GR20 – הטרק הגדול

0

הגרנד רנדונה 20 (GR20) הוא ללא ספק אחד ממסלולי ההליכה המאתגרים ביותר ברשת מסלולי ההליכה האירופאית. אמנם ההליכה לאורך 200 הקילומטרים של המסלול אינה דורשת ידע בטיפוס הרים או ציוד מיוחד, אבל עליות וירידות של אלף מטרים כל אחת, הליכה לאורך מדפי הרים צרים וזחילה על סלע גרניט אדמדם ומחוספס — הם בהחלט אתגר לא קל. המסלול עובר דרך נופים מדהימים, פסגות גרניט משוננות, יערות אורנים תמירי גזע, מכתשים מוכי רוחות, אגמי קרחונים וראשי הרים מושלגים הם רק חלק מחווית השביל הזה. 15 ימי הליכה (רצוי לתכנן גם כמה ימים נוספים לתקלות) עם שלוש נקודות יציאה בלבד. מי שמתמיד ומתגבר יזכה בחוויה של טבע ונוף שתישאר אתו לכל חייו

צוות מטרופוליס

ה־GR20 בא לעולם בשנות השבעים, שנות התחייה הלאומית הקורסיקאית שהתמקדה בטיפוח המסורת התרבותית יחד עם מאבק לשימור הסביבה הטבעית של האי. בשנת 1972 נוסד הפארק הלאומי האזורי של קורסיקה, המשתרע על פני 3,500 קמ"ר, כארבעים אחוזים משטח האי. הפארק הוקם על מנת להתגבר על בעיית נטישת הכפרים בעמקים ובאזורים הגבוהים של האי מחוסר פרנסה על ידי פיתוח תיירות ירוקה בעיקר באזורים הגבוהים של קורסיקה. התכנית המרכזית הייתה לפתח את מסלולי הנדידה העונתית המסורתיים בין הכפרים, שבילי פרדות בני אלפי שנים, ולהפוך אותם למסלולי הליכה. בנוסף שוקמו שטחי המרעה ההרריים שהביאו להתרבות בעלי החיים הטבעיים של האי. פיתוח הפארק נועד, בין היתר, ליצור אפשרויות תעסוקה חדשות בכפרים, החל מלינה והסעדה ועד לשירותי תיירות.
כמו רבים משבילי האורך המפורסמים בעולם גם ה־GR20 הוא רעיון של אדם אחד, מישל פבריקנט, מטפס הרים שנשבה ביופי המיוחד של אזורי ההר הגבוה בקורסיקה. הוא הגה רעיון של שביל שיחצה את קורסיקה מצפון לדרום ויעבור דרך רכסי ופסגות ההרים העיקריים של האי. בשנת 1972 החל לסמן את השביל באופן פרטיזני. עם יסוד הפארק הלאומי קיבל השביל מעמד רשמי והוקמו לאורכו בקתות לינה לשירות ההולכים.
במקור השביל תוכנן עבור מטפסי הרים בכושר שיא ובעלי מיומניות בהליכה הררית. הקלות להולכים לא באו בחשבון. ואכן, במשך תקופה ארוכה השביל משך אליו בעיקר חובבי טיפוס הרים מנוסים, שיכלו לשאת על גבם תרמיל במשקל של 25 ק"ג עם כל הציוד והאוכל הנדרש למספר ימים. מזון ומים אפשר היה לקבל רק בכפרים מסביב לשביל, לא על המסלול עצמו, מה שחייב ירידה לעמקים מסביב להרים, הצטיידות וטיפוס חזרה אל השביל. בקתות הלינה לאורך השביל שנוהלו על פקחי הפארק הלאומי , היו מאוישות רק כמה שבועות בשנה אם בכלל, וסיפקו בסך הכול מחסה ממזג האוויר. מכירת מזון לאורך השביל נאסרה. אולם, ככל שההליכה הפכה פופולרית בעולם, ויחד עמה הליכה במסלולים ארוכים, ה־GR20 זכה להכרה בינלאומית. בין החובבים החדשים של ההליכה הרגלית השביל בקורסיקה הפך לחובה, והנוקשות של תנאי הבסיס לאורך השביל הוקלה במקצת.
יחד עם הפופולריות של ההליכה בשבילים התפתחו בקורסיקה אגודות וארגוני תיירות שטיפחו את ההליכה לאורך השביל יחד עם פיתוח כלכלת תיירות הררית מוצלחת. ארגוני התיירות הכשירו מורי דרך, עסקו בשיווק ואירגנו קבוצות לאורך השביל יחד עם שירותים נלווים. כיום כבר יש מערכת מסודרת המאפשרת העברת ציוד בין כמה בקתות, כך שאפשר לנוע עם ציוד ליום או יומיים בלבד (8 ק"ג במקום 25), והנהלת הפארק העבירה את ניהול הבקתות לתושבים המקומיים — רועים, מדריכים, ונהגי פרדות. כיום כבר אפשר למצוא את כל מה שצריך בבקתות, ארוחות ערב ובוקר, משקאות ועוד.

אגם נינו (Jean-Baptiste Bellet)

אגם נינו (Jean-Baptiste Bellet)

האינטראקציה החברתית על השביל מרתקת. רוב ההולכים הם איטלקים וצרפתים — שני המדינות שכבשו את קורסיקה במשך השנים — ובהחלט אפשר להבחין בזלזול ובהתנשאות במקומיים מצדם. מצד שני בקתות ההרים המפורסמות מזכירות לכולם את סיפורי הוונדטה, את ה"בנדיטים" שהסתתרו במשך שנים בהרים ואי אפשר היה למצוא אותם, את פעילי המחתרת הקורסיקאית שמעוזיהם היו כאן, בהרים. כך שיחד עם ההתנשאות על המקומיים — שאינה במקומה — אפשר לחוש גם את הכבוד לאותם פליטי חוק שבמשך עשרות שנים הסתתרו בהר ואי אפשר היה לאתר אותם. ההוויה הזו מורגשת מאוד בשעות אחר צהריים, עת מתכנסים ההולכים אל הבקתות, כל אחד במצב שונה של אפיסת כוחות — ומתיישבים לאיזו בירה צוננת או יין מתוק במרומי ההר. דורסים חגים מעל (אולי יתמזל מזלכם לראות עיט), מופלונים — אותם כבשי בר הרריים — רועים באחו או תלויים על בלימה במצוק הררי בלתי אפשרי, חזירים מחפשים מזון בין העצים וצלצול פעמונים מסגיר את מקומם של הפרות והעזים.
מסלול השביל, 200 קילומטרים, חוצה את קורסיקה באלכסון, דרך פסגות ההרים של שדרת ההר הגבוה ושטחי המרעה ההררי. אפשר ללכת לאורכו לשני הכיוונים: מצפון לדרום או מדרום לצפון. ההמלצה הלא מחייבת היא ללכת מדרום לצפון כיוון שכך מתחילים עם הקטעים הפשוטים יותר ואט אט, עוברים לקטעים הקשים, הנמצאים בחלק הצפוני. רבים בצעו את השביל עם ילדיהם (וספרו על כך בעשרות בלוגים באינטרנט), אחרים פגשו את אהבת חייהם, או אפילו חברים שמזמן לא ראו (החוויות כנראה מחייבות כתיבת בלוג לשיתוף את העולם). המסלול משולט ומסומן היטב, בצבעי אדום־לבן. מהמסלול המרכזי יוצאים שבילים לאתרים בסביבה, לכפרים במרומי ההרים ובעמקים, או לאחו יפה במיוחד. השבילים המקבילים מסומנים בצהוב.

(Jean-Baptiste Bellet)

(Jean-Baptiste Bellet)

הבקתות
הבקתות מאפשרות הגנה בסיסית ממזג האוויר במחירים סבירים. חלקן בקתות רועים עשויות עץ וחלקם מבני אבן מסיבים יותר. בבקתה אפשר לקבל מיטה, להשתמש במטבח מצוייד ובחדר האוכל, ובמקלחת (מחיר כ־9.5 יורו עבור מיטה וכ־4.5 יורו עבור שימוש במתקנים ולינה בחוץ). בנוסף יש מספר בקתות פרטיות ומלוניות לאורך השביל למתפנקים.

מתי ללכת?
בחורף המסלול סגור. מכוסה בשלגים. בדרך כלל אפשר לצאת לדרך החל מתחילת יוני (לעתים בחורפים ללא שלג מאמצע מאי). בכלל יוני הוא החודש המומלץ למסע לאורך השביל. ביולי ובאוגוסט מספר המטיילים עולה והבקתות בדרך כלל מלאות. מצד שני בחודשים האלה כל השירותים לאורך השביל פעילים, ואף אפשר לרכוש ארוחות בבקתות ולהצטייד במזון. לעומת זאת האזורים הגבוהים של קורסיקה ידועים בסערות גשמים פתאומיות, שברי ענן מלווים ברעמים וברקים, וכמו כן גובר הסיכון לשריפות יער.
החודש השני שמומלץ לביצוע המסלול הוא ספטמבר, למרות שלקראת סוף החודש השירותים לאורך השביל מתחילים להצטמצם. מזג האוויר נעים וקריר יותר מאשר בקיץ. אוקטובר דומה לספטמבר בתנאיו, אבל לקראת סוף החודש גובר הסיכוי שהשביל ייחסם בגלל שלגים.

שביל בין סלעי ומצוקי הגרניט והציפחה (akunamatata)

שביל בין סלעי ומצוקי הגרניט והציפחה (akunamatata)

שלבים
השביל מחולק ל־16 שלבים ולשני חלקים. לא חייבים ללכת לכל אורך השביל. אפשר לבצע את החלק הצפוני (GR20 NORD) בין Calenzana ל-Vizzavona בתשעה או עשרה ימים. הקטע הזה עובר בחלקים הגבוהים ביותר והקשים ביותר בשביל.
החלק הדרומי (GR20 SUD) בין Vizzavona ל-Conca הוא נינוח יותר ואפשר לבצע אותו בשבוע.
ועוד הערה אחת לפני שאתם רצים לקורסיקה. תכננו היטב ומראש. יש עשרות חברות המציעות שירותים ועשרות אתרים עם הוראות כיצד לבצע את השביל. מפות, הזמנת בקתות ועוד שירותים אפשר לקבל בהנהלת הפארק האזורי של קורסיקה באג'אקסיו. יש להם גם אתר — בצרפתית כמובן.
parc-corse.org

Share.