ערמון מוסיף המון

0

קורסיקה מפורסמת ביערות הערמון העתיקים שלה. היחס בין תושבי האי לעצים הללו הוא סיפור מורכב של שנאה ואהבה. האם צפוי עתיד מתוק לערמונים של קורסיקה?

אסף קוגלר

מחבר המשלים הידוע ז'אן דה לה פונטן מספר לנו על קוף ועל חתול שהתחממו להם מול אח שבין גחליו נצלו ערמונים. הקוף הפיקח שכנע את חברו החתול לחלץ להם ערמונים מהאש אותם יאכלו יחד. החתול שם נפשו בכפו ומגלגל ערמון אחר ערמון מתוך האש, הקוף לא חושב פעמיים ואוכל כל אגוז שמתגלגל מחוץ לאח. כשהמשרתת נכנסת לחדר ומגרשת את השניים, הקוף בורח בבטן מלאה ואילו החתול נשאר רעב ועם כוויה בכפה. הסיפור הזה הוא מקור הביטוי 'להוציא את הערמונים מהאש' שפירושו לבצע מלאכה קשה ובלתי נעימה שלא תמיד שכר בצידה. הביטוי הזה יתגלגל גם לפזמון 'ערמונים מהאש' שחיבר מאיר גולדברג, הלחינה קורין אלאל והתפרסם בביצוע גלי עטרי. כפי שבא לידי ביטוי גם בשיר, לערמונים ניחוח רומנטי ורכישה שלהם קלויים היישר מן הגחלים בעת שיטוט בבירה אירופית ערפילית תשדרג את החוויה.
במלחמת העולם הראשונה ניתן לערמון תפקיד מפתיע כאשר בעצתו של חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, הופק ממנו אצטון בו השתמשו לייצור חומרי נפץ. ילדים מכל רחבי בריטניה נשלחו לשוטט ביערות ולאסוף את הפרי על מנת לסייע במאמץ המלחמתי. עץ ערמון אחד ומיוחד קיבל את פרסומו בעקבות האירועים הטרגיים של מלחמת העולם השנייה. באמסטרדם, בדיוק מחוץ לעליית הגג בה הסתתרה אנה פרנק עם משפחתה, צמח עץ ערמון. על פי המתואר ביומנה העץ היווה לה מקור של כח ונחמה: "כמעט בכל בוקר אני הולכת לעליית הגג כדי לנשוף את האוויר המחניק החוצה מהריאות שלי. מהמקום האהוב עלי על הרצפה, אני מסתכלת למעלה לשמיים הכחולים ואל עץ הערמונים החשוף. כל עוד זה קיים, ואני אוכל לחיות כדי לראות את זה, את אור השמש, את השמיים בלי העננים, כל עוד זה נמשך אני לא יכולה להיות לא שמחה". ב־2010 קרס העץ למרות נסיונות לשמר אותו, אך ייחורים ממנו נשתלו באמסטרדם ובמקומות נוספים בעולם. הערמון מככב גם כדמות משנית בדיסטופיה של ג'ורג' אורוול "1984". "תחת עץ הערמון הגדול איש ברעהו בגדנו בכל" (תרגום ג' אריוך). הוא שיר נושא משמעות אותו שומע ווינסטון גיבור הספר, ובית הקפה בו הוא נוהג לשבת נקרא אף הוא "עץ הערמון". לערמון אם כן, מקום של כבוד בתרבות האירופית, אך נדמה שאין מקום בעולם לו הוא זכה לחשיבות כלכלית קולינרית ותרבותית כמו בקורסיקה. עם זאת הרומן בין עצי הערמון של קורסיקה ובין תושביו של האי ידע גם טלטלות. ביטוי לשבר ניתן למצוא ברפרטואר של רבים מההרכבים המוסיקאליים הקורסיקאים כמו A Cumpagnia ו־I Muvrini בשירת קינה — המכונה למנטו — בשם "קינת עץ הערמון":

עצי ערמון גוססים ליד אוויזה (André de Saint-Paul)

עצי ערמון גוססים ליד אוויזה (André de Saint-Paul)

מה פשעי, קורסיקאי כפוי טובה?
שדנת אותי למות
במשפט מרושע
ללא הוכחה, ללא דיון…
הכרזת עלי מלחמה
כגודל הפושעים
שלחת שוטרים
שגרמו לגופי להזיע
אין לך לב, קורסיקאי…
אתה תוקף בנשק שלוף,
כאשר הנצו פרחי
כמעט בשלו פירותי
אין לך כבוד, קורסיקאי…
בעמק מצלצלים הפעמונים
קללות נהגי הפרדות נישאות באוויר
שריקת מסורים
והדרכים והשבילים
מלאי פרדות, כלבים ועגלות…
עוד תהיה עבד, מצחצח מגפי זרים
תישן כמו כלב, בבוא הליל
כי עץ הערמון, נקום ינקום…
(Lamentu di u Castagnu, Anton Battista Paoliתרגום: ידין רומן)

איך קרה שהגידול עליו התבססו אחוזים ניכרים מהכלכלה והקולינריה של האי נזנח בצורה המתוארת בשיר?
תולדות גידול הערמונים בקורסיקה מקופלות בתוך ההיסטוריה הפוליטית של האי. בין אם היה זה שלטון גנואה באי ובין אם מדובר בשלטון הצרפתי שהונהג על ידי לואי החמש עשרה ויורשיו, שליטי קורסיקה ניסו באופן מתמיד להשית על האי את האידאולוגיה האגררית והחברתית שלהם. השליטים מחוץ לאי לא הסכימו להשאיר את בסיס הכלכלה החקלאית באי, כפי שהתרגלו הקורסיקאים, בהסתמכות בעיקר על מה שהטבע מעניק. בתפיסת עולמם חקלאות צריכה להיות "מתורבתת" כאשר היא מנצלת בצורה מדעית את משאבי הטבע המצויים באי. חקלאות של מרעה ולקט לא תאמה את תפישת העולם הקולוניאליסטית. עץ הערמון שיחק תפקיד מרכזי בניסיון לשנות את אופיו של האי והחקלאות המתקיימת בו. גנואה ניסתה להפוך את מטעי הערמונים לכלי שבעזרתו אפשר יהיה ליישב את האוכלוסייה הנוודית. צרפת בתורה, לעומת זאת, ניסתה לחסל את גידולי הערמונים, כי הם נתפשו כאחראיים לפיגור הכלכלי ואף המוסרי של האוכלוסייה.

 יערות הערמונים מסביב לאוויזה (imagea.org)

יערות הערמונים מסביב לאוויזה (imagea.org)

בין השנים 1548 ועד ל־1850 שליטי האי, הגנואזים ואחריהם הצרפתים, ראו בתושבי קורסיקה ציבור מפגר, חסר מוסר ואלים, שהתנגד לקבל על עצמו מוסדות חברתיים תרבותיים וכלכליים מודרניים כגון בעלות על נדל"ן, שכר עבור עבודה וצבירת הון. המושל הגנואזי הראשון של האי דיווח על עצלנותם של התושבים הנוהגים להשאיר את אדמתם לא מעובדת. חיי הטרנס־הומנס (נוודות עונתית) של התושבים נתפסו כגורם העיקרי לאלימות הפושה באי. נטיעת מטעי ערמונים נתפסה כמדיניות שתוביל להפסקת נוודות זו.
בשנת 1584 המושל הגנואזי של האי הכריז על תקנה, במסגרתה על כל חקלאי ובעל קרקעות באי מוטלת החובה לטעת ארבעה עצים בכל שנה, עץ זית, עץ תות, עץ תאנה ומיודעינו הערמון. תוך פחות ממאתיים שנה כבר כיסו יערות ערמונים למעלה מ־70 אחוזים משטחו של Castagniccia איזור גידול הערמונים המרכזי, והיוו את הזרז העיקרי לפריחה הכלכלית של האזור. השימוש בקמח הערמונים לבישול הפך כל כך נפוץ, שהערמון נקרא גם עץ הלחם, ובגזעיו השתמשו לריהוט ולייצור חביות יין. עד היום המטבח המקומי מתייחד במאכלים המתבססים על קמח ערמונים ופרי עץ הערמון: בהם פולנטה מקמח ערמונים ועוגות. אפילו החזירים מוזנים בפירות העץ על מנת שהבשר שלהם יקבל טעם מיוחד ומובחן. עדות למרכזיות העץ בחיים הקורסיקאים ניתן למצוא גם באגדות שנקשרו סביבו. דורותי קרינגטון חוקרת קורסיקה הנודעת סיפרה על שמועה לפיה עצי הערמון בעמק ספלונקה שבסומפטואוס הם ערפדים, הם לוכדים עוברי אורח בענפיהם ומוצצים את דמם. עם זאת הערמון היה בעיקר סמל למקלט והגנה.
עבור השליטים מצרפת, שהחליפו את הגנואזים, הערמונים, שבינתיים כבר גדלו וצמחו, היו למעשה "אוכל עצלות" כי העצים הניבו פירות בלי טיפול והשקעה מיוחדים. בנוסף הם ראו בערמונים נשק נוסף במרד הקורסיקאי נגדם. הערמון סיפק מזון בזמן הלחימה ויערותיו הפכו למקום שבו יכלו המורדים להסתתר. הצרפתים על כן דגלו בחיסול יערות הערמונים כחלק מהמאבק בהתנגדות הקורסיקאית.
עבור הקורסיקאים ההתנגדות למדיניות עצי הערמון של השלטון הפכה לחלק במאבקם לעצמאות. לקח יותר ממאה שנה להחדיר את גידול הערמונים לקורסיקה בשל התנגדות התושבים ואז כשהשלטון התחלף, ההגנה על הערמונים הפכה לסמל המאבק. עץ הערמון הפך עם השנים לסמל של חופש, חרות והתנגדות לשלטון זר. יערות הערמונים, הגדלים באופן עצמאי במדרונות ההרים, היו לחלק מהתרבות הפסטורלית הקורסיקאית שהתנהלה ללא כסף וללא צבירת הון ורכוש — בניגוד גמור לרעיונות הכלכליים שהחלו לצבור כח במאה ה־19 דוגמאת קפיטליזם וקולוניליזם. הרועה הנודד הקורסיקאי הצליח לשמור על עצמאותו ואורח חייו על ידי שילוב הערמונים בתוך כלכלת הטרנס הומנס הנעה בעקבות המרעה.
במחצית השנייה של המאה ה־19 חל שינוי בתפישת יערות הערמונים. הם הפכו לגורם חשוב בשמירה על הסביבה הטבעית. לקראת סופה של המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים הפך הערמון, בעיני חוקרים ומומחים, לחלק בלתי נפרד מהסביבה המקומית. הערמון שומר על הקרקע והמים ומאזן את האקלים. תפישות אלו קנו אחיזה במשרדי החקלאות והייעור של הממשל. אך גם הפעם היה חוסר הלימה בין תכניות השלטון לרצונות התושבים. החקלאים בקורסיקה החלו להרוויח דווקא מכריתת הערמונים ומכירת העצה לתעשיות הטנין והעץ. בעוד החקלאים הולכים ומחסלים את יערות הערמונים השלטון ראה בהם פינות חמד ונלחם לשמר אותם. אולם באופן פרדוקסלי לא הוראות השלטון אלא דווקא כריתת היערות היא זו שהצילה את הערמונים מכלייה. תעשיית העצה החדשה הביאה לזרימת כסף למערכת החקלאית המסורתית, להתעשרות ולהגירה אל המרכזים העירוניים בקורסיקה ומעבר לים. האוכלוסייה הכפרית התמעטה הן בשל ההגירה והן בשל חללי מלחמת העולם הראשונה, והערמונים נעזבו לנפשם והיו מוגנים מסכנת הגרזן. ייבוא קמח החיטה מאיטליה דחק את קמח הערמונים המסורתי והקורסיקאים החלו נוטשים את עצי הערמון שותפיהם הוותיקים, שנותרו לחלוטין לא מטופלים ונפלו קורבן למחלות עצים שונות. שטחים נרחבים באי עדיין היו מכוסים בעצי ערמון, אך סכנה ריחפה על היערות עד השנים האחרונות. משום כך חברו הממשלה המקומית והאיחוד האירופי לתכנית שנועדה לשמר ולהציל את העצים. בין היתר נערכים אירועים לעורר מודעות לחשיבתו של העץ לקורסיקה, בהם פסטיבל פריחת הערמון באוויסה בנובמבר ויריד הערמון בבוקוגנאנו בסוף אותו החודש.

(Andrejj)

(Andrejj)

כיום, לאחר מאמצים רבים, יערות הערמון המניבים של קורסיקה חזרו לפרוח. השטח הנטוע משתרע על פני 30,000 דונם שמהם נאסף יבול שנתי של כ־1,200 טון ערמונים. יש יותר מששים מינים של עצי ערמון כאשר כל מין גדל באזור אחר באי ופירותיו מיועדים לשימוש ייחודי: צריכה ישירה על ידי הרתחה או צלייה, מקור לקמח, שימור, קונפיטורה, מאפים, עוגות או מאכל לבעלי חיים.
85% מהיבול משמש להפקת קמח ערמונים הנצרך על האי. בחודש אוגוסט מתחילים להתכונן לאיסוף הערמונים. מנקים את הקרקע מתחת לעצים מעשבים ומכל מה שהספיק לגדול שם מאז הלקט הקודם. בתחילת אוקטובר מתחיל האיסוף. באופן מסורתי אוספים רק את הערמונים שנשרו לקרקע מתוך קליפותיהם. אלה נאספים באמצעות מגרפה קצרה ומיוחדת.
מלקט הערמונים מכניס את היבול לתוך סל מיוחד, ואת אותם סלים מובילים על פרדות מהמורדות שבהם צומחים העצים אל הכפר. לאחר האיסוף מפזרים את הערמונים על משטח ייבוש הממוקם מעל למדורה איטית הבוערת במשך 25 יום ומייבשת את הערמונים אט אט. מעת לעת יש להפוך את הערמונים על מנת לקבל תוצאות אחידות. העבודה בייבוש הערמונים קשה, שעות של עמידה בחדר אפוף עשן, כאשר העבודה עצמה דורשת ניסיון והתמדה.
לאחר הייבוש מעבירים את הערמונים למכונת דישה על מנת להפריד בין הערמון לקליפה. אחר כך מעבירים את הערמונים דרך מפוח על מנת לסלק את הציפה העוטפת את הפרי. הציפה מכילה כמות גדולה של טנין שטעמו מר — על מנת לקבל את הטעם המתוק של הערמון מסירים את שרידי הציפה באמצעות סכין מיוחדת. לאחר השלבים הרבים האלו אפשר להתענג על טעמו המיוחד של הערמון.
עם סיום תהליך הייבוש וההפרדה ממיינים את הערמונים ומעבירים אותם לטחנה מיוחדת בה מחממים את הערמונים בתנור ולאחר מכן טוחנים אותם לקמח הערמונים העדין. במאה ה־19 עוד עמדו בקורסיקה טחנות ערמונים רבות שהונעו בכוח המים ואת שרידיהן אפשר לראות לאורך הנחלים בכל האזורים שבהם מגדלים ערמונים.
עץ הערמון הקורסיקאי מתקשר לסמל מפורסם אחר של האי — חזיר הבר. בעבר היו חזירים אלו, זנים שטופחו במיוחד והתקיימו לא רק על פרי הערמון אלא גם על אכילת הקליפות והציפות שלו. בתקופה שגנואה שלטה באי כל חקלאי היה חייב לשים נזם באף החזיר שלו על מנת למנוע ממנו לפגוע בעצי הערמון הצעירים. על כל נזם היה רשום שמו של בעל החזיר כך שאפשר היה לפקח על המרעה ועל הכמות. במאה ה־19 עם התמוטטות הכלכלה המסורתית באי החזירים שוחררו לרעות ביערות הערמונים. עם הזמן הפכו לסוג של חזירי בר שכיום אפשר לראותם רובצים בין עצי הערמון, ובשרם כאמור נחשב לטעים ומתוק במיוחד, תוצאה ישירה של אכילת הערמונים. כיום, בזמן אסיף הערמונים, נתלים על העצים הוראות מיוחדות הדורשות מן החקלאים לאסוף את הפרות והחזירים מן היערות ולהכניס אותם למכלאות כך שלא יפריעו במלאכת האיסוף.
גידול הערמונים והפקת קמח הערמון היה ענף חקלאי מרכזי באזור של קורסיקה, סרדיניה, סיציליה ודרום איטליה. חזיר הבר הרועה בין הערמונים הפך לסמל קורסיקאי, והוא מופיע באיורים ובקריקטורות ומככב בפסטיבלים המקומיים.

Share.