לטייל במסדה

0

החל מ–1912 מתחילים סיורים בספינות על פני ים המלח. המטיילים מבקרים באתרים הראשיים לאורך החופים: הקניונים זרקא מעיין וארנון, נאות המדבר של צאפי בחוף המזרחי ועין גדי בחוף המערבי, הר המלח סדום וכמובן מצדה

 

בתחילת המאה ה–20 מתחיל השיט המוטורי בים המלח. שלושה ירושלמים, האחים קניג היהודים וג'לאל אלעלמי הערבי–נוצרי, מקבלים מהשלטון העותמאני זיכיון להפעיל קו ספינות על פני ים המלח, ממפרץ מזרעה, בתוך הלשון שבעבר המזרחי של ים המלח, אל החוף הצפון–מערבי, בקצה הדרך מיריחו ומירושלים. תכלית קו השיט היא להוביל אל ירושלים תבואה מהמישורים מסביב לכרך שבעבר הירדן. סירות המנוע בים המלח מאפשרות גם את פתיחתו של הים לטיולים. במהרה מתחילה חברת הנסיעות "קוק" להסיע תיירים על פני הים, לשיט מסביב לחופיו, ואליה מצטרפות קבוצות של בתי ספר יהודיים וארגוני מטיילים מירושלים.
הטיול העברי הראשון על פני הים הוא כנראה הטיול שמארגן ב–1912 המורה הירושלמי אביעזר ילין, עבור קבוצת מטיילים של אגודת ההתעמלות "מכבי". הטיול אורך אחד–עשר ימים, שבמהלכם מבקרים המשתתפים באתרים לחופי ים המלח וכנראה אף מעפילים לפסגת מצדה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מקים הצבא הגרמני מזח קטן במקום עגינת הספינות בצפון–מערב הים. ב–1919, לאחר שהצבא הבריטי כובש את הארץ, מחדשים השלטונות הצבאיים את רישיון השיט של האחים קניג ואלעלמי. באותה שנה מקבל גם איברהים חזבון, ערבי נוצרי מבית לחם, זיכיון לחציבת מלח בהר סדום. הזיכיון כולל גם רישיון להשטת סירות ואסדות בין סדום למזח שבחוף הצפוני. שותפו של חזבון, שוקרי דיב, סוחר מוסלמי בן חברון, מצטרף אף הוא לעסק של הובלת היבולים החקלאיים מכרך לירושלים.
כשמתבסס השלטון הבריטי בארץ ניתן גם האות להגעתם של חלוצי העלייה השלישית – רבים מהם בוגרי המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה, רובם גברים צעירים מלאי להט ציוני. גיבורם הוא יוסף טרומפלדור ומפעלם הוא גדוד העבודה. הגדוד, שנוסד בערב זיכרון לטרומפלדור, מתקיים שבע שנים בסך הכול, ובשיאו מגיע מספר חבריו ל–700 (סה"כ עברו בגדוד כ–2,500 איש). זו קבוצת צעירים רומנטיים, מלאי מחשבות נשגבות, שחיים על מסורת ההתחבטות העצמית של דוסטויבסקי וברנר. יש ביניהם ותיקים אנשי העלייה השנייה וצעירים חניכי "השומר הצעיר", תנועת נוער חדשה שהוקמה בווינה בעצם ימי המלחמה. הלהט של אנשי גדוד העבודה, שמהם יֵצא לימים רעיון הקיבוץ הגדול, עובר גם ליישוב העברי המבוסס ומחדיר בו את ההכרה שיש ללמוד ולהכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה. "אסור להשאיר ד' אמות בארץ ישראל שלא תראינה את מבשרי התחייה”, כותב אברהם יעקב בראוור, הגיאוגרף וההיסטוריון שמלמד בבית המדרש למורים "הכלל" ובסמינר למורים "המזרחי" בירושלים. החל משנת 1923 הופך המקצוע "מולדת" למרכיב מרכזי בתוכניות הלימודים של מחלקת החינוך של הוועד הלאומי, ויחד עמו צומח הכלי האולטימטיבי להכרת הארץ – הטיול; בעיקר טיולים לאזורים הלא מוכרים והמיושבים בדלילות, כמו מדבר יהודה, ים המלח ואחר כך גם הנגב. טיולי בתי הספר העבריים, שמתקיימים בחופשות חנוכה ופסח, זוכים לדיווח מפורט בעיתונות העברית היומית.
עם הגיע זרם הבאים של העלייה השלישית לשיא, ב–1923, רואה אור התרגום העברי החדש, פרי עטו של ד"ר יעקב נפתלי שמחוני, לספרו של יוספוס פלביוס: "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". הספר יוצא לאור על ידי דפוס שטיבל בוורשה ואחר כך במהדורות נוספות, לאחר שהוצאת שטיבל עוברת לתל אביב. ילידי הארץ שעיקר שפתם עברית וצעירי העלייה השלישית עטים על התרגום החדש, שמחבר אותם לאחד הפרקים הסוערים בתולדות מולדתם החדשה.
העלייה השלישית מלווה גם בהתפכחות כואבת. חששם של ערביי ארץ ישראל מהיישוב העברי שצומח בארץ פורץ בסדרה של מאורעות דמים ב–1920, ושוב ב–1929. עם הנספים במאורעות 1920 נמנה גם יוסף חיים ברנר, גיבורם של אנשי העלייה השלישית. ב–1923 מתחיל משבר כלכלי בעולם, שמלווה בפרעות קשות נגד יהודי פולין. המצוקה הגוברת מולידה גל עלייה נוסף, גל העלייה הגדול ביותר שידעה הארץ עד אז, עלייה מבוהלת של משפחות עירוניות, שתיקרא לימים העלייה הרביעית. חזון המולדת החדשה נתקל בשנאת הגויים מבחוץ ובעוינותו של העם הנוסף שחי בארץ. מצדה, צוק מדברי בארץ לא מיושבת, שתולדותיה עמידה של יהודים מעטים אל מול עולם עוין, נוגעת בלבבות.
בין חלוצי העלייה השלישית נמצא גם איצי–יהודה לובס. בצעירותו נעקרת משפחתו מביתה באוקראינה, בעקבות הפוגרומים הקשים שבמהלכם גם נרצח אחיו. במהפכה ברוסיה בשנת 1917 הוא מתנדב לצבא האדום, אך ב–1920, בהיותו בן עשרים וארבע, הוא עוזב הכול ועולה לארץ ישראל. ייאוש העקירה ותקוות התחייה הלאומית מביאים אותו לכתוב, בשם שהוא לוקח על עצמו עם עלייתו, יצחק למדן, פואמה שתשפיע רבות על בני דורו, "מסדה" שמה. את הפואמה כותב למדן בשנים 1923-24, וקטעים ממנה הוא מתחיל לפרסם בשנת 1926 (מסדה, יצחק למדן, 1929).
הפואמה, שמוקדשת ל"נשמת משה אחי בר–הלבב ויקר הנפש, אשר נפל על אדמת אוקראינה בימות הטבח בישראל, וציון על קברו אשר לא אדע מקומו", מובילה את הקורא בששת פרקיה מן העקירה והפליטות של רדיפת היהודים בעולם, דרך העלייה לארץ ישראל, התשישות הגופנית והנפשית, החרדה והבלבול בעולם החדש, והציפייה לתיקון כל אלה במולדת החדשה.
הפואמה "מסדה" מדברת אל נפש הצעירים והנוער. הלוא מסדה – כך בהגייה היוונית – הוא המבצר האחרון שנותר עצמאי בתולדות ישראל בימי הבית השני, מבודד וחסר סיכויים אל מול עוצמת העולם החיצוני, הזר והמנוכר.
"ברחתי עם חצות לספינת גולים לעלות מסדה.
הוגד לי: נס מרד אחרון הונף שם”,
כותב למדן, ושולח חץ מכוון היישר ללבם של אנשי גדוד העבודה המתייסרים באוהליהם.
"פתחי, מסדה, שעריך ואבואה הפליט!
לרגליך הנה אשים נפשי המתפוררת"
הייאוש של מגני מסדה, כמו הייאוש של חלוצי העלייה השלישית, הופך למקור של עוצמה ומסירות:
"אמצו רגל, חזקו ברך,
סביב, סביב, ביתר שאת”,
קורא למדן למגני ההר; דף חדש נפתח בתולדות ישראל. שרשרת הדורות היהודית תימשך, אבל תהיה אחרת ושונה מבעבר. עם ישראל חוזר אל מולדתו להיות עצמאי בחומר וברוח:
"שנית מסדה לא תיפול”, קורא למדן,
"עד תיכון מסדה, עד בוא הנצחון”.
והוא מסיים בתקווה:
"מעתה ספר בראשית חדש נפתח על החומה
וכאבותינו בסימם ספר התורה וטרם מחדש יחלו –
בשאגת בראשית חדשה ואחרונה נשאג:
חזק חזק ונתחזק!"

החל משנת 1924 יוצאים תלמידי הכיתות העליונות של "גימנסיה הרצליה" בתל אביב, בית המדרש למורים "הכלל" בירושלים וסמינר "המזרחי" בירושלים, בימי חופשת החנוכה, לטיול לים המלח ולמדבר יהודה. בחלק מהטיולים הם מעפילים גם למצדה, אם כי לא ברור אם הצליחו להגיע לפסגת ההר ממש. במסע הראשון של סמינר "המזרחי" משתתף גם ש"י עגנון. המסע נקלע לקשיים בעת הטיפוס על המצדה ולסערה בים המלח, שכמעט מטילה את הסירות אל מצוקי החוף: "תלמידי הסמינר בהנהלת הד"ר בראוור וחמישה מורים יצאו לטייל להקיף את ים המלח”, מדווח עיתון "הארץ" לאחר שובם מהמסע. "מקצתם יצאו ברגל ליריחו, והשאר – באבטומובילים. על חוף ים המלח לנו ובבוקר יצאו למצדה בסירת קיטור שמשכה אחריה אסדה גדולה”. בלילה הראשון לשיט הם לנים בחוף מול מצדה. למחרת בבוקר הם מתחילים לטפס על ההר. "העלייה הייתה קשה מאוד, כי ההר תלול ופעמים רבות הצטרכו לזחול על ארבע, אבל כמעט שהצליחו לעלות על ראש ההר. משם תרו את הסביבה, ממצדה הלכו לעין גדי ולשפך הארנון. לפנות ערב יצאו משפך הארנון לשוב ליריחו אבל פתאום התחילה סערה וסכנה גדולה הייתה נשקפת לסירות. התאמצותו של בעל הסירות, ה' חזבין [האדון חזבון], עמדה לו להחזיר את השיירה לשפך הארנון. שם לנו, ובבוקר השכם המשיכו את דרכם, עמדו גם ע"י המעיינות החמים [חמי קלירוהי]. ביום א' חזרו ירושלימה באבטומוביל" ("הארץ", ב' בטבת תרפ"ה).
"אסתרליין יקירתי”, כותב עגנון לאשתו, שיושבת באותה עת בקניגסברג, "ראשית אודיעך כי שבתי בשלום מים המלח ירושלימה ואת אל תיעצבי אם תמצאי בעיתון אשר אני שולח לך היום על דבר קושי הדרך. הנני נשבע לך, כי אפילו תיכף ומיד הנני מוכן ומזומן לעשות את הדרך ההיא עוד פעם, כי נפלאות ראיתי בארץ ואם יהיה ה' עמדי אכתוב לך באריכות על כל המוצאות אותי" (ש"י עגנון, "אסתרליין יקירתי: מכתבים תרפ"ד-תרצ"א", ירושלים ותל אביב תשמ"ג, הוצאת שוקן).
משנת 1927 ואילך הולכים ומתרבים הטיולים למצדה, ובעיקר ניסיונות להעפיל לפסגת ההר – מבצע מורכב שאורך זמן רב למדי ומחייב טיפוס במצוק ההעתקים מים המלח לרמה שממערב להר, ואחר כך עלייה על הסוללה הרומית עד למצוקים שמתחת לפסגה, וטיפוס דרך המצוק לראש ההר. לא תמיד מצליחים מורי הדרך למצוא את השביל אל הרמה או את הדרך במצוק אל הפסגה. קשיי ההעפלה להר אף מביאים לפריחתה של תיאוריה ולפיה, ברעידת האדמה ב–1927 שקעה הסוללה הרומית, ומאז נעשתה העלייה להר קשה עוד יותר.
הפואמה "מסדה" הופכת להיגד המרכזי של אנשי העלייה השלישית, של מעצבי הדור בתנועות הנוער החדשות, של המחנכים בבתי הספר העבריים. "פתחי מסדה שערייך ואבואה הפליט" הוא המשפט שנכתב בכתובות האש שמקימים מטיילי תנועות הנוער בשנות ה–40 בטקסי ההשבעה בראש ההר, יחד עם ציווי נוסף, שנחרת במורשת היישוב העברי המתחדש בארצו: "שנית מצדה לא תיפול".
הפואמה מהדהדת לא רק בארץ אלא בכל רחבי העולם היהודי. ברומניה, למשל, מתארגנת קבוצת חלוצים לעלייה, וב–11 במרץ 1937 מקימה את אחד היישובים הראשונים של חומה ומגדל, בבקעת כנרות מדרום לכנרת. המתיישבים הצעירים עומדים בתוקף על כך שהקיבוץ החדש יישא את השם מסדה, ונלחמים על כך מול הוועדה לשמות יישובים שעל יד הקרן הקיימת לישראל, שמציעה שמות אחרים, כמו בני גד או משמר הירמוך.

מצדה – תהומות אין חקר
להזמנות לחצו כאן

Share.