יצירות מופת בדרך למכולת

0

כבר 30 שנה שהמרחב הציבורי בתל אביב ובערים גדולות נוספות הופך מקובץ מבנים ורחובות לבד ציור עצום מימדים. מה שהתחיל כתופעה נקודתית בחסות העיריה, שראתה בכך שירות לציבור, הפך לשיטפון של אמנים עצמאיים בעשר השנים האחרונות. הדור החדש של אמני הרחוב לא מחפשים את אהדת הקהל, ובכל זאת זוכים לתהילה עולמית וכובשים שטחים הולכים וגדלים בנוף העירוני הישראלי, בלי אישור מהעירייה ובהתנדבות

מאיה קולסקי

אצבעות שמנמנות נתחבות לפה עצום הפורץ מהקיר, ומעוות את הפנים המצויירות בפשטות לכדי הבעת שטות. היד השניה מחזיקה ברישול בקבוק חלב של תינוק. את הציור חסר השם המעטר את החומה המקיפה את בית הספר המקצועי מקס פיין מכירים כל מי שאי פעם עמד בפקק בדרך השלום, מול מגדלי עזריאלי. על היצירה, שהפכה כבר לאייקון תל אביבי שנוי במחלוקת, חתום הצייר רמי מאירי.
ב–30 השנים האחרונות הספיק מאירי לצייר על מאות מבנים, חומות וקירות מיותמים בת"א ומחוצה לה. הסטודיו שלו ברחוב הירקון אינו אלא בית קטן המוקף גדר מתפוררת ושכבות על גבי שכבות של צבע. את אימפריית ציורי הקיר שלו התחיל מאירי בקטן, בציור קיר צנוע בחוף גורדון. "המטרה שלי הייתה לקבל חשיפה מיידית וישירה. במקום לעבור את כל המשוכות של הגלריות ולחכות שאנשים יראו אותי, חשבתי שאפשר לוותר על כל זה וללכת ישר לחשיפה", מסביר מאירי את הבחירה בציור הקיר כמדיום.
"הציור נולד מתוך תרגילים שעשיתי ברישום", הוא אומר, ומוסיף כי בחוף הים התנאים מושלמים לרישום: "כאן אפשר לקבל תאורה מאד חזקה, קונטרסטים ברורים, וכשחם אנשים זזים פחות ואפשר להתאמן בנחת". את הציור הראשון, בצבע דמוי גיר, הרכיב מאירי מהרישומים הללו, במטרה שיהוו את ההשתקפות של החיים בחוף. "בניתי סילואטות פשוטות גם כדי לרצות את העירייה ולקבל אישור, וגם כדי שהציור יחזיק מעמד בשמש החזקה של הים. כתמים פחות דוהים, במיוחד כאלו בשחור ולבן. מעברי צבע יכולים להתפוגג, אז רציתי לעשות ציור שהוא הכי בסיסי שיכול להיות – מין כתם שלמעשה הוא קו".
זמן לא רב לאחר מכן הציור הושחת על ידי אלמוני. "ביום בו זה קרה היה מפגש מאד עוצמתי בין הקהל לביני, והיתה אמירה של כולם: 'גם לנו כואב ואתה צריך לתקן את זה בשבילנו'. הבנתי אז שהיה פה משהו ששייך לכולם, לא משהו שציירתי רק לעצמי". הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל, שהתחיל באותו יום, הוא הדם הזורם בעורקי הקריירה של מאירי. "תגובות הן הדבר הכי חשוב בכל העסק הזה", הוא אומר, "כשאתה בא ופותח תערוכה בגלריה, הקהל מכיר אותך ויכול לומר לך שזה טוב ונחמד ויפה, אבל בים לא מכירים אותך, אתה יכול לעמוד באנונימיות מאחורי אנשים שמדברים על הציור שלך, להקשיב למה שהם אומרים ויש לך את התגובה הכי אמיתית שיכולה להיות".
כאן התחילה מערכת יחסים ארוכה ופוריה בין מאירי ועיריית תל אביב. "עבדתי כמתנדב במחלקת חזות העיר. הם נתנו לי כל מיני מקומות, נתנו לי צבעים, נתנו לי עזרה", נזכר מאירי ומחייך. "את הסטאז' שלי עשיתי על העיר הזו".

לעבוד עם חבלי הכביסה

תהליך העבודה של מאירי שם דגש על עבודה עם המבנה, ולא נגדו או לעומתו. "זה מתחיל מצילום של הבניין", הוא אומר, "אז אני משחק על דפי עבודה ורואה מה האלמנטים הקבועים שאי אפשר לשנות – קופסת החשמל, הדלת, המדרגות – וחושב איך לקשור את כל אלו לסיפור אחד".
מאירי עובד עם תמונות ואסוציאציות, ומאמין בעבודה עם זוויות הבניין. "כל ציור ניזון ממה שקיים בקיר. זה יותר עיצוב סביבתי מגרפיטי, למרות שההבדל כבר הולך ומצטמצם. פעם ציירי גרפיטי היו עושים כתובות וציורים פשוטים, אבל היום ה'ציירים' איתם אני נפגש בפסטיבלים ברחבי העולם הם ציירי גרפיטי. " הוא מספר. "ציירי הגרפיטי היום למדו להסתדר עם הסביבה. הם לוקחים את כל הבניין והם עושים עבודות מדהימות, עם הרבה יותר עוצמה", אומר מאירי בהתלהבות, ומציין לטובה את אמן הרחוב בנקסי שמשתמש בנתוני הסביבה בעבודתו, בדומה למאירי. "ציור קיר זה משהו ששייך לסביבה מאחורה, גם לארכיטקטורה של הבניין. משתמשים בכל מה שיש כדי ליצור את ההטעיה המושלמת ואת המסר המושלם".
יכול להיות שההבדל המהותי ביותר בין היצירות של מאירי לאמנות הרחוב החדשה היא הגישה כלפי גורמי הסמכות העירוניים והחוקיים. "כל ציור קיר מורכב מהרבה מאד אישורים – זה כמו לבנות בניין באמצע העיר. צריך אישור על יצירת אמנות, אישור של העיריה המקומית, אישור של בעל הנכס", הוא מפרט. "זה לא שאני בא בתור צייר גרפיטי, מדלג על כל המשוכות האלו, עושה ציור ובורח. אם הציור טוב הוא יכול להשאר ואף אחד לא יוריד אותו, אני רוצה שזה יהיה חלק מהסביבה, שזה ישמר, שהאנרגיה שלי לא תלך לאיבוד".
על אף הנוכחות המאסיבית שלו ברחובות תל אביב והיותו חתום על כמה מציוני המקום האיקוניים ביותר של העיר, מאירי לא זכה להערכת הקולגות שלו בעולם האמנות. מאידך, לא אליהם הוא מכוון. "אמנים בעלי שם קטלו אותי, אבל אמרתי 'בסדר, עצם העובדה שכותבים עלי בעיתון זה טוב'", אומר מאירי, התופס את עצמו יותר כעובד ציבור המגיש שירות לתושבים ופחות כאמן המבטא את עצמו. "אני צריך קהל. כשאתה מקבל קיר שהוא בולט, בגובה העיניים, קליט וטוב, אז זה מפתה. זה קיר טוב, ושם יש דיאלוג עם הקהל".
"רמי מאירי עושה ציור ריאליסטי. עד כמה שאני יכולה לראות מרחוק זה נעשה בצבעי קיר, והוא מצייר על הקיר מה שהוא יכול היה באותה המידה לצייר על קנווס", אומרת יעל ניר, מייסדת ומפעילת "הסיירת סיורי אמנות". "אלו ציורים שלא מתעסקים בתרבות אורבנית, העבודה לא פועלת באמצעות המרחב האורבני. עד כמה שאני יודעת, כל הפרוייקטים שלו הם מסחריים בלבד. הוא עושה ציורים שלא מטרידים אף אחד ולא מדברים על נושאים שעבודות אורבניות אחרות כן מתעסקים בהם: פמיניזם, חוסר שוויון חברתי, מעמדות, הומופוביה, החיים במאה ה–21. צריך להבין שבירה מכבי וסיגריות טיים שמו כסף כדי שהוא יצייר אותם שם", היא אומרת. "העבודות שלו טובות ויפות בשביל מה שהן, אבל הן לא שייכות בשום צורה לתחום של אמנות אורבנית", היא חותמת את הנושא בפייסנות.

אמנות גבוהה במקומות נמוכים

יעל ניר התחילה את דרכה בעולם האמנות הישראלי כמנהלת המכירות ביריד השנתי "צבע טרי". אחרי היריד השני, ב–2009, ביקשו ניר ואוצר המשנה של יריד "צבע טרי" להמשיך את הפעילות האמנותית לתוך הקיץ והחליטו לערוך סיורי אמנות. ניר, שבאותו הזמן כתבה את התזה שלה בחוג למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב על גרפיטי ואמנות רחוב בתל אביב, התחילה לערוך סיורים נסיוניים בדרום תל אביב בעוד שותפה למיזם ערך סיורי סטודיו אצל אמני חממה. להפתעתה, הסיורים שלה התמלאו במהירות והדרישה לסיורים נוספים רק הלכה וגברה.
בסוף 2012 נפטרה אמה של ניר ממחלת הסרטן. "לפני שהיא נפטרה היא אמרה לי 'אחרי שאני לא אהיה פה, הסיורים שאת עושה ככה, על הדרך, יהיו הצלחה. זה תחום שבו יש לך מומחיות ולאחרים אין גישה אליו'", מספרת ניר, "זו לא אמנות שתמיד אפשר לראות בחללי תצוגה רשמיים או מוגדרים, וזו לא אמנות שיש עליה מספיק ספרות מחקר או ספרות בכלל".
בארץ, אומרת ניר, פועלים כמה מהאמנים האורבניים החשובים ביותר בעולם, אבל אין מספיק מודעות לתחום – אין הרצאות ואין מורי דרך שמתמחים בזה, אלא רק כאלו שמדברים על זה כדרך אגב. "בתחילת 2013 פתחתי את הסיירת: סיורי אמנות", היא מספרת, "סיורי עומק לאנשים שמתעניינים באמנות ומותאמים לסביבה שבה אנחנו חיים. זה מתאים לאנשים שמתעניינים בצילום, בארכיטקטורה, כל מה שקורה בעיר".
סיור הדגל של "הסיירת" הוא "סיור גרפיטי ואמנות רחוב בתל אביב", שנערך בפועל ברחובות פלורנטין, נווה צדק וקריית המלאכה. לסיור יש אופי מבואי והוא מתאים לקהלים מסוגים שונים – תיירים, ישראלים, מבוגרים, ילדים, תל אביבים ותיקים, שוחרי אמנות מומחים וסקרנים שרוצים ללמוד. הסיורים של ניר, לטענתה, לא מנסים להיות כיפיים וחווייתיים במיוחד. "אנשים נהנים", היא מסייגת, " אבל אני רוצה לנהל דיון מעמיק על משהו שלא שייך לקומץ של אנשים בעולם האמנות אלא לכולם, משהו שמוצג בפני כולם". היא נותנת כדוגמא את האמן Know Hope המציג (גם) על קירות בדרום תל אביב, בשכונת נווה שאנן הידועה לשמצה ובאיזור התחנה המרכזית הישנה. הקהל העיקרי של נו הופ הוא זונות, נרקומנים ושוטרים המסתובבים באיזורים הכי נמוכים של תל אביב, אבל דווקא שם, אומרת ניר, הוא מציג תרבות גבוהה.
"אני חושבת שאמנות צריכה להיות גם יפה ומורכבת", היא אומרת, "מגיעים הלקוחות שלי בסיורים ושואלים איך אפשר לברור מתוך הגודש הזה של מגוון הופעות חזותיות – דברים שנעשו בספריי, אקריליק, מדבקות ורדי מייד על גבי קירות, מדרכות, פחי אשפה ותמרורים. איך אפשר להבדיל בין מה שהוא אמנות ומה שהוא לא אמנות. זה תחום די אפור. לא כל דבר שמופיע ברחוב ונעשה בספריי צבע הוא אמנות גבוהה, ואנשים מגיעים לסיורים שלי כי הם רוצים את ההדרכה ואת היכולת לברור ולהבין מה הם רואים. אנשים יוצאים מהסיור שלי ובהכרח יותר מבינים את תחום אמנות הרחוב. הם מסתובבים בעולם ומזהים אמנים ישראליים, מזהים אמנים בינלאומיים ושולחים לי תמונות כדי להראות לי שהם ראו משהו שדיברתי עליו".
בנוסף לסיור המבוא בפלורנטין ובנווה צדק עורכת ניר סיור אמנות רב תחומי העוסק בממשק בין האמנות לממסד. "רוב האמנים שאני מדברת עליהם הם אנשים שמציגים בגלריות, מוזיאונים וכו' ועשו את זה מתחילת דרכם".
"היום יש עבודות של Know Hope במוזאון תל אביב ושל Klone במוזאון ישראל", היא אומרת. למרות העיסוק באמנות אורבנית "מחתרתית" שלא מתיישבת לכאורה עם ממסד האמנות, ניר מייחסת חשיבות להצגה במוזיאונים. "בורדייה אמר שהמטרה המרכזית של כל אמן באשר הוא, היא להיות באוסף במוזאון, גם אם הוא יכחיש או לא יודה בזה. אני נוטה להסכים איתו. לצד כל הביקורות, מוזאון ישראל ומוזאון תל אביב הם מהמוזיאונים הטובים בעולם".
במסגרת הסיור הרב תחומי מובילה ניר את הקבוצה בין כמה גלריות, ביניהן מכון שפילמן לציור, גלריה רוזנפלד לאמנות עכשווית ובית בנימיני לקרמיקה עכשווית, לביקורים בני עשר דקות, וביניהם רואים את היצירות ברחוב. "הליבה היא האומנות האורבנית החופשית", היא אומרת, "תמיד הסיירת תרצה לראות מה קורה בסביבה, ולא נסתפק בהדרכת גלריות".
ניר עורכת גם סיורים מיוחדים וחד פעמיים המתמקדים באמנים ספציפיים באמצעות ביקור בתערוכות מיוחדות בגלריות וברחובות שמסביב. "בחודש שעבר היתה תערוכה של האמן Klone ושל אסי משולם, האמן העכשווי האהוב עלי", היא אומרת, "משולם לא שייך בכלל לתחום האורבני אבל הוא ו–Klone שיתפו פעולה בתערוכה בגלריה אלפרד, וזו היתה התערוכה האחרונה בחלל הזה. עשיתי שם הדרכת עומק בתערוכה, קיימנו דיון ואז הלכנו ברחובות שמסביב לגלריה, כך שחלק מהסיור הוא מה שקורה ברחוב".
לאמנים שפועלים כיום בתל אביב יש כבר שם עולמי, אומרת ניר, והדבר ניכר גם בשיתופי הפעולה שהם עורכים עם גלריות ויוצרים אחרים. האמנית Foma, למשל, הציגה בתערוכת יחידה בגלריית STA שברחוב העליה ואף הציגה במוזאון תל אביב. היא אחת מהנשים היחידות בתחום הגברי מאד של אמנות רחוב, והעבודות שלה עוסקות בתפקידי מגדר, מיניות וחריגות. זו תערוכת היחידה השלישית שלה, אחרי שהציגה כבר בגלריות ובירידי אמנות ברחבי העולם.

שנת הפריצה

בעולם האמנות קשה לסדר דברים במסגרות ברורות, מסבירה ניר. היו אמנים שפעלו בארץ גם לפני יותר מעשר שנים, אולם הטפטוף התגבש לתופעה רק ב–2005. "אפשר לסמן את 2005 כשנה בה התחלנו לראות דברים ברחוב שהם יותר מסתם קשקושים", היא אומרת, "Klone, Know hope, Broken Fingaz, Keos – אמנים שהוכיחו את עצמם ועובדה שהם פעילים עד היום וזוכים להצלחה בארץ ובעולם – הם היו בני 20-18 ב–2005 והתחילו לעבוד במרחב התל אביבי ובעולם. כבר בערך עשור שיש לנו סצינה של גרפיטי ואמנות אורבנית שהגיעה אלינו באיחור יחסית".
ניר מחלקת את האמנים האורבניים הפעילים כיום לשני "דורות" או מחזורים, המופרדים על ידי שנות פעילות ספורות בלבד. "Know Hope, Foma, Klone ו–Zero Cents – הארבעה האלו הם מי שהתחילו עם זה הכי מוקדם. מ–2005 אפשר לראות עבודות שלהם במרחבים אורבניים בארץ ובעולם. אלו אמנים שהאמנות שלהם היתה מספיק מורכבת וראויה כדי שגם חוקרות כמוני וגם גופים שונים של הממסד ישימו לב". בנוסף לארבעה הללו פעלו בחיפה אמן בשם Keos וצוות של ארבעה אמנים שפועל היום בכל העולם – ה–Broken Fingaz Crew או ה–BFC. "כמעט אי אפשר לשים לב לאף אחד אחר שם [בחיפה] מרוב שהם בולטים. מי לא מכיר אותם?" צוחקת ניר. על בני הדור השני, הרחב מעט יותר, נמנים אמנים כמו ניסן מינץ, DEDE, Signor Gi ו–Dioz. "הם לא היחידים, אבל הם קופצים לי לראש", היא אומרת.
שנים ספורות בלבד מפרידות בין הדור הראשון לדור השני, אולם ניכר שמדובר בקבוצות שונות הפועלות בינן לבין עצמן. אמני הדור הראשון הכירו זה את זה ועבדו בדרגות שונות של שיתוף פעולה (דוגמאת קולקטיב SMD – Style Must Die) על מנת ליצור עבודות יוצאות דופן שהפכו כבר לאייקון תל אביבי. שיתוף פעולה דומה ניכר גם בדור השני, עם שיתופי פעולה בין ניסן מינץ (שבכלל עושה שירת רחוב) לבין DEDE ו–Signor Gi.
צריכה להיות הצדקה לציור על קיר ברחוב, אומרת ניר. "את עבודות הסטודיו שלהם הם עוד יכולים למכור, אבל על עבודות הרחוב הם מוציאים ממיטב כספם ולא מתפרנסים מזה בכלל. הם עושים את זה רק כדי לעשות את זה, לא כדי להתפרסם. הם הרי לא צריכים את זה, הם מפורסמים גם ככה ומרוויחים יותר מאיתנו". עבודות במרחב הציבורי נשארות שם אם הן טובות. "חייבת להיות הצדקה לזה שעבודה של Foma מ–2006 עדיין עומדת. אף אחד לא נוגע בה כי יש לה כבוד. לא רק אני מזהה את האיכות – היא לא טובה כי אני אמרתי, היא טובה כי היא טובה".
החיבה של ניר לגרפיטי לא באה על חשבון סטנדרטים גבוהים ואפילו אליטיזם אומנותי. "כל דבר מכוער הוא רע בעיני. הרייטרים [אמני הגרפיטי] הרצינים עושים עבודות יפות שרק מייפות קירות שגם ככה אין להם דורש. אני מביאה אנשים למגרש חניה נטוש, בניין שמט ליפול, קיר מתקלף. אמנים מייפים קירות, ולפעמים משתמשים בטקסטורה כדי לייצר עבודות". בעיניה, העבודות שמשתמשות בתנאים של האתר עצמו הן המוצדקות והיחודיות ביותר. "ההתקלפות של הקיר היא חלק מהעבודה", היא אומרת.
אפילו אמני גרפיטי כשרוניים יכולים לעשות ונדליזם, הכל תלוי בקונטקסט. לפני זמן מה הוזמנו עשרה אמנים אורבניים מובילים להציג בבניין הלנה רובינשטיין, חלק ממוזאון תל אביב. אמנים אחרים, שלא הוזמנו להציג בתערוכה, התעצבנו על הבחירה של האוצרת ועשו עבודות על השיש היקר שמחפה את המבנה. "זו השחתה בעיני, אפילו אם אלו אמנים טובים וראויים והעבודות יפות. זה להשחית שיש יקר שצריך להחליף עם כספי ציבור".
מעבר לגרפיטי ולאמנות הרחוב, המרחב הציבורי מלא בכתובות, מדבקות, סטיקרים ושאר צורות ביטוי. אלו לפעמים הופכות, בלי כוונה, ליצירות אמנות בזכות עצמן. "יש דימויים חזותיים של אנשים שלא רוצים לעשות אמנות אלא אקטיביזם פוליטי, אבל אלו עבודות יפות וראויות. רוב האקטיביסטים משתמשים בטכניקות של רייטרים ואמנים אורבנים, אבל לא עושים את זה בשביל לעשות אמנות אלא למטרות פוליטיות. הם לא חותמים בשם שלהם כי הם לא רוצים פרסום אלא להשפיע על דעת קהל. הם עושים את זה בצבע אחיד, בלי מורכבויות, משהו שאפשר לעשות מהר ובשבלונה. יש בלי קשר אמני שבלונה מדהימים כמו למשל עדי פלד ואפילו בנקסי שעובדים עם שבלונות". אבל, מסייגת ניר, צריך לדעת לעבוד עם שבלונות. לכתוב 'יאיר לפיד – איפה הכסף?', ולהפוך את זה לשבלונה שמרססים עם צבע שחור פשוט מארטא זה אולי אקט פוליטי, אבל לא יצירת אמנות. "יש שבלונות יותר מורכבות ויפות שעוסקות בנושאים אחרים", היא אומרת, ונותנת כדוגמא את הלוגו של פסטיבל סרטי הנשים "לסבית קטלנית" – סטנסיל של שתי נשים מתנשקות מעל הכיתוב Straight to the heart. "זה משחק מילים", אומרת ניר, "ומבחינתי זו אמנות מורכבת וטובה. הלוגו עוצב על ידי סטן אלברכט – מעצב ואדריכל, אמן ממש. אני אומרת שזה גם אמנות וגם שיווק וגם אקטיביזם".

סוף עידן התמרורים הנקיים

"זה התחיל מגרפיטי, לפני משהו כמו 14 שנה, בתור ילד", אומר אמן הרחוב KLONE, בתגובה לתהייה איך ולמה הוא נכנס לתחום המחתרתי והלא רווחי על סף ההתנדבותי של אמנות רחוב. "רוב הדור הראשון של אמנות רחוב וגרפיטי בארץ הם לא ילידי הארץ", אומר האמן בן ה–30, יליד ברה"מ לשעבר. "Know Hope מארה"ב, ו–zero Cents מארה"ב, וfoma מברה"מ. זה לא שהיינו עושים את זה שם כי הרי הגענו בתור ילדים, אבל לחלק מאיתנו זה היה חלק מלמצוא את עצמנו במקום זר".
בגרפיטי מתכוון KLONE לצורה הפשוטה ביותר שלו, הטאגינג (תיוג). "זה גרפיטי שהוא יותר קלאסי. דברים שרואים נגיד במגזינים או ב–MTV, כי לא היה ממש אינטרנט. היה אתר אחד בערך שהתעסק בגרפיטי, אם בכלל", הוא אומר, ומסביר שהאמנים פה מצאו את דרכם באופן עצמאי, עצמאות שאולי תרמה ליחודיות ולהצלחה של אמנים ישראלים ברחבי העולם. קשה לו למתוח את קו הגבול המפריד בין הגרפיטי לאמנות הרחוב, כי מבחינתו השניים הם היינו הך. "אולי אם לא הייתי עושה גרפיטי אז הייתי יכול להגיד 'אה, זה גרפיטי וזו אמנות', אבל מבחינתי אין כל כך הבדל. הרוב נעשה באופן לא חוקי והשיטה שבה אני עובד היא שיטה של גרפיטי – אני עובד יחסית מהר ואני עובד עם הסביבה שמשתנה ממקום למקום".
KLONE עובד כבר קרוב לעשר שנים בסוגים שונים של אמנות רחוב, עיסוק שהתחדד והתגבר לאחר שחרורו מהצבא. העבודות שלו מתאפיינות בקווים מינימליסטים, כמעט לא מהוקצעים, ובדמויות פשוטות אך מורכבות אומנותית שנולדות מגסות הקווים. "ההתעסקות בדימויים התחילה בזה שרציתי לפשט את העניין של גרפיטי, רציתי לפשט את השם, או את הטאג, למשהו שיהיה יותר מזוהה, אבל עדיין יהיה לו את האופי של משהו שאפשר לעשות בקו אחד או כמה קווים ועדיין יהיה איזושהי דמות. 2003-4 הן בדיוק השנים בה התופעה הזו התחילה להחשף בעולם. אז יצא הספר הראשון על אמנות רחוב, רק שאז עוד לא הגדירו את זה כאמנות רחוב. זה היה השלב שבו אמני גרפיטי התחילו לעבור לדימויים", הוא אומר. בד בבד החל הקהל הרחב להחשף לתבניות של מופעי גרפיטי ברחוב, עם חתימות שחוזרות על עצמן. הדימויים היו נסיונות להנגיש את האמנות גם לקהל שפחות מעורה בסצנה. את השמות, הטאגים, ניתן היה לראות ברחבי העיר, אולם הם זוהו בעיקר על ידי אמני גרפיטי אחרים, כסוג של תקשורת תוך קהילתית כי אנשים רגילים לא ממש מתעניינים או מבינים בזה", הוא אומר, "ואותם אמני גרפיטי הבינו שאם הם יעשו את זה יותר נגיש אז יזהו את זה גם אמני גרפיטי וגם אנשים. זו מין אבולוציה כזו של המדיום, התפתחות לדמויות".
הוא התחיל עם דמות יחידה שצוירה ביד על סטיקרים. "או שאני סקרן מדי או משתעמם מהר מדי, אבל לא הספיקה לי הדמות האחת. התחלתי לפתח סדרה של דמויות די פשוטות, ואז רציתי יותר תחכום ויותר נפח. בדרך למדתי תולדות האמנות והכל הסתבך", הוא מספר בחיוך.
"תליתי את הדמויות שלי בכל העיר. בהתחלה הדמויות היו פשוט התפתחות של גרפיטי". ככאלו, הן פעלו על פי אותו ההגיון והפרקטיקה של אמני הגרפיטי. "בטאגינג אתה לא בוחר מיקום, אתה מפזר את זה כהשתלטות על שטח, כיבוש כזה. אתה מסמן את הטריטוריה. כמו כל שיטת פרסום, אם תשימי איזשהו דימוי או איזה פוסטר, תפזרי את זה במספיק מקומות בעיר אז הבן אדם שרואה את זה יקלוט את הנוכחות של הדבר אחרי שהוא ראה את זה כמה פעמים". העבודות של KLONE התקבלו כסוג של עוף מוזר בנוף העירוני, בגלל שבארץ לא היה בזמנו אף אחד אחר שעשה דמויות. "התחלתי לעשות את זה בקטן – הכנתי את הדמות על מדבקות ואז הדבקתי", הוא מספר. האקט הקטן הזה שינה ללא היכר את המשטחים העירוניים בעיר. "לפני עשר שנים כל העמודים של העיר היו נקיים. לגמרי. לא היה אף סטיקר, ואפילו המועדונים עוד לא לקחו את השיטה הזו של להדביק פרסומות או פלאיירים על עמודים", הוא אומר בגאווה לא מוסתרת. "זה מצחיק כי רואים כמה זה שונה היום, ואיך שזה השתנה אפילו כמה שנים אחרי. כל עמוד היה אז נקי לגמרי, ואז גם לא היית צריך הרבה מדבקות. הייתי הולך ומדביק, ותוך כמה חודשים הייתי שומע מסביב מחברים שהרבה אנשים פתאום קולטים את זה ושואלים מי זה ומה זה. רציתי לעשות שיכפולים, אבל כולם קצת שונים כי הם כולם מצויירים ביד".
גוף העבודות של KLONE כבר מזמן לא מוגבל לסטיקרים. "העבודה שלי התפתחה והפכה להיות בעלת הרבה יותר נפח, עם רפרנסים לסביבה ולאירועים היסטוריים. זה לאו דווקא טוב, כי לפעמים היותר פשוט יותר..". הוא מחפש אחר המילה המתאימה, מוותר ומנסה במקום זאת אנלוגיה. "זה כמו הרישום הפשוט של פיקאסו לעומת הגרניקה – לשניהם יש את אותו משקל אמנותי בעצם, אבל אחד מהם מתייחס לכל הרפרנסים של אותה התקופה, והאחר מסכם את כל עבודת החיים שלו".
"מן הסתם [העבודה שלי] התפתחה, היא מתפתחת כל הזמן. עכשיו אני מצייר, בדיוק היתה לי תערוכת יחיד בתל אביב ועכשיו יש תערוכה שרצה בגלריה אלפרד שלי ושל אסי משולם, איתו עבדתי במשך שנה וחצי. עכשיו הייתי במינכן ועשיתי עבודה לתערוכה קבוצתית במוזאון שם, והעבודה נשארה באוסף הקבע של המוזאון. אני עובד עכשיו גם על אנימציות…" הוא עוצר ומחייך, "יש לי בעיה שאני לא יכול להשאר רק על דבר אחד. יש לי חברים כמו know hope שלקח משהו אחד והוא עובד עליו, ואם אני מסתכל 6 שנים אחורה זו עדיין אותה הדמות. אם את מסתכלת אצלי שש שנים אחורה – אני כבר לא שם מזמן. זו גישה שונה – [אצל Know Hope] זה פחות ציור ויותר.. הוא יותר משורר מאשר צייר. יותר חשוב לו הטקסט מהדימויים. אני פשוט משתעמם ממש מהר, ועולם הדימויים שלי כל הזמן מתרחב. כל הזמן מעניין אותי לעשות עוד משהו ולשנות את זה. כל הזמן הרף עולה ומעניין אותי לעשות משהו חדש. עכשיו מצאתי זמן לעשות אנימציה, אבל אנימציה של ציור קיר – לעבוד על קיר, למחוק וליצור אנימציית פריים ביי פריים. יש מעט מאד אמנים שעד עכשיו עשו את זה בישראל. נניח, ה–BFC (Broken Fingaz Crew, מ.ק.) עשו את זה, אבל מה שאני עושה מאד שונה ממה שהם עשו, מבחינת השפה הויזואלית שלנו. שלהם עמוסה בצבע וגדושה ושלי בדרך כלל הרבה יותר נקיה".
הוא מודה בגאווה בהפרעת הקשב היצירתית שלו, שגורמת לו להתפרש על תחומים רבים ושונים "אני חייב לדעת לעשות הכל. מאז שאני ילד אני עובד הרבה עם הידיים. הייתי מסגר, ונגר, ואחרי הצבא בניתי תפאורות וכאלו, ואני עדיין בונה דברים", אומר KLONE בפשטות, "המטרה היא לא שיהיה לי הרבה כסף, בית וזה. זה יהיה נחמד, אבל זו לא המטרה". הניצחון הגדול שלו, מבחינתו, הוא ההתמדה בתחום לאורך זמן. "זה שאני עדיין ממשיך לקיים את עצמי ולעשות את זה כל יום. זה שאני לא נרקב, ואני תמיד ממשיך לאנשהו".
בשונה מאד מרמי מאירי, KLONE לא מחפש את אישור או תגובת הקהל. " הרבה פעמים דברים שמאד הצליחו מבחינת קהל לא כל כך עניינו אותי. אני הרבה יותר נהנה מתהליך העבודה מאשר מהתוצאה. תוצאה זה משהו שאתה נהנה ממנו לרגע, אבל אני יותר נהנה לעשות. הרבה פעמים כשאני עובד על משהו וזהו, זה גמור, נגיד בערב פתיחת תערוכה, באותו ערב הראש שלי לא שם כי אני כבר חושב על משהו אחר".
בחוסר סנטימנטליות מופגן הוא מגיב בתמיהה על הבקשה לנקוב ביצירה שהוא הכי אוהב. "יש דברים שמאד נהניתי לעשות אותם באותו רגע, ואם אני רואה אותם שוב אני אומר 'אה, זה יצא נחמד', אבל אני אוהב את כל מה שאני מוציא החוצה, כי אין סיבה להוציא את זה החוצה אם אתה לא נהנה מזה. אני פשוט מתייחס אל זה כאל תקופה מסויימת. יכול להיות שעכשיו אני פחות אתלהב ממשהו שעשיתי לפני כמה שנים אבל זה היה נקודת ציון אז. ברגע שאני אגיע למצב שיש עבודה שאני הכי אוהב – לא יודע, אני אפסיק לעשות. לא הגעתי לשיא, ואני מקווה שזה גם לא יגיע. אולי בגיל 80 כזה, אם אני אחיה עד אז".
– ואתה מתכוון עד גיל 80 להמשיך לעשות את אותו הדבר?
"לא אותו דבר, למה אותו הדבר? יש מצב שדברים אחרים לגמרי. אני לא יודע מה יהיה שנה הבאה, אז מאיפה לי מה יהיה עוד 50 שנה?"
בינתיים העיר ממשיכה להתקשט ולהתחדש בתועפות יצירות, שבלונות, גרפיטי וציורים שמעטרים כל תיבת חשמל ועץ רענן, עם יצירות שעוברות אבולוציה מזורזת, מתכתבות זו עם זו בחדווה ומתפשטות מקירות המפעלים הנטושים בקריית מלאכה עד לחדרי המדרגות המצוחצחים בלב תל אביב. את העבודות של קלון בן ה–80 וחבריו המקשישים כנראה נמשיך ולראות גם עוד 50 שנה, אם ישאר בתל אביב סנטימטר מרובע נטול ספריי צבע.

Share.

Comments are closed.