרפו לתומכים בסלילת המסילה. אולם השמרנים עדיין שלטו באוצר הרוסי, והם המשיכו להתנגד לסלילת  מסילת ברזל דרך סיביר.
במרץ 1881 נרצח הצאר אלכסנדר השני, לאחר 12 ניסיונות התנקשות כושלים. יורשו, אלכסנדר השלישי, מינה ב-1892 את הרוזן סרגי יולייביץ' ויטה כשר אוצר. ויטה, יליד גיאורגיה, היה האיש הנכון במקום הנכון. את דרכו המקצועית החל ככרטיסן ברכבת. מזה התקדם להיות מנהל תחנה ומפקח רכבות. במלחמת רוסיה-תורכיה ב-1877, היה מנהל מסילת הברזל של אודסה, שהובילה את החיילים לחזית. כאשר הופרטה מסילת הברזל של אודסה, החל לעבוד אצל "מלך הרכבות" הרוסי, יהודי מומר בשם יאן בלוך, שהיה גם מגדול תומכיה של התנועה הציונית. כאשר נרצח הצאר הואשם ויטה במעורבות ברצח. הוא נאסר וישב בכלא עד שהוכחה חפותו. עם שחרורו התמנה למנהל מסילות הברזל של דרום-מערב רוסיה, ואחר כך לממונה על הרכבות במשרד האוצר ולבסוף לשר האוצר. ויטה היה דמות יוצאת דופן ברוסיה האנטישמית של סוף המאה ה-19. הוא רתח מכעס כאשר פיטרו את כל עובדי הרכבת היהודים, "בזבוז של אנשים מקצועיים ומוכשרים", רטן. למרות התנגדות רבה בחוגי השלטון אף התחתן עם יהודייה, מטילדה איבנובה ליסנוביץ', שאותה פגש באחד הסלונים הלוהטים של סנט פטרסבורג – "לא מקום לאישה הגונה", לחשו בחוגי הממשל.
ויטה ראה בפיתוח המחוזות המזרחיים של רוסיה את המפתח לשגשוגה הכלכלי של האימפריה הרוסית. כך, לאחר שנים של התנגדויות, ניגש לסלול את המסילה שתחצה את הרי אורל, תעבור דרך ערבות סיביר ותגיע לוולדיווסטוק. עוד קודם להתמנותו כשר אוצר הניח את אבן הפינה למפעל הרכבת הגדול. לשם כך דאג שהצאר ידרוש מבנו הצעיר לימים, ניקולאי, לימים ניקולאי השני הצאר האחרון של רוסיה, להניח את אבן הפינה למסילה שתחצה את סיביר, ב-31 במאי 1891, בוולדיווסטוק.
לניהול מפעל המסילה הקים ויטה מינהלת, שבראשה העמיד את ניקולאי. הצאר לעתיד, בסך הכול ילד מפוחד בן 23, נתן את הגושפנקה הממלכתית. את המינהלת ניהל ויטה.

סולו המסילה

המכשולים שעמדו בפני בניית מסילה באזור השומם ודליל האוכלוסין הסיבירי היו רבים. עשרות נהרות ומאות נחלים זורמים בערבות סיביר, שטחים נרחבים הם אדמות ביצה טובענית אחרים הם אדמות קפואות בעומק של מאות מטרים. בשני שלישים מהדרך בין מוסקבה לוולדיווסטוק היה המכשול הגדול מכולם – אגם באיקל. האגם העמוק ביותר בעולם, ארוך וצר ומוקף הרים. 31,000 קילומטרים רבועים שטחו, 636 קילומטרים אורכו, ו-744 מטרים עומק מימיו.
סלילת המסילה חולקה לשלושה קטעים: קטע מערבי ומזרחי, וקטע מרכזי באגם באיקל. עד למציאת פתרון לפריצת דרך בהרים מסביב לאגם תוכננה המסילה להגיע עד לחוף המערבי של האגם, באזור אירקוטסק, ומשם הרכבת תעלה על מעבורת למסילה המזרחית – בגדה המזרחית של האגם. בחורף, עם קפיאת מימי האגם, תונח מסילה על הקרח והרכבת תעבור על גבי המים הקפואים.
בלחץ הצבא פרויקט הסלילה הגדול ביותר שבוצע אי פעם בעולם, התבצע במהירות, תוך כדי קיצורי דרך הנדסיים וגיאוגרפיים. המסילה עקפה את טומסק, העיר הגדולה ביותר במערב סיביר, בגלל ביצות האוב שהקיפוה. במקומה עברה הרכבת בעיירה הקטנה  נובוניקולייבסק, כיום נובוסיבירסק. העיירה הייתה יכולה להישאר עלומת שם לולא ראש העיירה ששיכנע את הצאר כי בניית הרכבת חייבת לעבור דרכה. בשנות השלושים, בעקבות הפיתוח המואץ של הרכבת, כבר הישוו את נובוסיבירסק לשיקאגו הסיבירית.
החלטה בעלת משמעות פוליטית גדולה בהמשך הייתה לסלול את חלקה המזרחי של המסילה דרך מנצ'וריה, החבל הצפון-מזרחי של סין. מנצ'וריה בולטת לתוך מזרח סיביר, כך שסלילת המסילה מצ'יטה בסיביר דרך חרבין בירת מנצ'וריה לוולדיווסטוק, קיצרה את התוואי באלף קילומטרים.
הרוסים פיתו את הסינים לאפשר להם לסלול את המסילה דרך שטחם בהבטחה להשתמש במסילה להזרמת צבא לעזור לסין עם תתוקף על ידי יפן. על מנת לשמור על מראית עין של ריבונות סינית נסללה המסילה במנצ'וריה, שנקראה הרכבת הסינית המזרח-אסייאתית,  על ידי חברת הרכבות המזרח-סינית, חברה שלמעשה נשלטה על ידי ממשלת רוסיה. לאורך המסילה במנצ'וריה הוצב כוח שיטור מורכב מחיילים רוסים.
אלפי פועלים, מקצועיים, עובדי כפייה, חיילים ואסירים גויסו לסלילת המסילה. האסירים זכו לקיצור תקופת מאסרם, הפועלים הסינים קיבלו שכר נאה, והעבודה התקדמה במהירות. לאחר שלוש שנים כבר עברה המסילה המערבית את אומסק ונשקה לנוביסיבירסק. ב-1898, ארבע שנים אחר כך הגיעה המסילה לאירקוצק על שפך נהר האנגרה לאגם באיקל והחלה תנועת רכבות ממוסקבה למרכז סיביר. את האגם עברה הרכבת על שוברת קרח שנבנתה במיוחד עבור המסילה. סלילת חלקה המזרחי של המסילה, כולל הרכבת המנצ'ורית, הסתיימה בשנת 1900. עם פרוס המאה ה-20 הרכבת הטרנס-סיבירית, המסילה הארוכה בעולם, החלה לפעול. מסילה בודדת, עם מאות גשרים רעועים ועקומות חדות, שהאטו עד מאוד את מהירות הנסיעה. זמן הנסיעה ממוסקבה לוולדיווסטוק ברכבת ארך כשישה שבועות, לא זמן קצר במיוחד, אבל קצר בהרבה מהאפשרות הקודמת רבת החודשים.
הרכבת הייתה הצלחה כבר מראשיתה. ב-1896 עוד טרם נסתיימה הסלילה, נסעו בה 329 אלף נוסעים. ב-1902, לאחר תיקונים ושיפורים במסילה, הסיעה הרכבת מיליון נוסעים. השיפורים שהוכנסו במסילה קיצרו את משך הנסיעה לוולדיווסטוק לתשעה ימים ואת משך הנסיעה ממוסקבה לבייג'ינג לשבועיים.
הביקוש הגובר של אצילים, דיפלומטים ואנשי עסקים לנסיעה ברכבת מאירופה לסין וליפן הביאה הנסיך דימיטרי אלכסנדרוביץ' חיליקוב, יחד עם גורג' נאגלמאכר, הוגה רכבת האוריינט אקספרס, לפתח שירות דה-לוקס בקרונות מיוחדים ברכבת הטרנס סיבירית. ב-1900 הציג נאגלמאכר את הקרונות שהוא מתכוון לבנות עבור השירות היוקרתי בתערוכה העולמית הגדולה בפריס. בשטח התערוכה הוצב קרון המסעדה המתוכנן לרכבת. המבקרים יכלו לסעוד בקרון כאשר מחוץ לחלונות נעו פנורמות של הנופים שבהם עוברת הרכבת. התצוגה זכתה להצלחה לפרס העיצוב בתערוכה.
הקרונות המיוחדים של הרכבת הסיבירית אכלסו שמונה אנשים בקרון, בארבעה תאי שינה עם חדר אמבטיה צמוד. ברכבת היה קרון ספרייה, מוזיקה, מספרה, קרון תפילה ואפילו חדר כושר. קרונות מפוארים יותר מהרכבת של נאגלמאכר נבנו עבור הצאר ובני משפחתו. רכבת הצאר כללה מספר קרונות שינה, סלוני הסבה, חדרי אוכל ומשרדים. קרון מיוחד נבנה עבור שתי פרות הולשטיין, לאחר המלצה של רופאי הצאר שבנותיו החולניות ישתו תמיד חלב מאותן פרות.
רכבת הדה-לוקס הסיבירית יצאה פעם בשבוע ממוסקבה והגיעה עד לפורט ארתור, מדרום לוולדיווסטוק בשטחה של סין, לאחר תשעה ימים. נוסעים דיווחו שהתנאים היו פחות מפוארים מהקרונות שהוצגו בתערוכה בפריז, אבל האווירה המתירנית, היין, ערבי המוסיקה והשירה לאחר ארוחת הערב הדשנה מסביב הפכו את הנסיעה לאחד ממסעות הרכבת הנעימים ביותר לשועי העולם ערב מלחמת העולם הראשונה.

בדרך לחרבין

הנוכחות הרוסית במנצ'וריה הלכה וגברה עם תחילת הפעלתה של הרכבת המזרח-סינית וחרבין, בירתה של מנצ'וריה, הפכה למעשה לעיר רוסית. ההשתלטות הרוסית על מנצ'וריה הדאיגה מאוד את המעצמות ובעיקר את היפנים. ב-1902 העבירו הסינים לידי הרוסים את פורט ארתור, נמל עמוק מים בקצה חצי האי ליאאונינג (Liaoning). למרות טענות הרוסים שהגיעו לחצי האי על מנת לשמור על אזרחים רוסים שהותקפו במרד הבוקסרים בסין, היפנים התנגדו לנוכחות רוסית בחצי האי. כאשר החלו הרוסים לסלול רכבת מוולדיווסטוק לפורט ארתור ראו בזה היפנים איום נגדם ודרשו מהרוסים להפסיק את הסלילה ולצאת מסין.
המלחמה בין רוסיה ליפן מסביב לפורט ארתור פרצה מבלי שמשהו מהצדדים התכוון לכך. הצאר, ניקולאי השני, בניגוד לעצת ויטה, החליט שהיפנים לא יעיזו לממש את האיום לתקוף, בעוד שהיפנים האמינו שהרוסים יסיגו את כוחותיהם. בין אי הבנה אחת לשנייה פרצה המלחמה. היפנים הנחיתו 300 אלף חיילים אל מול פורט ארתור, הרוסים החלו להזרים כוחות לחזית באמצעות הרכבת.
בתחילת המלחמה היו 125 אלף חיילים רוסים במזרח סיביר. עד לסופה הצליחו הרוסים להעביר דרך הרכבת הסיבירית, שעדיין לא עבדה במלואה יכולתה, 1.3 מיליון חיילים. אל מול הרוסים עמד חיל המשלוח היפני שמנה 300 אלף חיילים. ובכל זאת ידם של היפנים הייתה על העליונה. הצבא הרוסי נאלץ לנטוש את פורט ארתור ולסגת צפונה. בפברואר 1905 נערך הקרב המכריע במוקדן (כיום Shenyang בסין), 350 אלף חיילים רוסים אל מול 270 אלף יפנים. רוסיה נחלה תבוסה מוחצת ואיבדה 90 אלף חיילים. אל מול הצבא היפני המודרני, מצוידים במכונות ירייה, במערך לוגיסטי מסודר, טיפול רפואי ושדרת פיקוד מקצועית עמד צבא מיושן שחייליו גוייסו בכפייה ואיש לא חשב לצייד אותם כראוי ולדאוג למזונם. הכישלון היה ברור, התבוסה מוחצת.
אולם לאחר קרב מוקדן הבינו היפנים שאי אפשר להתגבר בסופו של דבר על הרוסים. הרכבת הסיבירית תזרים עוד ועוד חיילים, אל מול חיל המשלוח היפני שלא ניתן היה לתגברו יותר. בתיווך האמריקנים הסכימו היפנים לדון על שביתת נשק. בספטמבר 1905 התכנסו שני הצדדים בפורטסמות', מיין, ארצות הברית לדון בסיום המלחמה.
הציבור ברוסיה זעם על המלחמה המיותרת ועל אלפי האבדות. מלחמה שנגרמה בגלל תאוות לחימה של גנרלים וחוסר מנהיגות של הצאר. לולא יכולותיו של ויטה, שהתנגד מלכתחילה למלחמה, ההפגנות שפרצו בסנט פטרבורג עמדו להביא לידי סיום את שלטון בית רומנוב. במאמץ גדול הצליח ויטה להגיע להסכם בין הצאר למורדים, שאף שהצאר לא קיים את ההסכם, הצליח הצאר לשלוט ברוסיה למשך 12 שנים נוספות.
הגנרלים האשימו את הרכבת בכישלון. למרות שהרכבת העבירה 1.3 מיליון חיילים אל החזית, היא לא הצליחה, לטענת הגנרלים, לעשות את זה בזמן. כיוון שהסכם סיום הלחימה עם יפן אסר על הרוסים לעשות שימוש ברכבת המזרח-סינית לצורכי מלחמה, החליט הצאר לבנות מסילה צפונית יותר, לאורך נהר האמור, שתהיה כולה בתוך שטחה של רוסיה. אורכה של המסילה החדשה, שעברה דרך יערות עד, אזורים מושלגים, הרים וביצות, היה 2,500 ק"מ, והוא כלל גשר באורך של 3.5 ק"מ מעל לאמור. הסלילה הסתיימה ב-1916 ערב המהפכה.
מסיום מלחמת רוסיה-יפן ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה שינתה הרכבת את סיביר. בעידוד הממשלה החלה הגירה והתיישבות מסיבית במחוזות המזרחיים של האימפריה. עד למלחמת העולם הראשונה התיישבו שלושה מיליון מתיישבים חדשים בסיביר, ואוכלוסייתה הגיעה כמעט לחמישה מיליון נפש. ההתיישבות הביאה לעלייה בתוצרת החקלאית בסיביר, שהועברה אל השווקים ברכבת. ב-1911, למשל, מחצית מהבשר שנצרך במוסקבה ובסנט פטרסבורג הגיע מסיביר, ברכבת. יחד עם הפעילות ההתיישבותית התגלו בסיביר מרבצים עצומים של פחם, נפט, כסף וזהב, שכרייתם החלה בעצלתיים בשנים האחרונות של הקיסרות הרוסית והתעצמה עד מאוד בתקופה הסובייטית.
ב-1907, עם הכפלת אורך המסילה, נעו שלוש רכבות מהירות בכל שבוע בין מוסקבה לוולדיווסטוק, והטרנס-סיבירית הפכה לדרך המועדפות על דיפלומטים ועל סוחרים להגיע מאירופה לסין וליפן.

לגיון הזרם הצ'כי

מיד עם סיום מסילת האמור נכנסה רוסיה לתהפוכות מהפכת אוקטובר. בתחילת המלחמה, לפני המהפכה, ניסו בנות הברית לספק ציוד לצבא הצאר דרך וולדיווסטוק ומשם ברכבת לחזית מול גרמניה והקיסרות האוסטרו-הונגרית. המסילה, שעליה נעו גם עשרות רכבות פחם בדרכם לחזית, לא יכלה להעביר את מרבית הציוד ובוולדיווסטוק נערמו מצבורי ענק של נשק, תחמושת, ציוד וכלי מלחמה. מיד עם תחילת המלחמה שלחו האמריקאים, בהסכמת הממשלה הזמנית של קרנסקי, כוח של 300 מהנדסי רכבות מנוסים לסייע בתפעול הרכבת.
כאשר פרשה רוסיה מהלחימה והחלה מלחמת האזרחים, מצאו עצמם קבוצה של 70 אלף חיילים צכ'ים לכודים בסיביר. סיפורו של הלגיון הצ'כי הוא אחד הסיפורים הביזאריים של מלחמת העולם הראשונה. ערב המלחמה הייתה צ'כיה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. החיילים הצ'כים, צבא שלם, נשבו בתחילת הקרבות בידי הרוסים. הצ'כים שלא ממש רצו להילחם לצד האימפריה האוסטרו-הונגרית, שולבו בתוך הצבא הרוסי, ונלחמו בהתלהבות באוקראינה, לצד כוחות הממשלה הזמנית הרוסית, במטרה שלאחר המלחמה יוכלו להביא להקמתה של מדינה צכ'ית עצמאית.
כאשר הבולשביקים חתמו על הסכם שביתת נשק עם גרמניה, החיילים הצ'כים מצאו עצמם בין הפטיש לסדן. הם לא רצו להיות חלק מהסכם שביתת נשק עם הגרמנים, בני בריתם של האוסטרים, ולכן העבירו את נאמנותם לצרפת, ושינו את שם היחידה ללגיון הצ'כי – כדוגמת לגיון הזרים הצרפתי. סטלין הציע להם מעבר חופשי למערב, אבל הצ'כים חששו שימסרו לידי הגרמנים ויוצאו להורג כבוגדים, וביקשו לאפשר להם לחזור לצ'כיה מהמזרח, דרך נמל וולדיווסטוק.
הסוביטיים הסכימו והלגיון הצ'כי עושה דרכו מזרחה מאוקראינה, ברכבת הסיבירית. ואז בעוד החיילים הצכ'ים פרוסים על פני מספר רכבות העושות דרכם מזרחה, התפתחה קטטה בין חיילים צ'כים לשבויי מלחמה הונגרים, בציליאבינסק, תחנה על מסילת הרכבת הסיבירית. אחד ההונגרים נהרג. הרוסים שלחו חיילים לעצור את החיילים הצ'כים שהרגו את השבוי ההונגרי, הצ'כים התנגדו וכאשר פרצה קטטה בינם לבין החיילים הרוסים, השתלטו הצ'כים על העיר בקלות וגירשו ממנה את הרוסים.
גאוות הרוסים נפגעה. לב טרוצקי, הזרוע הביצועית של המהפכה הבולשביקית, שלח את הצבא האדום לפרק את נשקם של היחידות הצ'כית. אולם הצבא האדום ניגף בקלות על ידי הצכ'ים המיומנים ואלה לא רק שגרשו את הרוסים מכל סיביר, אלא משתלטים עד מהרה על המסילה הסיבירית לכל אורכה. תוך כמה שבועות מוצאים עצמם הצ'כים לוחמים לצד הרוסים הלבנים, המתארגנים במזרח סיביר, נגד הצבא האדום.
ההשתלטות הצ'כית על הרכבת הסיבירית הופכת לסנסציה עולמית. האמריקנים מחליטים לבוא לעזרתם והנשיא וודרו וילסון שלח 8,500 נחתים אמריקנים לוולדיווסטוק, במטרה לעזור לצ'כים להתפנות מסיביר וגם להציל את מצבורי הציוד שנערם בוולדיווסטוק. הבריטים והצרפתים מנחיתים אף הם חיילים בוולדיווסטוק.
לבליל הכוחות הזה מצטרפים גם היפנים, כאשר פניהם להשתלט על המחוזות המזרחיים של רוסיה. יפן מנחיתה 72 אלף חיילים במנצ'וריה ומשתלטת עליה. צבא רוסיה הלבנה מתמקם בסיביר יחד עם כוחות מיליציה קוזקיים. אולם צבא רוסיה הלבנה אינו מאורגן, קציניו עסוקים במעמד ובכיבודים והקוזקים עסוקים בשוד ובגזל. האוכלוסייה המקומית מתייצבת לצד הצבא האדום. טרוצקי שמצליח לארגן את הצבא האדום הצעיר, מנהל את רוסיה ואת הלחימה בסיביר מתוך קרון משוריין ורכבת מיוחדת. הצבא האדום מצליח להתקדם באטיות מזרחה, לאורך המסילה, כאשר התנגדותם של הרוסים הלבנים הולכת ומתפוררת.
בינואר 1920 לאחר שמלחמת העולם מגיעה לידי סיום הבריטים עוזבים את סיביר. האמריקאים עוזבים ארבעה חודשים אחר כך. בספטמבר 1920 מגיע צי אמריקני לוולדיווסטוק ומפנה את 57 אלף חיילי הלגיון הצ'כי שנותרו בסיביר.
ב-25 באוקטובר 1922 הצבא האדום כובש את וולדיווסטוק ומביא לידי סיום את מלחמת האזרחים ברוסיה.

הרכבת למחנות הכפייה

הסובייטים שיקמו את המסילה והחלו להפעיל עליה רכבות מסוג חדש: רכבות תעמולה. אלה עברו בין היישובים בסיביר כאשר הם מפזרים כרוזים, מלמדים, מחנכים, מדפיסים עיתונים, ומקרינים סרטי תעמולה. רכבות דה-לוקס נוסעות גם הן על המסילה הסיבירית, אבל אלה נועדו רק לבכירים במפלגה, והפכו לעוד יותר מפוארים מאשר בעבר. בין שתי מלחמות העולם מתחממים שוב המאבקים בין יפן, רוסיה וסין מסביב לרכבת הסינית המזרחית. ב-1931 משתלטים היפנים על מנצ'וריה ומקימים שם מדינת חסות בשם מנצ'וגואו. לחץ יפני מופעל על סטלין לוותר על השליטה הרוסית ברכבת הסינית, וב-1934 סטלין מוכר את הרכבת הסינית המזרחית ליפן תמורת 50 מיליון דולר.
אובדן ברכבת הסינית מביא את סטלין להכפיל את המסילה לאורך נהר האמור. פיתוח מכרות הברזל והפחם ומרכזי ייצור פלדה ברחבי סיביר מובילים להרחבה נוספת של המסילה. מסילה חדשה מחברת את סיביר עם טורקמניסטאן – מסילה הידועה בתור Turksib. האוכלוסייה בסיביר מכפילה את מניינה שוב, ומגיעה ל-20 מיליון איש. הרכבת גם מובילה את אלפי האסירים שסטלין שולח לסיביר.
המתיחות בין הצבא האדום לצבא היפני במנצ'וריה מגיע לידי רתיחה במאי 1939 כאשר קבוצה של פרשים מונוגלים, חודרים לשטח מנצ'וריה. הצבא היפני במקום תוקף את הפרשים והצבא האדום יוצא להגנת המונגולים. סטלין שולח כוח של 58 אלף איש בפיקודו של מרשל גיאורי זוקוב, מי שיפקד על הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, עם 500 טנקים ו-250 כלי טייס להתקפת נגד. הצבא היפני נוחל תבוסה קשה. לימים, כאשר היפנים יצטרפו למלחמת העולם השנייה לצד הגרמנים, הם לא יתקפו במזרחה של רוסיה, מפחד הצבא האדום, אלא יפנו את מטוסיהם לעבר האמריקאים בפרל הרבור.
כאשר נודע לסטלין על כוונותיו של היטלר לפלוש לרוסיה הוא מעביר, ברכבת הסיבירית, 400 אלף חיילים מהמזרח למערב. האמריקאים שוב שולחים נשק וציוד לרוסיה, דרך וולדיווסטוק, והציוד מועבר ברכבת הסיבירית מערבה, אל הכוחות הלוחמים.

רכבת הבא"מ

הפחד מיפן, למרות הניצחון במלחמת העולם השנייה, הוביל את הרוסים לחשוב על מסילה חדשה לטרנס-סיבירית שתעבור עוד צפונה מהמסילה הקיימת. כך הגיעה לעולם רכבת באיקל אמור – Baikil Amur Magistral הידועה בראשי התיבות שלה: BAM.
הבא"מ הוא פרויקט יומרני: סלילת מסילה באורך של 4,300 קילומטרים, 700 קילומטרים מצפון למסילה הקיימת. הניסיון הראשון לסלול מסילה כזו התרחש בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הממשלה הסובייטית שפחדה מהאירועים במנצ'וריה החליטה לסלול את המסילה החדשה תחת מעטה של חשאיות.
במחצית השנייה של שנות ה-30 נבנו שורה של גולגים לאורך תוואי המסלול ואליהם נשלחו כ-400 אלף אסירים במטרה לספק עבודה זולה וזמינה לסלילת המסילה. משלוח למחנות הבאם היה חשוב כגזר דין מוות. החיים במחנות התקיימו בתנאי רעב קשים, שהוחמרו עבור אסירים שלא עמדו במשימות העבודה. אלפים מאסירי הבאם מתו בסלילת המסילה.
הבעיה העיקרית בסלילה הייתה אדמת ה-permafrost שעליה עברה המסילה. הפרמה פורסט היא אדמה קפואה שנותרה במצב זה מאז מתקופת הקרח. אולם ברגע שחופרים בתוכו קרח העד נמס ונוצרת שכבה של מים שקופאים מחדש. הקרח החדש, שאינו קרח עד, נמס בקיץ ויוצר משטח ביצתי שהמסילה שוקעת לתוכו.
בנוסף להתמודדות עם הפרמה פרוסט תוואי הבאם עובר בתוך אזור של פעילות סיסמית רבה. מאז תחילת העבודות בבא"מ התחוללו באזור המסילה שלוש רעידות אדמה עצמתיות בנוסף למאות רעידות קלות. כל עוד שכבת הפרמה פרוסט לא מופרעת הפעילות הסיסמית נבלעת בתוכה. אולם עם החדירה לתוך השכבה החלו רעידות האדמה להיות מורגשת הרבה יותר.
עם סיום מלחמת העולם השנייה מתחדשת העבודה על הבא"מ, הפעם בתוספת של מאות אלפי שבויי מלחמה יפנים וגרמנים שהועסקו בעבודת כפייה עד למותו של סטלין ב-1953. 150 אלף שבויים מתו במהלך העבודה. עם מותו של סטלין הופסקה העבודה. חרושצ'וב לא היה משוכנע בכדאיות המסילה. השבויים הוחזרו לארצותיהם.
בתחילת שנות ה-70 שבעים החליט ברזנייב לחדש את סלילת הבא"מ. העלייה במחירי האנרגיה יחד עם רזרבות הגז הגדולות של סיביר שיכנעו אותו שהמסילה נחוצה. ברזנייב מחליט לבצע את העבודה כפרויקט אידיאולוגי של צעירי הקומסומול. אלה יוצאים לכבוש את הטבע, לכבוש את העבודה ולקומם את הפרויקט הלאומי הגדול. הקומסומול לוקח על עצמו לגייס את הנוער לסלילת המסילה ולסיים את הסלילה תוך עשר שנים. העבודה מתחדשת ב-1974 בתנאים קשים ביותר. הטמפרטורות בחורף באזור המסילה נעות בין 20 ל-30 מעלות מתחת לאפס, ולעתים אף יורדות ל-45 מעלות מתחת לאפס. לא רק העובדים אלא גם הציוד המכני לא תמיד הצליח לפעול בטמפרטורות קיצוניות שכאלה. לקחי העבודה בפרמה פרוסט נשתכחו ושוב החלו קטעי מסילה לשקוע, יחד עם התחנות והיישובים החדשים שנבנו לאורך המסילה.
הסלילה חייבה חצייה של מספר רכסים שגובהם מעל אלף מטרים, ולכן חייבה חפירת מנהרות, שאורכם הכולל הגיע ל-40 ק"מ. המנהרות נחפרו באזור של שברים גיאולוגיים רבים, שהחפירה בתוכם חשפה אגמים, מקווי מים, ונחלים תת-קרקעיים שנלכדו בתוך הסלעים הקפואים.
המנהרה הסבוכה ביותר, מנהרה באורך של 15 ק"מ נחצבה ממזרח ל-Severobaikalsk. ההערכה הייתה שחציבתה תימשך שש שנים. העבודה עליה נמשכה 20 שנה. המנהרה עברה באזור של פעילות סיסמית מוגברת, ממוצע של 400 רעשי אדמה קלים בשנה. במנהרה נחשפו מעת לעת אגמים תת-קרקעיים שמימיהם הציפו אותה. ב-1979 פרץ צוות קידוח אל תוך אגם תת קרקעי שכזה והמנהרה הוצפה לחלוטין. מספר הנספים בהצפה אינו ידוע. כדי לעצור את זרימת המים החדירו המהנדסים חנקן נוזלי לתוך סדקי הסלע ובכך גרמו למים לקפוא. עם קפיאת המים הצליחו ליצוק פקק בטון לעצירת הזרימה. לבסוף באמצעות מערכת משאבות וצינורות הצליחו לנקז את האגם התת-קרקעי וגם לחצוב מסדרון ניקוז במקרה שהמים מהאגם יפרצו שוב לתעלה.
בניית הבא"מ באזור אקולוגי רגיש כל כך גרמה לשינויים סביבתיים גדולים. שרפות קיץ עצומות פרצו ביערות העד של הטייגה הצפונית עם ייבוש הביצות. הקור העז השורר באזורים הללו מאט את הצמיחה מחדש של כיסוי היער ומעריכים שחידוש היער לאחר שרפה ייקח מאות שנים. מספר השרפות בטייגה מגיע כיום ליותר מ-400 בשנה. באזור מסילת הבאם נמדדה בעזרת תצלומי לוויין ירידה של 40 אחוז בכיסוי היער מאז שנת 2000. נזילות של דלקים מהרכבות וממכלי האחסון גורם אף הוא לזיהום רב באזור אקולוגי רגיש וכולל זיהום של המים באגם באיקל.
ב-1991 הודיע מיכאיל גורבצ'וב על סיום סלילת הבא"מ, לאחר שב-1984 כבר הודיעו על סיום העבודות. בשני המקרים המסילה עוד הייתה רחוקה מסיום. ב-2001 הודיע הנשיא פוטין על סיום העבודה במסילה, אבל המנהרה הגדולה נפתחה לתנועת רכבות רק בשנת 2003.
הבא"מ הוא כישלון. אלפי שבויים מתו בסלילתו. סכנות אקולוגיות רבות נוצרו בעקבותיו. לאורך המסילה ניצבים כיום עשרות כפרי רפאים, נטושים מיושביהם. המסילה, קו יחיד רעוע, מחייב את הרכבת לנוע במהירות של לא יותר מ-35 קמ"ש. הבא"מ הוא ללא ספק פרויקט הבנייה היקר ביותר בתולדות האנושות. יותר ממיליון איש עמלו בהקמתו, מאות אלפים מתו.
בשנים האחרונות חודשה העבודה על הבאם ותוכננו רעיונות חדשים להארכת המסילה. התכניות כוללות סלילת סעיף לאוחוצ'ק – 3,000 ק"מ מצפון-מזרח לקצהו המזרחי של הבאם, ומשם לחצוב מנהרה מתחת או לבנות גשר מעל למצרי ביירינג, לאלסקה. לא ריאליסטי, תאמרו. מסוכן לסביבה, אין אפשרות לממן. כך נאמר תמיד על תכניות הקשורות לרכבת הטרנס-סיבירית.
התנועה במסילה הטרנס-סיבירית כיום היא בעיקרה רכבות של מכולות. אבל ההתעניינות התיירותית גואה. מספר רכבות נוסעים משופרות ומפוארות נוסעות כיום לאורך המסילה – החל מרכבת "רוסיה", Rossiya רכבת יומית מפוארת מוולדיווסטוק למוסקבה. כל תא שינה בה מצויד בטלוויזיה, המיטות רכות במיוחד, סמוברים מחממים תה בקצה מסדרון הקרון ובתי שימוש כבר לא מזרימים את מימיהם אל הפסים. עם פריחתה של תיירות הרכבות החלו לנוע במסילה רכבות תיירות פרטיות מפוארות ביותר. תאים עם מיטות זוגיות, קינג סייז, שירותים פרטיים, שלוש ארוחות ביום ושרת אישי לטיפול בכל בעיה שתתעורר.
מסילת הרכבת הארוכה בעולם, מסילה ששינתה היסטוריה, שמאות אלפים מתו בסלילתה, הפכה כיום לחוויה תיירותית. נסיעה בארץ שמרחביה העצומים נותרו דלילי אוכלוסין, מקום שהטבע שולט ללא עוררין. ארץ שגבולה הדרומי בערבות האסיאתיים רחבי הידיים וצפונה מעבר לחוג הארקטי, בואכה ים הקרח הגדול המקיף את הקוטב הצפוני.

רוצים לקרוא עוד על רכבות? הזמינו את גיליון רכבות

Share.

Comments are closed.