טביליסי: הבלרינה

0

צוות מטרופוליס | בעקבות ריאיון עם נינה אנאניאשווילי

נולדתי בטביליסי שתחת השלטון הרוסי. הורי אהבו החלקה על הקרח ואני התחלתי להחליק בגיל צעיר מאוד ונהייתי אלופת גאורגיה בהחלקה אמנותית על הקרח.

יום אחד הגיעה בלרינה מקצועית ללמד אותנו את תנועות הידיים לריקוד מסוים. הצגנו בפניה ריקודים שונים, אני הצגתי את "הברבור" של סן-סנס (Saint-Saëns). הבלרינה אהבה את תנועות הידיים שלי וניסתה לשכנע אותי שאני צריכה ללמוד בלט. המשכתי להחליק על הקרח עד שהייתי בת עשר ובמרוצת הזמן הזה גם המורה שלי השתכנעה שאני אמורה להיות בלרינה והתחילה לדבר עם אמי ולנסות לשכנע אותה שאעבור ללמוד בלט במכון הכוריאוגרפי במוסקבה.
אמא שלי אהבה מאוד בלט ואמרה "בואי ננסה. מקסימום, אם לא ייקחו אותך זו תהיה חוויה לימודית."
הלכתי לבחינות הקבלה של המכון הכוריאוגרפי בגאורגיה שנוסד לא מכבר. באותן הבחינות נכח מייסד המכון והוא ראה בי משהו. הוא רצה לבנות משהו חדש ולמתג את בית הספר ואת גאורגיה כמעצמת בלט בברית המועצות. הוא עבד איתי הרבה ובנוסף אליו באו כל מיני מורות לטביליסי ולימדו אותנו צורות ריקוד שונות. אחרי כמה שנים, המורים המליצו שאעבור למוסקבה, לבית הספר המקצועי ביותר. הורי לא יכלו לבוא איתי אבל לא רצינו לפספס את ההזדמנות, אז בגיל שלוש-עשרה עברתי עם סבתי למוסקבה.
הכיבוש הסובייטי היה רע מאוד בהרבה מובנים אבל היו לו גם יתרונות. בין היתר, זכיתי לנסוע למוסקבה וללמוד במכון הכוריאוגרפי הנחשב בחינם, כי היינו חלק מברית המועצות.
הגעתי למוסקבה עם סבתא שלי והיה לי קשה בהתחלה כמובן. היה לי קשה ללמוד רוסית, הלשון שלי לא התרגלה מהר, וכל אותו הזמן חשבתי שנישאר במוסקבה רק ארבע שנים עד שאסיים ללמוד ואז אחזור הביתה. אבל כשסיימתי את לימודי התקבלתי לבולשוי (Bolshoi) והכול השתנה. הפכתי לבלרינה רוסייה ועבדתי בכל רחבי העולם. הייתי חברה בתיאטרון הבלט האמריקאי (American Ballet Theatre) והופעתי ביפן, בארצות הברית, באירופה.

ב-2004 קיבלתי שיחת טלפון מנשיא גאורגיה באותה תקופה, מיכאיל סאקשווילי (Mikheil Saakashvili). הנשיא סאקשווילי קרא לי ואמר שגאורגיה צריכה שאחזור ואנהל את בית הספר לבלט ואת הבלט הממלכתי שלנו. בתחילת שנות ה-2000, בתחילת תקופת נשיאותו, הוא ניסה לבנות מחדש את גאורגיה שאחרי הכיבוש. הוא התקשר ושכנע גאורגים רבים שהצליחו ברחבי ברית המועצות לחזור ולעזור לשקם את המדינה הצעירה שלנו. הוא שכנע אותנו שצריך לחזור הביתה. הוא אמר לי את האמת: "בגאורגיה אין כלום כרגע, אין אורות ברחובות, אין לנו בניין שישמש כמרכז לבלט, העיר במצב גרוע אבל בבקשה, אנחנו צריכים את עזרתך." אחרי זה לא יכולתי לסרב, הרגשתי שארצי קוראת לי. באותה תקופה עוד היו לי כמה חוזים בלהקות בלט שונות אז אמרתי לו: "תן לי לנסות ולעצב להקה במשך שלוש שנים, ואם אצליח להביא את הבלט לרמה טובה יותר אז נמשיך משם." לא היה לי ניסיון בניהול להקת בלט, רק בבלט עצמו. זה היה קשה, אבל למזלי באמת הייתה לנו עזרה מלמעלה, מהממשלה, כפי שהוא הבטיח. בלי זה לא היינו מצליחים. באמריקה, הבלט ממומן בעזרת חסויות, וגם אני מימנתי את עצמי במהלך הקריירה שלי על ידי השגת חסויות להופעות. הבלט שלנו הוא יותר כמו האופרה בדנמרק או ברוסיה, ממומן על ידי המדינה.

כדי להכשיר בלרינות ברמה בינלאומית, בית הספר שלנו מלמד בלט בשיטה הסובייטית. זו השיטה שאני למדתי בה ואני מאמינה בה עד היום. זה לא אומר שאנחנו בלט רוסי. הבלט שלנו גאורגי כי אנחנו גאורגים, אבל השיטה שלפיה אני מנהלת את בית הספר ואת הבלט היא השיטה הרוסית. אני שומרת על השיטה הרוסית כי אני חושבת שזו השיטה הנכונה. ברוסיה הם עושים את זה נכון, בצורה מקצועית. אמנם החינוך דומה, אבל לכל אומה יש צורת ריקוד משלה. גאורגים עושים את "אגם הברבורים" קצת אחרת למרות שאני מלמדת את התלמידים את כל מה שלמדתי ברוסיה.

בבית הספר יש היום 300 ילדות. ילדות בנות 10-6 נרשמות לכיתות טרום-בלט, שעבורן ההורים צריכים לשלם, אבל מגיל 10 ועד גיל 18 בית הספר הוא בחינם. בית הספר מתפקד לא רק כבית ספר לבלט אלא גם כבית ספר רגיל. כך יוצא שהתלמידות מבלות כמעט את כל זמנן בבית הספר. הן נשארות הרבה פעמים עד מאוחר כדי לראות את חזרות הלהקה. זה נשמע קשוח וזה אולי קצת קשוח אבל יש שיטה לבלט. בלט זה דיבוק, שיגעון, אבל יש לו שיטה. את אוהבת רק את זה, את חושבת רק על זה. בשביל להיות בלרינה צריך הרבה דברים – צריך גוף בעל צורה מסוימת, פרופורציות מסוימות, קואורדינציה, וצריך משמעת. יש הרבה הקרבה. בלרינה צריכה לעקוב אחר הוראות, למשל. כשאת כבר מוכרת את יכולה להוסיף את הפרשנות שלך לצעדים, אבל בהתחלה מדובר בהרבה חזרות ובמעקב קפדני אחר הוראות.

למרות ההתחלה הקשה, היום יש לנו 53 הופעות בלט שונות ברפרטואר שלנו. אנחנו פועלים כבר תשע שנים. לא ייאמן איזה שינוי עבר על הבלט כאן. הבלט שלנו מתפקד כבר 162 עונות. בהתחלה הייתה תקופה קשה, לא היו משכורות באמת, אבל התמיכה הממשלתית והאהבה של גאורגיה לבלט עזרו לייצר שינוי.

היום קשה מאוד להשיג כרטיסים לבלט שלנו. בית האופרה שלנו מלא, בעיקר על ידי מנויים שנתיים, גאורגים שקונים כרטיס ומגיעים לכל ההופעות. גאורגים אוהבים בלט. אהבת הבלט שלנו מגיעה מרוסיה. גאורגיה הייתה עיר שעשועים בברית המועצות, עיר בידור ותחנה למופעים רבים, ולכן כל רקדן גדול שהתאמן ברוסיה עבר גם בגאורגיה, ובדרך למדנו לאהוב את האמנות הזאת. יש לנו קהל טוב.

ג'ורג' בלנשיין (George Balanchine), לדוגמה, היה גאורגי והוא היה כוריאוגרף גאון. הוא יצר את הבלט הראשון שלו בשנת 1926 ועד היום הוא נראה מודרני ועכשווי. הוא שובר מסורת, הוא ייצר שיטת עבודה חדשה שרבים עוקבים אחריה.

אבל עד שנצליח לייצר עוד בלנשיין או להגיע לרמה הבינלאומית שאני מדמיינת עבורנו יש עוד עבודה רבה. אנחנו צריכים עוד מקום, אנחנו צריכים מעונות, יש הרבה רקדניות שגרות מחוץ לטביליסי וקשה להן להגיע לבית הספר כל היום. הרבה אנשים שיש להם כסף ואוהבים אמנות משקיעים בקניית יצירות אמנות כי זו השקעה לטווח ארוך. הבלט והתיאטרון הם שונים, מי שתומך בנו לא מקבל בחזרה השקעה – הבלט לא מחזיר כסף, רק עולה כסף. אנחנו לא יכולים להעלות עוד את מחירי הכרטיסים כי הם כבר גבוהים ואנחנו רוצים שכולם יוכלו ליהנות מהבלט. לכן כרגע אנחנו לא יכולים להתקיים בלי התמיכה הממשלתית. ראש הממשלה הקודם, סאקשווילי, תרם לנו כל הזמן וגם שיפץ את בית האופרה שייפתח בשנת 2014. לגבי ראש הממשלה החדש, נצטרך לחכות ולראות, אבל גם הוא התחייב להמשיך ולתמוך בנו.

Share.

Comments are closed.