טביליסי: החלום הגאורגי

0

השבטים השונים שנלחמו על האדמה הפורייה שלמרגלות הרי הקווקז נלכדו במרוצת השנים תחת ניסיונותיהן של מעצמה אחר מעצמה להשתלט על האזור החשוב. מיקומה הגיאוגרפי של הארץ שעתידה להיות גאורגיה הוביל אותה לעמוד במרכזן של מלחמות רבות. מתוך אותן התקופות הקשות פיתח העם הגאורגי את הגדרתו העצמית ולבסוף זכה בעצמאות, אך דרך ארוכה עוד צפויה למדינה הצעירה, שנמצאת תמיד תחת איום מצד אימפריות בעלות אינטרסים | ידין רומן

לפני 25 מיליון שנים הביא החיכוך בין שני לוחות בקרום כדור הארץ להתרוממותו של רכס הרים נישאים באורך של כאלף קילומטרים, שחוצץ בין הערבות של אסיה לעמקי הנהרות של אירופה. הרודוטוס, במאה ה-5 לפני הספירה, קרא לרכס הרי הקווקז: "שבטים רבים חיים בהם," כתב, "החיים מליקוט עשבי בר." עבור היוונים היה הקווקז סוף העולם, המקום שאליו הוגלה פרומתאוס לאחר שגנב את האש מהאלים. עבור המוסלמים היה הקווקז ארץ ההרים, שמעבר להם מתגוררים העמים המסוכנים של גוג ומגוג.

הרי הקווקז, הנמתחים בין הים השחור לים הכספי, יוצרים שורה של רכסים גבוהים ומקבילים המתרוממים במתינות במערב, הופכים במרכזם לשורה של פסגות מכוסות שלג, ומתפצלים במזרח לשתי שלוחות ההולכות ומנמיכות לעבר הים הכספי.

פסגות הקווקז גבוהות מהרי האלפים. האלברוס (Elbrus), ההר הגבוה באירופה, מתנשא לרום של 5,642 מטרים מעל פני הים, השחארה (Shkhara) לגובה של 5,201 מטרים, והקזבק (Kazbek) לגובה של 5,050 מטרים. שורה של פסגות נוספות מגיעות לרום של יותר מ-4,000 מטרים.

עד לעת החדשה, הקווקז אכן היה קיר שחסם את המעבר בין העולם האירופאי לעולם האסיאתי. האפשרות היחידה לעקוף את הרכס הייתה לאורך חופו החולי של הים הכספי, בנתיב מועד להתנגשות בין נוודי הערבות לבין עמי המזרח הקרוב. הנתיב העוקף את הרכס ממערב, לאורך חופי הים השחור, נפרץ רק ב-1890 על ידי מהנדסיה של האימפריה הרוסית, שיצרו דרך על גבי סוללה בתוך הים.

דרך ההר עצמו אפשר היה לעבור רק במשעולים צרים, מסוכנים ומושלגים במשך רוב ימות השנה. אפשרות המעבר היחידה שלא הייתה מכוסה שלגי עד עלתה מצפון לרכס לאורך נהר הטרק (Terek) הקניוני, טיפסה למעבר הרים ברום של אלפיים מטרים מעל פני הים, וירדה לאורך יובליו של נהר האראגבי (Aragvi). במאה ה-18 ייהפך הנתיב הזה למעבר היבשתי המרכזי בהר, לאחר שייפרץ על ידי צבא הצאר, ויכונה בשל כך "הדרך הצבאית".

נופי הקווקז מגוונים: עמקי נהרות פוריים, רמות גבוהות של מרעה קיצי ומישורים המושקים במי השלגים המפשירים משני צדי הרכס. המגוון הטופוגרפי והאקלימי מסביר את ריבוי התרבויות בקווקז. עשרות לשונות, כתב ייחודי, דתות ומסורות. ג'בל אל-ליסאן, "הר השפות", קראו לקווקז הגיאוגרפים המוסלמים. בצפון-מערב הקווקז מתגוררים צ'רקסים (Circassians) ואבחזים (Abkhaz), במרכז אוסטים (Ossetians), לאורך נהר הטרק יושבים דוברי שפות הנאח (Nakh) למיניהן: הצ'צ'נים (Chechens) והאינגושים (Ingush). בהר הגבוה מתגוררים חבסורים (Khevsurs) וסוואנים (Svans), מצפון לרכס חיים אווארים (Avars), דרגינים (Dargins), קומיקים (Kumyks) ולזגינים (Lezgians). בדרום-מזרח חיים אזרים (Azerbaijanis) וארמנים (Armenians). בגאורגיה של ימינו, ממערב לאזרבייג'ן, מתגוררים דוברי השפות הכרתווליות (Kartvelian): גאורגית (Georgian), מגרלית (Megrelian), סוואנית (Svan) ולאזית (Laz) – שפות שאין ביניהן כל קשר.

בין שתי אימפריות

תולדותיהן של המדינות מדרום לקווקז הן סיפור של ממלכות קטנות שהיו כלי שרת בידי האימפריות הגדולות שגבלו עמן. מקדמת דנא התיישב האדם בגאורגיה. שלדים בני 1.8 מיליון שנה שנמצאו בדמניסי (dmanisi), 80 קילומטרים מדרום-מערב לטביליסי, הם שרידי ההומינידים הקדומים ביותר שנמצאו מחוץ לאפריקה. עדויות מחפירות ארכיאולוגיות מראות שייצור היין אף הוא התחיל באזור הזה, לפני 7,000 שנה לפחות, יחד עם ראשיתם של המטלורגיה ושל עיבוד הזהב.

במאה ה-13 לפני הספירה התגבשה בחוף המזרחי של הים השחור ברית של שבטים כארתליים: מגרלים, לאזים וצ'אנים (Chan). בסביבות המאה ה-8 לפני הספירה הגיעו לחופי הים השחור מתיישבים יוונים, שהקימו יחד עם השבטים המקומיים את ממלכת קולכיס (Colchis ביוונית, Kolkheti בגאורגית), הידועה מאגדת גיזת הזהב.

מזרחה מהים השחור קמה במאה ה-4 לפני הספירה ממלכה נוספת בשם איבריה (Iberia). קולכיס ואיבריה נכבשו על ידי אלכסנדר מוקדון לקראת סוף המאה ה-3 לפני הספירה והפכו לממלכה מאוחדת, יוונית-מקדונית. לאחר מותו של אלכסנדר וחלוקת האימפריה שהקים בין מצביאיו, הממלכה המקדונית של דרום הקווקז לא סופחה לאף אחת מממלכות היורשים, אבל התרבות ההלניסטית המשיכה לפרוח באזור.

לאחר שהרומאים חיסלו את האימפריה הסלווקית  במאה ה-1 לפני הספירה, ייסד המלך טיגרנס  על חורבותיה את ממלכת ארמניה, שהשתרעה מהים הכספי ועד לים התיכון. טיגרנס חבר לשכנו מדרום, מיתרידטס מלך פונטוס, במלחמה נגד רומא, והובס על ידי פומפיוס. פומפיוס קרע שטחים נרחבים מממלכת ארמניה, אבל היא הושארה על כנה כחיץ בין האימפריה הרומית והפרתים.

קולכיס ואיבריה הפכו לפרובינציות רומיות. במאה ה-2 לספירה הצליחה איבריה לקבל את עצמאותה מרומא וכבשה חלקים מתוך ממלכת ארמניה. הממלכה הגאורגית הראשונה הזו נשארה עצמאית עד לשנת 562, אז סופחה לאימפריה הביזנטית.

על פי המסורת בגאורגיה, ראשוני השליחים הנוצרים הגיעו לדרום הקווקז שנים מועטות לאחר צליבתו של ישו. אבל הנצרות הממלכתית הממוסדת הגיעה לאזור במאה ה-4, כאשר בשנת 327 התנצרו מלכי איבריה. המסורת מייחסת את התנצרותם של מלכי גאורגיה הקדומים לנינו הקדושה  מקפדוקיה, שחיה בימיו של קונסטנטינוס הגדול.

במזרח גאורגיה של ימינו התגבשו שתי ממלכות מקומיות – כארתלי (Kartli) וקאחתי (Kakheti). במאה ה-5 חוסלו שתי הממלכות על ידי הפרסים, והשאה הפרסי מינה מושלים מטעמו לנהל אותן. בסוף המאה ה-5 מרד בפרסים אחד מנסיכי משפחת המלוכה הכארתלית, הנסיך וחטנג הראשון גורגסלי שהצליח להחזיר לממלכה את עצמאותה.

לאחר מותו של וחטנג בשנת 502 ולאחר תקופת שלטון קצרה של בנו, חזרה הממלכה להיות פרובינציה פרסית.

בשנת 645, לאחר ניצחון הצבא הערבי על הביזנטים, נמלט מפקד הצבא הביזנטי לכארתלי. אולם שליט הממלכה, סטפנוז השני, החליט לבקש דווקא את חסותם של הערבים, ושלח שליחים נושאי מתנות לחביב אבן מסלמה, המפקד המוסלמי. הלז שמח לקבל את כניעתה של כארתלי והוציא לטביליסי "מסמך הגנה" שאפשר את המשך קיומה של הממלכה.

תור הזהב ושברו

בגרט השלישי  עלה לשלטון בכארתלי בשנת 975, ושלוש-עשרה שנה אחר כך הצליח לאחד את גאורגיה המערבית והמזרחית למשך שישים שנה, עד ששבטי הסלג'וקים, בהנהגתו של אלפ ארסלאן, פרצו ממרכז אסיה והביסו את הצבא הביזנטי בקרב מנזיקרט בשנת 1071. הסלג'וקים הותירו על כנם את מלכי כארתלי, אבל רק כממלכת חסות סלג'וקית. בשנת 1089 עלה לשלטון בכארתלי המלך דוד הבנאי (Davit IV Agmashenebelis). שש-עשרה שנה אחר כך הצליח דוד לספח לממלכתו את קאחתי, ובשנת 1121 גירש את הסלג'וקים מטביליסי, שאותה הפך לבירתו. דוד הבנאי הפך את גאורגיה לאחת הממלכות החזקות בקדמת אסיה, והפריחה הכלכלית שבאה בעקבות כך פתחה תור זהב תרבותי בגאורגיה, במאה ה-12. דוד הבנאי מת בשנת 1125, ועל כיסאו עלה בנו דמטרה הראשון (Demetrius I; 1156-1125) ואחר כך גיורגי השלישי (Giorgi III; 1184-1156).

מבין השליטים בתקופת תור הזהב של גאורגיה, האהובה ביותר הייתה בת נכדתו של דוד הבנאי, המלכה תמר. היא נולדה בשנת 1154 ומלכה בתחילה יחד עם אביה, גיורגי השלישי, ובגפה בשנים 1213-1184. תמר הרחיבה את שטחי הממלכה, מהים השחור ועד הים הכספי, וניצחה את הטורקים בקרב שאמחורי (Samhouri; 1195), ושוב בקרב באסיאני (Basiani; 1202). לאחר כיבוש קונסטנטינופול על ידי צלבני מסע הצלב הרביעי, בשנת 1204, הקימה אימפריה ביזנטית חדשה בטרבזון בהנהגת קרוב משפחתה, הקיסר אלכסיוס קומננוס, שגדל בגאורגיה.

תור הזהב הסתיים באחת. ב-1220 פשטו על גאורגיה ג'ינגיס חאן ופרשיו המונגולים. בעקבותיהם הגיעה המגפה השחורה ב-1366, ואחר כך שש פשיטות מונגוליות נוספות בהנהגת טימור לנג, בין השנים 1386 ל-1403.

המלך האחרון של גאורגיה המאוחדת היה אלכסנדר הראשון (Alexander I; 1443-1412). עם מותו נחלקה הממלכה בין שלושת בניו. הבכור קיבל את כארתלי שבירתה טביליסי, השני קיבל את ממלכת אימרתי (Imereti) שבירתה כותאיסי (Kutaisi), והשלישי את קאחתי שבירתה תלאווי (Telavi). התפרקותה של הממלכה המאוחדת אפשרה למשפחות אצולה נוספות להשתלט על אזורים אחרים של הממלכה, במגרליה (Megrelia), בגוריה (Guria) ובסוואנטי (Svaneti).

לאחר נפילת ביזנץ לידי העותמאנים בשנת 1452, התחרו הפרסים והעותמאנים על השליטה בדרום הקווקז. המלכים המקומיים אמנם הושארו על כנם אבל נדרשו למלא את מצוות שליטיהם בקונסטנטינופול ובאיספהאן. שאה עבאס שליט פרס מ-1587 עד 1629, ביסס את שלטונו בקאחתי ובכארתלי, ודיכא את ניסיונות המרידה של בית המלכות. שישים אלף איש מתו בקרבות עם הפרסים ומאה אלף הוגלו.

בואו של הצאר

במאה ה-16 הפך אזור הקווקז לארץ מריבה בין שתי מעצמות האסלאם הגדולות – האימפריה העותמאנית והאימפריה הפרסית-הספווית (Safavid). לאחר רבע מאה של קרבות בלתי פוסקים בין שתי המעצמות נחתם ב-1555 הסכם אמסיה, שבו הסכימו העותמאנים והפרסים על אזורי השפעה בקווקז. העותמאנים קיבלו את ממלכת אימרתי הנוצרית במערב גאורגיה ואת אזורי שפלת חוף הים השחור, ואילו הפרסים קיבלו את ממלכות כארתלי וקאחתי הנוצריות, במזרחה של גאורגיה, יחד עם האזורים הארמניים של ממלכת ירוואן (Yerevan), ואת הנסיכויות האסלאמיות בואכה הים הכספי. חלוקה דומה בין העותמאנים לפרסים התקיימה גם באזורים שמצפון לקווקז.

המלכים והנסיכים של גאורגיה, צאצאי משפחת המלוכה העתיקה של בגרטיוני (Bagrationi), למדו לנווט את דרכם בין שתי המעצמות האסלאמיות.

לקראת סוף המאה ה-17 החלה האימפריה הפרסית-הספווית להיחלש. בתחילת המאה ה-18 פשטו שבטים אפגניים על פרס וכבשו את הבירה הספווית, איספהאן. במקביל פרצה מלחמה בין העותמאנים לשאה הספווי. זה הודח לאחר התבוסה ואת כיסאו תפס המצביא הספווי נאדר שאה. לאחר שנרצח נאדר שאה ב-1747 פרצה מלחמת אחים באימפריה הפרסית, וזו התפוררה.

את נפילתה של פרס ניצל ארקלה השני (Erekle II), מלך קאחתי, לאיחוד ממלכות כארתלי וקאחתי ולייסוד של ממלכה חזקה, אם כי קצרת ימים, שהשתלטה גם על הנסיכויות האסלאמיות והארמניות בדרום ובמזרח.

תהליכי ההיחלשות של פרס אירעו בד בבד עם התרחבותה של האימפריה הרוסית. ב-1556 הגיעו הרוסים לחופי הים הכספי. בשנים שלאחר מכן שלחו הצארים שליחים ושגרירים אל ראשי הממלכות בגאורגיה, על מנת להכיר את הממלכות הנוצריות על גבול האסלאם ולאסוף מידע גיאוגרפי וצבאי על הקווקז.

התעניינותם של הרוסים במתרחש מעבר לרכס הקווקז התעוררה מחדש עם עלייתו של פטר הגדול לשלטון. היכולות הימיות שפיתח היו טובות לא רק להגנה על בירתו החדשה, סנט פטרסבורג, בים הבלטי, אלא גם לשליטה בים אזוב, שמוביל אל הים השחור. בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-17 ניצל פטר את יכולותיו הימיות וכבש את באקו, על גדות הים הכספי, והכריח את הפרסים לוותר על אחיזתם לא רק בחוף אלא גם בשטחים המזרחיים של דרום הקווקז, כולל מזרח גאורגיה. נאדר שאה הצליח להחזיר לידיו את השטחים שכבשו הרוסים, אולם הממלכות הנוצריות מדרום לקווקז גילו אז בעל ברית נוצרי כנגד המעצמות האסלאמיות.

קתרינה הגדולה הייתה זו שמימשה את תפיסת המרחב הזו של הרוסים לגבי הקווקז. תוכניתה הייתה להפיל את האימפריה העותמאנית ולהושיב נסיך רוסי על כיסא ביזנטיון המחודשת. לשם כך חוזקו מערכי ההגנה בדרום הקיסרות וקהילות של קוזקים נשלחו מאוקראינה להתיישב על גבול הקווקז.

הפעילות הרוסית לא עברה בשקט, ובשנת 1768 פרצה מלחמה בין הרוסים לעותמאנים. במהלך המלחמה פרצו הכוחות הרוסיים את המעבר דרך רכס הקווקז, שייקרא לימים הדרך הצבאית הגאורגית. המלחמה הסתיימה בהסכם ב-1774, שבו קיבלה רוסיה אזורים נרחבים בים השחור וזכות לעבור בדרדנלים ובבוספורוס על מנת להגיע אל נמליה בים הזה.

קתרינה הגדולה אף הבטיחה הגנה לממלכת כארתלי-קאחתי, הבטחה שעוגנה בחוזה גאורגייבסק (Georgievsk) ב-1783. החוזה הניב סבב קרבות נוסף עם העותמאנים בשנת 1787, שבסיומו קיבלו הרוסים שטחים נוספים לאורך חופי הים השחור.

על חורבותיה של האימפריה הפרסית-הספווית צמח בינתיים כוח חדש, ממלכתם של הקג'ארים (Qajar), משפחה טורקמנית שמנהיגה, אגא מוחמד שאה, החל לפזול לעבר ממלכת כארתלי-קאחתי. לשם הגנה מפני תוכניות ההתרחבות של אגא מוחמד חתם ארקלה השני על הסכם ההגנה עם קתרינה הגדולה.

אולם הרוסים לא עמדו בהבטחותיהם (אם כי ב-1983 הם חגגו בכל זאת מאתיים שנה להסכם ההיסטורי). חיל המצב הרוסי נסוג מטיפליס (Tiflis; שמה הטורקי של טביליסי), וב-1795 פלש אגא מוחמד לכארתלי, החריב את טיפליס עד היסוד, טבח בתושביה ואת הנותרים מכר לעבדים. שנה לאחר מכן הכתיר עצמו אגא מוחמד כשאה הפרסי, תוך שהוא מעביר את הבירה הפרסית מאיספהאן לטהרן.

מלך כארתלי-קאחתי אמנם הושאר על כנו, אבל הפחד מפני הקג'ארים הביא אותו להעמיק עוד יותר את קשריו עם הרוסים. ב-1799, יורשו של ארקלה, גיורגי ה-12 (George XII), ביקש מהצאר הרוסי לספח את ממלכתו לאימפריה הרוסית. זמן קצר לאחר שהגיעה הבקשה הזו לסנט פטרסבורג מתו גם גיורגי וגם הצאר הרוסי. הצאר החדש, אלכסנדר הראשון היה הרבה יותר החלטי לגבי גבולו הדרומי. על מנת לנצח במלחמתו הקרבה עם נפוליאון הוא הכריז בספטמבר 1801, על בסיס בקשתו של גיורגי ה-12, על סיפוחה של ממלכת קארתלי-קאחתי לאימפריה הרוסית. בניגוד לכוונותיו של גיורגי, הוא הדיח את בית המלוכה הישן ומינה את הנסיך פבל צ'יצ'יאנוב (Pavel Chichianov), גאורגי במוצאו, למושל אזור דרום הקווקז. צ'יצ'יאנוב מיגר במהירות את ניצני המרד של משפחת המלוכה והגלה למוסקבה את אחרוני בני המשפחה המלכותית.

סיפוח גאורגיה על ידי הרוסים לא עבר בשקט. בין השנים 1804 ל-1813 ניהלה רוסיה מלחמה נגד הפרסים, ובין השנים 1806 ל-1812 מלחמה נגד העותמאנים. במקביל, כזכור, נלחמו הרוסים גם בנפוליאון – עד כדי כך גדולה הייתה עוצמתה של האימפריה הרוסית.

עם סיום המלחמות נגד הפרסים והעותמאנים נקבעו גבולות חדשים בדרום הקווקז, כאשר רוסיה קיבלה את מזרח גאורגיה ומערבה, הממלכות העתיקות של כארתלי-קאחתי במזרח ואימרתי במערב, ואת האזורים שלימים יקומו בהם הרפובליקות של ארמניה ושל אזרבייג'ן.

הרוסים היו צריכים עתה לנהל מלחמה, שתימשך חמישים שנה, עם השבטים והעמים שבקווקז עצמו. במטרה להפריד בין שטחי השבטים הלוחמים לבין השטחים שבהם התיישבו כעת רוסים הוקמו קווי הגנה מבוצרים שלאורכם יושבו קוזקים. בנקודות מפתח הוקמו מחנות צבאיים ליחידות צבא סדירות, ששימשו גיבוי לקוזקים בעת הצורך.

ב-1816 נשלח אלכסיי ירמולוב (Aleksey Yermolov) לפקד על כוחות הצאר בקווקז. ירמולוב שינה לחלוטין את תפיסת הלחימה של האימפריה. לא עוד הידברות, שוחד, מתנות ופיתויים, אלא מלחמה של ממש, על פי דוקטרינות המלחמה החדשות שהתפתחו במהלך מלחמות נפוליאון. ירמולוב לא היה מחיל הפרשים, כמו קודמיו בפיקוד על הקווקז, אלא תותחן, בוגר הקרבות נגד נפוליאון, והבין את היכולות של עוצמת אש. הוא פתח במלחמה צבאית של ממש, תוך שימוש במכות אש חזקות בתגובה לכל ניסיון לחדור את קווי ההגנה. הרוסים התייחסו לירמולוב כאל גיבור וקיבלו את האכזריות בהתלהבות: "קווקז! הרכיני ראשך המושלג," כתב פושקין, "ירמולוב מגיע."

ב-1827, לאחר רצח הצאר אלכסנדר הראשון וניסיון הפיכת הקצינים נגד הצאר החדש, ניקולאי הראשון, הודח ירמולוב והוחלף באיוואן פסקביץ' (Ivan Paskevich), שהוביל את צבא הצאר לניצחונות מוחצים נגד הפרסים, שכללו את כיבוש ירוואן בארמניה וטבריז בפרס. הבריטים, שחששו מכיבושים נוספים של הרוסים בפרס, הביאו את הצדדים לידי הסכם להפסקת הקרבות. עם סיום הקרבות עם הפרסים, פרצה מלחמה נוספת עם העותמאנים, שנגמרה אף היא בתבוסתם. כתוצאה משתי המלחמות האלה הורחבו עוד יותר השטחים שבשליטת רוסיה בגבולה הדרומי.

בקרבות הקווקז נהרגו יותר מעשרים אלף חיילים רוסים ועשרות אלפים מאנשי ההרים. השיא בפעולות הלחימה בקווקז היה בשנים 1864-1860, שבהן הוחלט להגלות כפרים שלמים מהאזורים שבהם התגוררו צ'רקסים ומוסלמים אחרים. שיירות-שיירות של מפונים, כפרים שלמים, הוצעדו לעבר חופי הים השחור, ליישוב מחדש ולגירוש אל שטחי האימפריה העותמאנית.

לאחר סיום הלחימה בהרים, ב-1864, גורשו גם המוסלמים מאבחזיה, ולאחר הקרבות בין הרוסים לטורקים ב-1878-1877 נוקו מתושביהם אזורים מוסלמיים נוספים. מתוך 505 אלף כפריים בצפון-מערב הקווקז גורשו בין 400 ל-480 אלף. מספר המוסלמים שעזבו או גורשו במהלך המאה ה-19 כולה מהשטחים שיהיו לימים חלק מרוסיה נאמד בשני מיליון בני אדם. רבים מתו בדרך. אלה שהגיעו לתחומי האימפריה העותמאנית יושבו מחדש באזורי ספר, במזרח אנטוליה (Anatolia), בבלקנים, בסוריה ובארץ ישראל.

ניצני לאומיות

רוסיה האימפריאלית הביאה את גאורגיה לעולם המודרני. טביליסי נבנתה מחדש כעיר מודרנית ובה שדרות רחבות, מבני ציבור בסגנון ניאו-קלאסי ובתי מידות עם חזיתות אר-נובו. חלק גדול מהצמיחה הכלכלית הגיע לידיהם של מתיישבים רוסים שהיגרו לגאורגיה. בסוף המאה ה-19 היו 58% משטחה של גאורגיה בבעלות רוסית או ממשלתית. מעמד הסוחרים האמיד כלל בעיקר ארמנים.

בד בבד עם תהליכי העיור הוקמה ברחבי המדינה תשתית מודרנית ומערכת חינוך שממנה צמחו ראשוני האינטלקטואלים הגאורגים, ביניהם איליה צ'בצ'בדזה (Ilia Chavchavadze) ואקקי צ'רטלי (Akaki Tsereteli), שהחלו להטמיע בגאורגיה תודעה לאומית עצמאית. בסוף המאה ה-19 נוספו ללאומיות השפעות סוציאליסטיות ומרקסיסטיות והוקמו תנועות ראשונות ברוח זו. ב-28 באוקטובר 1905 פרצו קוזקים לאסיפה של הסוציאל-דמוקרטים בטביליסי והרגו שישים מהמשתתפים. שנתיים אחר כך נהרג צ'בצ'בדזה בנסיבות מסתוריות.

לאחר המהפכה ברוסיה ב-1917 זכתה גאורגיה לתקופה קצרה של עצמאות. אך עד מהרה נקלעה לתככים בינלאומיים על הגישה למרבצי הנפט בים הכספי. באפריל 1918 הכריזה על עצמה טרנסקווקזיה (גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן) כעל מדינה פדרלית עצמאית. בחודש אחר כך ניתקה עצמה גאורגיה מהפדרציה לאחר שקיבלה הבטחות מגרמניה להגנה מפני הבולשביקים. הצבא הגרמני סייע בגירוש הטורקים מבטומי שעל שפת הים השחור. שבוע לאחר תבוסת גרמניה וטורקיה במלחמת העולם הראשונה, בסוף 1918, הונחתו 15,000 חיילים בריטים בבטומי.

בריטניה רצתה להחזיק בדרום הקווקז כאזור חיץ נגד הבולשביזם.

בינואר 1920 הכירו בעלות הברית בשלוש המדינות של טרנסקווקזיה, וגאורגיה הרגישה סוף-סוף שזכתה להגנה של חבר הלאומים. אולם הבריטים, לאחר הבנות סודיות עם הרוסים, נסוגו מגאורגיה. ב-16 בפברואר 1921 פלש לדרום הקווקז הצבא האדום. טביליסי נכבשה תוך תשעה ימים.

גאורגיה הפכה לרפבוליקה סוציאליסטית סובייטית. השלטון החדש, במצוותו של סטלין, החל בטיהורים בקרב האצולה, הכמורה, האינטליגנציה והאליטה הפוליטית. כאשר ציוו השלטונות על סגירתן של כנסיות פרץ מרד, ובאזורי ההר החלו פעולות גרילה נגד הצבא האדום. אולם הצבא הצליח לדכא את המרידה. עשרת אלפים איש הוצאו להורג ועשרות אלפים ברחו מהמדינה.

ב-1936 ערך סטלין גל שני של טיהורים בגאורגיה. גל נוסף נערך בשנת 1952, ערב מותו. חרושצ'וב עלה לשלטון לאחר מותו של סטלין, והכרזתו ב-1953 נגד "פשעיו של סטלין" עוררה מרד אנטי-רוסי נוסף בטביליסי, ב-9 במרץ 1956, שהסתיים בטבח של עשרות מפגינים צעירים על ידי טנקים וחיילים רוסים.

סופה של ברית המועצות

השיטה הקומוניסטית יצרה מערכת חברתית שבה כל המוצרים מקורם במדינה והשגתם תלויה בטיב הקשרים שהאזרח טווה עם נציגי השלטון. הישרדות יום יומית נעשתה תלויה במידת היצירתיות בשחיתות. ניסיונות למיגור השחיתות היו אמנם חלק מתפיסתו של המשטר הסובייטי אבל מאמצים אלה בדרך כלל נכשלו או רק יצרו שחיתויות חדשות.

מבחינת הסובייטים ברחבי ברית המועצות, הקווקז היה סוג של גן עדן, מקום של חופש ובילוי. כמו בתקופת הצאר, ברית המועצות טיפחה אתרי תיירות, נופש ומרפא לאורך חופי הים השחור. סוחומי (Sukhumi) שלחוף הים השחור הפכה לאתר המרפא הגדול בברית המועצות, היהלום בריביירה האדומה בים השחור.

התפיסה הפסטורלית הזו חלחלה גם אל חיי האמנות והרוח של גאורגיה. אמנים, משוררים וסופרים עסקו בנוסטלגיה של חיי הכפר, במעלליהם של מלכי העבר ובעוצמתה של תקופת הזוהר. כל אלה קיבלו חיזוק בחפירות ארכיאולוגיות, במוזיאונים, בסרטים ובספרים. העבר החדש עיצב את הלאומיות המתגבשת. המדינה החדשה, הסוציאליסטית, שניסתה בעצם להחליש את הקשרים הלאומיים, דווקא חיזקה אותם עוד יותר.

השלטון הצארי וביתר שאת השלטון הסובייטי יצרו תהליך של עיור מהיר ברפובליקות דרום הקווקז. טביליסי צמחה מ-695 אלף נפש ב-1959 ליותר ממיליון ב-1979. עשר שנים אחר כך כבר עמד מספר התושבים בטביליסי על 1.5 מיליון, שליש מאוכלוסיית גאורגיה. המהפכה העירונית וריכוז אוכלוסייה במקום אחד הפכו את גאורגיה, כמו את יתר רפובליקות הקווקז, ללאומיות יותר, תופעה שלא הייתה ידועה עדיין במאה ה-19. בעוד שבסוף המאה ה-19 היו הגאורגים פחות ממחצית האוכלוסייה, הרי שב-1989 הגיע מספרם ברפובליקה ליותר מ-70%. בטביליסי השינוי היה בולט עוד יותר.

תהליך הגיבוש הלאומי עבר גם על אוכלוסיות קטנות יותר שחיו בטריטוריות מובחנות – הקברדינים (Kabardin), האוסטים, הצ'צ'נים, האינגושים, האבחזים, המגרלים ועוד. הרטוריקה הסובייטית דיברה על התלכדותם של עמי המדינה לעם סובייטי אחד, ומה שקרה בפועל היה הפיכת היחידות הפוליטיות שבקווקז להרבה פחות אתניות והרבה יותר לאומיות.

שלוש ההפגנות האנטי-סובייטיות הגדולות בברית המועצות שלפני תקופת הפרסטרויקה היו בקווקז, ושלושתן נסבו על נושאים לאומיים. הראשונה הייתה ב-1965 בירוואן בירת ארמניה, בעת ציון היובל לשואה הארמנית, השתיים הנוספות היו בטביליסי ושוב בירוואן ב-1978, בעקבות ניסיון לתת לשפה הרוסית מעמד דומה לארמנית ולגאורגית במערכת החינוך.

החל מ-1985 ניסה גורבצ'וב  להנהיג שינוי מערכתי בברית המועצות, מהלך שהוביל בסופו של דבר להתפוררותה של האימפריה הרוסית. הראשונה להכריז על עצמאותה הייתה ליטא, במרץ 1990. שנה אחר כך הכריזה גם גאורגיה על עצמאות. היעלמותה של המדינה הגדולה ביותר בעולם עברה ללא מלחמות, פרט לאזור הקווקז, שם התרחשו עשרות עימותים טריטוריאליים, נחרבו עשרות קהילות ועשרות אלפי בני אדם נאלצו לברוח מבתיהם.

היחלשותה של המפלגה הקומוניסטית בסוף שנות ה-80 הביאה לעלייתן של תנועות המחאה. בטביליסי, תנועות המחאה התגבשו לקואליציה שנקראה "השולחן העגול – גאורגיה החופשית", שבראשה עמד צעיר בשם זוויאד גמסחורדיה (Zviad Gamsakhurdia), מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטה ובנו של אחד הסופרים הגאורגים החשובים במאה ה-20. "גאורגיה החופשית" זכתה בשני שלישים מקולות הבוחרים בבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות שנערכו ברפובליקה הסובייטית של גאורגיה ב-1990.

התעצמות הרוחות הלאומניות בגאורגיה הציתה גם את אלה שבאבחזיה, מחוז בעל מעמד אוטונומי עצמאי בתוך גאורגיה. כאשר נערך משאל העם על התנתקות מברית המועצות, דרשו האבחזים עצמאות משלהם. בעוד שבאזורי עימות אחרים בדרום הקווקז הייתה אחידות אתנית של רוב האוכלוסייה (למשל, נגורנו-קרבאך; Nagorno-Karabakh), באבחזיה רק 18% מהאוכלוסייה היו אבחזים, קבוצת מיעוט בתוך מולדתם שלהם מאז הוגלו תושביה המוסלמים של אבחזיה מארצם בשנות ה-60 של המאה ה-19.

מאחר שמדיניותה של הרפובליקה הסובייטית הגאורגית הייתה לעודד הגירה של גאורגים לאבחזיה, סברו האבחזים כי התנתקותה של גאורגיה מברית המועצות עלולה הייתה להביא לירידה נוספת בכוחם במולדתם. עלייתו לשלטון בגאורגיה של מנהיג לאומני כגמסחורדיה רק הגבירה את פחדיהם.

עימותים בין אבחזים לגאורגים באבחזיה לא איחרו לצוץ על פני השטח. גמסחורדיה ניסה להרגיע את רוחות הלחימה אבל הוא הודח ב-1992, ובמקומו בא אדוארד שוורדנדזה, שהוחזר ממוסקבה על מנת לעמוד בראש המדינה.

שוורדנדזה לא הצליח לרסן את הלאומנים שקראו לפתרון צבאי באבחזיה. השלטון בגאורגיה התפורר ויחידות צבא בפיקוד קצינים עצמאיים, מלוות במיליציות ימניות, פלשו לאבחזיה וכבשו את סוחומי בירתה. האבחזים השיבו מלחמה, ובסיוע של יחידות צבא רוסיות הצליחו לגרום לנסיגתם של הכוחות הגאורגיים. הסכם בחסות הרוסים במאי 1994 הביא לפרישת כוחות רוסיים בגבול בין אבחזיה לגאורגיה.

עימות טריטוריאלי נוסף התפתח בדרום אוסטיה, במרכז הרי הקווקז, שלו קשרים עם הרפובליקה האוטונומית של צפון אוסטיה שבתוך הפדרציה הרוסית. הגאורגים נוטים לראות באוסטים מהגרים שפלשו לשטחי גאורגיה, אף על פי שרוב תושבי דרום אוסטיה הם אוסטים.

ב-1988 ושוב ב-1989 נקטה הממשלה הגאורגית צעדים לחיזוק השימוש בשפה הגאורגית בחינוך ובמוסדות השלטון בדרום אוסטיה. ב-1990 סירבו הגאורגים לדרישתם של מנהיגי האוסטים לשדרג את מעמדה של דרום אוסטיה מאזור אוטונומי לרפובליקה אוטונומית, בדומה לאבחזיה.

לפיכך, ב-1990 הכריזה דרום אוסטיה על עצמה כרפובליקה בתוך ברית המועצות, פעלה לאיחוד עם צפון אוסטיה וערכה בשטחה בחירות לפרלמנט. בתגובה ביטל הפרלמנט הגאורגי את מעמדה של דרום אוסטיה כמחוז אוטונומי. גמסחורדיה ציווה על הצבא הגאורגי להיכנס לדרום אוסטיה, אולם הצבא נתקל בהתנגדות עזה של האוסטים, שנתמכו על ידי לוחמים מהצפון. ביולי 1992 הוסכם על הפסקת אש.

פרץ הלאומנות בדרום הקווקז גבה מחיר יקר. כתוצאה מהקרבות באבחזיה נאלצו 270,000 גאורגים לעזוב את בתיהם, כך גם 50,000 גאורגים מדרום אוסטיה.

גאורגיה של שוורדנדזה

שוורדנדזה השקיע את רוב שנות ה-90 המוקדמות בניסיון להביא לידי סיום את מלחמות האחים ברחבי המדינה. שוורדנדזה, היפוכו של גמסחורדיה, היה בירוקרט רוסי מיומן. הוא לא התעניין כל כך בלאומיות אלא בגיבושה של מדינה מסודרת ומתפקדת. הנשיא החדש הצליח לתמרן את הכוחות החמושים במדינה לידי הפסקת אש ולהביא למעצרם של מנהיגיהם. עד סוף 1993 הצליח להכניע את רוב מנהיגי החונטה הצבאית שהדיחה את גמסחורדיה, וגם את נאמניו של גמסחורדיה (גמסחורדיה עצמו מת ב-1993 בנסיבות לא ברורות).

הכישלונות הצבאיים והפוליטיים באבחזיה ובדרום אוסטיה המחישו לשוורדנדזה את הצורך להקים בסיס פוליטי איתן שעליו יוכל לבסס את כוחו. לשם כך ייסד מפלגה חדשה "איחוד האזרחים של גאורגיה" (CUG), שהייתה בנויה על האליטות הישנות, מהימים שבהם שוורדנדזה היה מזכיר המפלגה הקומוניסטית.

במשך רוב שנות ה-90 היה שוורדנדזה השחקן היחיד בפוליטיקה של גאורגיה. השיטה הנשיאותית החזקה אפשרה לו להיות מקבל ההחלטות האולטימטיבי. הנהגתו התבססה על מאמץ לאזן בין האינטרסים השונים בגאורגיה ולוודא שלא ייווצר כוח כלשהו שיוכל להתחרות במעמדו.

גאורגיה של שוורדנדזה הצליחה אמנם לייצב את עצמאותה, אך לא הייתה שונה בהרבה מקודמתה הסובייטית. האליטות שניהלו את המדינה בתקופה הסובייטית המשיכו לנהל אותה גם בימיו, ובאותן שיטות בדיוק. הכלכלה לא צמחה והחברות הממשלתיות שהופרטו נפלו כפרי בשל לידי מקורבי השלטון. השחיתות פרחה וגאורגיה כיכבה כאחת המדינות המושחתות ביותר בעולם.

העניין בעתודות הנפט והגז של הים הכספי ומיקומה של גאורגיה כגשר בין העתודות הללו למערב הביאו לזרם של סיוע מערבי. מרבית הכספים הגיעו לידי מקורבים לשלטון. אולם בין השיטין הצליחה ההתערבות המערבית לסייע לצמיחתה של מנהיגות פוליטית חדשה.

המבחן הגיע ב-2003, בזמן הבחירות לנשיאות, כאשר התברר ששוורדנדזה מתכוון לעשות מניפולציות בתוצאות הבחירות. אלפי מפגינים זועמים הסתערו על בניין הפרלמנט ודרשו את התפטרות הנשיא. העימות זכה לשם "מהפכת הוורדים. שוורדנדזה התפטר.

הנשיאות עברה ליושב ראש הפרלמנט, שארגן בחירות חדשות ב-2004, בפיקוח משגיחים בינלאומיים. בבחירות ניצח מיכאיל סאקשווילי (Mikheil Saakashvili), צעיר בשנות השלושים לחייו, שהתחנך באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית.

החלום הגאורגי

בתחילת דרכו אכן הוביל סאקשווילי שינויים ורפורמות. הוא נחשב ליקיר המערב ונקט גישה של התקרבות לארצות הברית וכוונה להצטרף לנאט"ו ולאיחוד האירופאי. זו הייתה אמורה להיות תעודת הביטוח שלו כנגד רוסיה האגרסיבית של ולדימיר פוטין. בשנת 2008 הוא נבחר מחדש.

ב-7 באוגוסט 2008 נכנסו כוחות גאורגיים לאוסטיה והקיפו את בירתה צחינוואלי (Tskhinvali). הרוסים הגיבו למחרת בשורה של תקיפות אוויריות, כולל הפצצת שדה התעופה הבינלאומי בטביליסי. גם לאחר שממשלת גאורגיה הביעה את נכונותה לסגת המשיכו הרוסים במתקפה וכבשו את העיר גורי. 115,000 גאורגים נמלטו מאזורי הקרבות ועשרות נהרגו.

לא ברור אם מה שהוביל ללחימה בדרום אוסטיה היו פעילויות התקפיות של הכוחות הגאורגיים או פרובוקציות של הכוחות הרוסיים. אולם מרגע שהתחילו הקרבות נגד הרוסים התמוטטה מדיניותו הפרו-מערבית של סאקשווילי. המערב הציע מילות תמיכה אבל לא נקף אצבע על מנת לעזור לו מול הרוסים, שהעמידו בסכנה את עצמאותה של גאורגיה. טנקים רוסיים לא התקדמו בסופו של דבר לעבר טביליסי, אבל דרום אוסטיה ואבחזיה היו אבודות.

המלחמה הציפה שאלות רבות לגבי מאפייני שלטונו של סאקשווילי. נעשו אמנם פעולות לחיסול השחיתות אבל יחד עמן הונהגו מגבלות על החופש האזרחי. התוצר המקומי הגולמי לנפש אמנם הוכפל אבל הרווחה לא חלחלה מעבר לאליטות השלטוניות.

ב-2012, בתום כהונתו השנייה של סאקשווילי, כאשר הגיע מועד הבחירות לנשיאות, הוא ניסה למצוא דרך להיבחר לכהונה שלישית, בניגוד לחוקה. מול מפלגתו של סאקשווילי, "התנועה הלאומית המאוחדת", הקים המיליארדר הגאורגי בידזינה איוואנישווילי (Bidzina Ivanishvili) קואליציה של מפלגות בשם "החלום הגאורגי". איוואנישווילי, אוליגרך מסתורי, שמונה לראש הממשלה ב-2011, הציב את הקואליציה שלו מול סאקשווילי לקראת הבחירות לנשיאות. עד הבחירות האחרונות הייתה שיטת המשטר בגאורגיה נשיאותית. איוואנישווילי, כמו רוב העם, תמך במעבר לשיטה פרלמנטרית, שבה ראש הממשלה הוא ראש המדינה והנשיא הוא בעל תפקידים ייצוגיים. לקראת הבחירות, הוא וסאקשווילי העבירו חוק לשינוי שיטת המשטר, ואיוואנישווילי גרס כי אם תשונה השיטה הוא יתפטר מתפקידו כראש הממשלה לאחר השבעתו של הנשיא החדש.

בבחירות זכה בנשיאות מועמדו של איוואנישווילי, גיורגי מרגוולשווילי (Giorgi Margvelashvili). איוואנישווילי, נאמן להבטחתו, התפטר מראשות הממשלה בסוף נובמבר והעביר את התפקיד לשר הפנים איראקלי גריבאשווילי (Irakli Garibashvili).

הייתה זו מערכת הבחירות הראשונה של גאורגיה שהתנהלה על מי מנוחות, ושבסופה הועבר השלטון בצורה מסודרת. ההנהגה החדשה צפויה להביא לשינויים רבים באופן שבו גאורגיה תופסת את עצמה. הנהירה לעבר המערב והאיחוד האירופאי של סאקשווילי התגלתה כמשענת קנה רצוץ. גאורגיה תצטרך לנווט בין רוסיה לאירופה, תוך הבנה שהבחירה אינה פשוטה. איוואנישווילי כבר הציע את הכיוון: גאורגיה, כמדינת חיץ בין רוסיה לבין טורקיה ואיראן, חייבת להלך על חבל דק של יחסים טובים עם רוסיה וגם של פתיחות לאירופה ולמערב.

גאורגיה חזרה למעמדה ההיסטורי: מדינת חיץ בין מזרח למערב, בין צפון לדרום; בין האיחוד האירופאי, הלוטש עיניים אל עתודות הנפט והגז של הים הכספי, לבין רוסיה, שמעוניינת בחיץ בינה לבין מדינות האסלאם ולא מעוניינת שהגז מהים הכספי יתחרה בצינור הגז שלה לאירופה. ייתכן שאם תשמור על האיזון העדין הזה תצמח גאורגיה ותפרח, ותחדש את ימיה הזוהרים מקדם עת יצאו הארגונאטים לחפש אחר גיזת הזהב.

Share.