ב-16 בנובמבר פרסמו העיתונים ידיעה על "תגלית מרעישה בשמורת החולה... פקח של רשות הטבע והגנים, מצא נקבה של העגולשון - או בשמה המלא עגולשון שחור-גחון – צפרדע קטנה עם בטן מנוקדת, שהוכרז עליה כמה וכמה פעמים שהיא נכחדה מהעולם". ואכן, תגלית מרעישה זו זכתה לסיקור נרחב: רשויות הטבע קיבלו את ליטרת הפרסום, התקשורת זכתה לנושא מסקרן שהעלה את הרייטינג, ולצפרדע האלמותית היו 15 דקות של תהילה. אולם חוקרים בכירים סירבו להצטרף לחגיגה וטענו, בצדק, שהעגולשון מעולם לא נכחד מעל פני האדמה, אלא שהוא בעצם מסתתר כמו שצריך, ולמעשה איש לא חיפש אותו בצורה המדעית הנכונה.

"מי בנה את כותלי הר הבית?", הרעימו העיתונים שבועות ספורים לאחר מכן, מצטטים מבלי לשאול שאלות מן הידיעה הדרמתית לעיתונות של רשות העתיקות: "כל מורה דרך וכל תלמיד המצוי בתולדות ירושלים, ישיב מיד שהיה זה הורדוס. ואולם, בחפירות הארכיאולוגיות בצד תעלת הניקוז העתיקה של ירושלים התגלה לאחרונה מקווה טהרה קדום, שמערער את התפיסה הארכיאולוגית המקובלת". כמי שהכשיר מאות מורי דרך, עליי לציין כי איני מכיר מורה דרך שלא יודע שבניית מתחם הר הבית נמשכה הרבה שנים לאחר ימיו של הורדוס. לדעתי גם תלמידי תולדות ירושלים מודעים היטב לעובדות הללו. אבל זה כמובן מייתר את הידיעה הדרמתית, כי הרי לא יבשרו לנו "כמו שאנחנו יודעים מן המקורות, בניית הר הבית נמשכה גם לאחר ימיו של הורדוס".

הן בסיפור הצפרדע שקמה לתחייה והן במקרה הר הבית, מיהרה העיתונות היומית לצאת בכותרות המורכבות מחצאי אמיתות ומידע לא מגובש. חבל ששום עיתונאי לא ספר עד עשר, חזר אל הספרים והמאמרים, ושם דברים בפרופורציות מבלי להכריז על תגליות מרעישות לכאורה.

גיליון 137
דצמבר 2011

במשעול המתפתל: השבילים הלאומיים של האי הבריטי

הדיונות בעולם נעלמות. עדיין נותרו שטחי דיונות נרחבים במדבריות אפריקה ואסיה, אבל ככלל, גבעות החול הולכות ומצטמצמות. להיעלמות הדיונות, בניגוד להרבה שינויים אחרים על פני כדור הארץ, יש גורם אחד בלבד - פעילות האדם. משטחי החולות הגדולים שלאורך החוף המזרחי של הים התיכון נעלמים בגלל הקמת סכר אסוואן ובניית מעגנות ומתקני נמל. את המחיר משלמים ערי החוף הבנויים על מצוק הכורכר החופי; לכל אורך המצוק, בנתניה, הרצליה, תל אביב, יפו ובת ים – יש סכנה מיידית של התמוטטות המצוק והמבנים הבנויים עליו.

במקומות אחרים הדיונות נעלמות כי בונים עליהן, כורים את חולותיהן לבניין, מיישרים אותן, בונים דרכן כבישים. משטחי החולות הגדולים שבין חדרה לקיסריה – שפעם הגיעו עד לפרדס חנה – כבר אינם ממש חולות. אמנם מדברים על שמורה קטנה בתוכם, אבל רוב חולות כבר אינם, וכך במקומות אחרים.

דיונות הם בית גידול מיוחד. התנועה המתמדת של החול, היובש והפרשי הטמפרטורות הקיצוניים הם מקום צמיחתם של צמחים ייחודיים ובעלי חיים שהצליחו להתאקלם בתנאים הקיצוניים הללו.

סודות הדיונות עדיין לא נחקרו עד תום. דוגמה יפה לכך היא הדיונה הגדולה בסמר שבערבה. בשנים האחרונות התגלה בה אחד המכרסמים היפים ביותר בארץ, ירבוע גדול, שבכלל לא היה ידוע שהוא חי באזור הזה. צרבלוס ערבנזיס, עכביש גדול שמוטת רגליו יכולה להגיע ל-20 סנטימטרים, בעל חיים אנדמי לערבה הדרומית ולמשטחי החולות שלה – התגלה בערבה בשנים האחרונות, ואף נקרא על שמה. בסמר אפשר למצוא סוג שממית בשם ישימונית תמנע, שממית בסכנת הכחדה שזהו בית גידולה האחרון בארץ, בנוסף לאוכלוסיות של גרביל המדבר-הדרומי המצוי אף הוא בסכנת הכחדה, ארנבת מצויה, קיפוד המדבר, שועל מצוי, זאב וצבוע. את החתול חולות כבר לא נראה בדיונה הזאת, הוא נעלם מהארץ.

הכחדה היא טרמינאלית. מה שהוכחד לא ישוב, לא יהיה עוד. בית גידול ייחודי שנעלם עוצר את התפתחות השונות הגנטית הייחודית לאותה סביבת חיים. בימים אלה מחסלים בערבה פעם נוספת את הדיונה האחרונה בסמר. לאחר מאבק ארוך אישר מנהל מקרקעי ישראל לקבלנים לכרות את החול, להעמיסו על משאיות, ולשלוח אותו לאתרי הבנייה באילת ובערבה. אולי דווקא שם, בין הצמחים ובעלי החיים הייחודיים היה המפתח להבנת סוגיה גנטית חשובה, אולי תרופה, פריצת דרך מדעית, מזור.

לעולם לא נדע.

גיליון 136
אוקטובר-נובמבר 2011

רודולף הצייד: מסע הציד של יורש העצר האוסטרי לארץ ישראל

הניסוי הגדול של תחיית עם ישראל בארצו שהחל עם שיבת ציון, נגמר בשתי מרידות גדולות ובחורבן הבית השני. דיווחים מן השטח לגבי המרד השני, מרד בר כוכבא, אינם רבים. היה זה מרד קשה, שמיטב הלגיונות של הצבא הרומי הוזרמו במסגרתו ארצה. לגבי המרד הראשון יש לנו דיווח מהימן של עד ראייה ומי שהשתתף במהלכי המרד. יוסף בן מתתיהו בספרו "מלחמת היהודים" מתאר לנו את האירועים שקדמו למרד ואת המרד עצמו.

למרות התיאור המפורט, קשה להבין מה היו הסיבות לפרוץ המרד. מקובל לטעון כי נגישתו של השלטון הרומי הזר בארץ היא זו שהביאה את העם למרוד. רומא שלטה בפרובינציות באמצעות משתפי פעולה; בארץ ישראל היו אלה הורדוס ויורשיו. מי מהם שלא עמד במשימה של שמירת הסדר והארגון בממלכתו, הודח והוחלף על ידי נציב רומי. הנציב התמקם בקיסריה ולרשותו עמד כוח צבאי קטן, אולם את ענייני השלטון היומיומיים ניהלו הסנהדרין והכוהן הגדול, שלרשותו עמד משמר המקדש, כוח משטרתי שמנה יותר מ-8,000 איש. לאדם ברחוב לא היה, לפיכך, כל קשר עם השלטון הרומי.

על מה פרץ המרד, אם כך? הקורא ב"מלחמת היהודים" מבין מיד את סיבות לפרוץ המרד: מאבק חברתי מעמדי בין עשירים לעניים, בין מרכז לפריפריה. המעשה הראשון שעושים המורדים כאשר הם משתלטים על ירושלים הוא לשרוף את בניין הארכיון, שנשמרו בו רישומי החובות של בני המעמדות הנמוכים לאצולה.

המרד הגדול התבשל לאורך זמן, שהעם חווה בו נישול חקלאים והקמת חוות חקלאיות גדולות, הפיכת הדייג לתעשייה ריכוזית של דגים מלוחים למשלוח אל מחוץ לארץ, מיסוי כבד למימון תוכניות פיתוח גרנדיוזיות והשקעות מעבר לים. דברי הימים אינם חוזרים על עצמם, אבל לאירועים דומים יש קווים משותפים. כאשר הסולידריות, האחריות ההדדית ושיתוף הגורל נעלמות, ובמקומן באות התעשרות על חשבון הציבור, פלגנות ואנוכיות, האלימות גואה ומתפרצת לבסוף, במעשה יחיד, לנחשול אדיר.

רוב יהודי המשיך להתקיים בארץ גם אחרי המרידות של תקופת הבית השני, אולם אובדן הישות היהודית גרם להידלדלות הדרגתית. לאורך כמה דורות הלך הישוב היהודי והצטמק. הטובים התפזרו למרכזים הגדולים והפורחים של העולם הביזנטי, ירדו לרומא ועברו לביזנטיון. רוב הנותרים התנצרו ואחר כך התאסלמו. במובלעות בודדות בגליל ובכמה ישובים עירוניים עוד נותרו קהילות קטנות של יהודים, זכר לימי התקווה הגדולים של הבית השני.

גיליון 135
ספטמבר 2011

קיץ ישראלי: שביל מסומן

בחודשים האחרונים הלכו לעולמם שנים מהאבות המייסדים של ידיעת הארץ. מייק לבנה נפטר באפריל בגיל 79 ואורי דביר נפטר ביולי בגיל 80. שניהם סיירים, מדריכים, אנשי שדה ומחנכים לאהבת הארץ.

מייק היה בין אלה שהפכו את הסיור שירשו תנועות הנוער מהפלמ"ח, ממסע אימונים צבאי לטיול להכרת הארץ. אורי היה גדול מסמני השבילים, האיש שלזכותו לא רק מפעל שביל ישראל אלא פרויקט השבילים הישראלי בכללותו. הוועדה לסימון שבילים ושביל ישראל הייתה פרי יצירתו, כמו גם מעשה סימון שבילי הטיול, שאותו התחיל בהרי אילת כאשר היה נהג באגד. לימים כאשר החל לעבוד באגד תיור שכנע את הקואופרטיב לא רק להמשיך ולסמן את שבילי המדבר אלא גם להוציא את מפות סימון השבילים הראשונות. עבודת סימון שבילי ודרכי הטיול בכל הארץ נמשכה ארבעים שנה עד לסימון כל אזורי הארץ והדפסת מפת סימון השבילים האחרונה. אורי דביר היה האיש שערך והוציא לאור את כל סדרת המפות החשובה הזו.

אפשר להפליג בשבחי מעשיהם של מייק ואורי. לספר על המאמרים והספרים שכתבו, המחקרים שפרסמו, הקורסים למורי דרך שניהלו, השיעורים שהעבירו, ועל מאות התלמידים שהיו להם. אולם אני אזכור אותם בתכונות המיוחדת שהיו להם, תכונות שלאורם חינכו את אנשי ידיעת הארץ שהלכו בעקבותיהם: סקרנות, פתיחות ונגישות.

דלתם של אורי ומייק הייתה פתוחה לכול שוחר ידיעת הארץ באשר הוא. כל מי שרצה לשאול, לבדוק, לקבל הסבר – יכול היה לפנות אליהם, לקבל אוזן קשבת, תשומת לב, ועצה. ללא אגו, ללא תמורה ומתוך סקרנות אין קץ.

אורי ומייק לימדו אותנו שבכל מקום יש סיפור מרתק וכל סיבוב בחוץ הוא טיול מלא עניין. ואם, תוך כדי טיפוס לגבעה או הליכה בוואדי, נתקלים באיזה רוג'ום חשוד, ערימת אבנים לא מוסברת, צריך לעצור, לבדוק, להתעניין. כך הם היו עד יומם האחרון. צועדים לעבר הרוג'ום הבא, מספרים להולכים איתם את סיפורו המרתק.

עשרות אלפי הקילומטרים של השבילים המסומנים יחד עם מאות אלפי המטיילים בהם יהיו מצבת הזיכרון למייק לבנה ולאורי דביר. זכרונם ישאר איתנו לתמיד, מעבר לרוג'ום הבא והמרחבים הפתוחים של ידיעת הארץ.

גיליון 134
יולי-אוגוסט 2011

מדבר, קיבוץ, טבע: 93 שנות ידיעת הארץ

שמחה יעקובוביץ הוא עיתונאי יהודי דתי שנולד בישראל וחי מזה שנים ארוכות בקנדה. הוא התפרסם בזכות סרטיו התיעודיים ובזכות סדרת התעודה "הארכיאולוג העירום". לפני כארבע שנים הציג בטלוויזיה סרט חדש בשם: "הקבר האבוד של ישו". בסרט טען יעקבוביץ, שמערת קבורה שהתגלתה בארמון הנציב לפני 30 שנה היא למעשה אחוזת הקבר המקורית של ישו ובני משפחתו.

עכשיו חוזר אלינו יעקובוביץ, עם סרט חדש על המסמרים ששימשו לצליבתו של ישו. הסרט מספר על אחוזת קבר מימי הבית השני שיעקובוביץ, בסיפור מתח בלשי גילה את עקבותיו בארכיוני החפירה. הקבר שעליו נסב הסרט התגלה בשנת 1990 במערת קבורה שנחשפה בעת סלילת הכביש בין ארמון הנציב לאבו תור. במערה נמצאה גלוסקמה עם השם "קיפא" חרוט עליה. והחופרים העריכו שייתכן שזו אחוזת קבורה של משפחת הכהן הגדול קיפא, המוכר בעולם ככהן הגדול שהסגיר את ישו לרומאים. בתוך ארון הקבורה נמצאו שני מסמרים, שהם על פי יעקובוביץ, המסמרים שאיתם צלבו את ישו.

העובדה שמעת לעת מתגלים מסמרים בקברים עתיקים, יחד עם חפצים אחרים (הארכיאולוגים מעריכים כי אלה שימשו לחריטת השם על הקבר), העובדה שאין כל הוכחה שאכן זוהי אחוזת הקבר של משפחת הכוהנים הזו, והשאלה המנקרת מדוע בכלל ביקש לקחת איתו למרומים הכהן הגדול דווקא את המסמרים הללו, כל אלה לא מרתיעים את יעקובוביץ' - הוא בשלו, והסרט כמובן זוכה ביחסי ציבור מרהיבים.

אולם בעוד שבעולם מתייחסים לסיפור הבלשי של יעקובוביץ' בקורטוב ראוי של סקפטיות, דווקא אצלנו הוא מקבל חשיפה תקשורתית עצומה ויעקובוביץ' הוא כעת הלוחם בעוז נגד חוסר דמיונם של הארכיאולוגיים ושמרנותם.

גיליון 133
מאי-יוני 2011

חופשה מעולם קדמון: מגלים עבר

החורף הולך ונמוג ותוכניות החופשים, בתחילה פסח ואחר כך הקיץ, כבר מתחילות לבצבץ בתכנונים ראשוניים. גם אנחנו, כמו כל ענפי התקשורת השונים, מלאים בהצעות לבילוי ולטיול – אל הפריחה המשגעת, המעיינות המתפרצים, מקומות הלינה הייחודיים כגון צימרים גדולי ממדים ומלונות ספא חדשים, ושלל פינוקים אחרים.

בין כל אלה החלטנו להקדיש הפעם גם מקום לחופשה מסוג אחר, הכוללת השכמה בשעות הבוקר המוקדמות, בילוי של כמה שעות טובות באבק ובחול בניקוי אבנים ומשטחים, ועבודת כפיים עם דליים וטוריות. זה תיאור כוללני אבל בהחלט מדויק של הצטרפות לצוות חופרים במשלחת חפירות ארכיאולוגית, ובצד העבודה יש בכך סיפוק עצום. אפשר לספר על אתר ארכיאולוגי זה או אחר, לקרוא על פרק היסטורי ולקבל דיווח על גילוי של ממצא מיוחד במקום אלמוני, אבל במשלחת חפירות אפשר לקבל את זה ישירות לראש וללב. אין כמו לשמוע על פרק היסטורי מרתק של הארץ מפי פרופסור, ראש חוג, מרצה בכיר שנמצא אתך יום יום בחפירה ארכיאולוגית. אין כמו להבין כיצד מפרשים ממצאים חומריים וכיצד בונים את הבנת העבר כמו לחוות את החיפוש אחר העבר הזה ולגלות את הדברים הקטנים המרכיבים את התמונה הגדולה. אין כמו הידידות הנרקמת בין אנשים שעוסקים במטרה אחת, מגובשת, לגלות את מכמני העבר. אנשים מכל העולם, סטודנטים לארכיאולוגיה, אוהבי ארץ ישראל מעשרות מדינות, מכורים לדבר או סתם פלוני שאוהב את הנושא.

חפירה ארכיאולוגית היא חוויה ממכרת. עלות ההשתתפות בה לא גבוהה, והיא בהחלט ממלאת את מצוות החופשה: להוציא אותך מתוך היום יום אל מציאות שבה אפשר לשכוח לרגע את טרדות השעה ולהתמקד בעשיית משהו אחר. ואגב, ייתכן שאפילו תגלו ממצא נדיר. פסל ענק של מלך קדמון, ארכיון מכתבים הזורה אור על ימים מאוד רחוקים, אוצר מטבעות זהב, או משהו שכלל וכלל לא ידענו שהיה קיים כאן בעבר.

בגיליון זה תוכלו ללמוד פרק היסטורי מרתק ישירות מפי הארכיאולוגים, ההיסטוריונים והמומחים לדבר. תתרגשו עם גילויים מרתקים של עולם עתיק – אולי אוצר מטבעות, שלד של לוחם קדמוני, כלי בישול, מגילה, כתובת עתיקה. תוכלו להתלבט יחד עם אנשי החפירה מה בדיוק עומד לצאת מקצה החוט שהתגלה בחפירה, מה בדיוק היה כאן. האם שער מימי דויד המלך, האם עדות למלחמת קדומה, ואולי שריד לממלכה לא ידועה.

גיליון 132
מרץ-אפריל 2011