אם להאמין לנתוני הסקר האחרון של רשות האוכלוסין וההגירה, נכון לאמצע 2012 נמצאים בישראל 59,858 מהגרים בלתי חוקיים, שחצו את הגבול מאפריקה. 57 אחוזים מתוכם הגיעו מאריתריאה, 26 אחוזים מסודן ומדרום סודן.

עם הגעתם לגבול מועברים הפליטים למתקן "סהרונים" בסמוך לכלא קציעות. בינואר השנה אישרה הכנסת תיקון לחוק המאפשר כליאת פליטים לשלוש שנים בלי משפט, בניגוד ל"אמנת הפליט" עליה חתומה ישראל. אך רוב המסתננים משתחררים במהרה, ופשוט מוסעים למרכז הארץ. המדינה מעניקה להם אשרת שהייה זמנית, אך אוסרת להם לעבוד, או לקבל שירותים רפואיים וסוציאליים. על פי הערכות זהירות, כ-17,000 מהם מתגוררים בתל אביב, רובם ככולם בדרום העיר.

המרחב שבין התחנה המרכזית הישנה לזו החדשה הפך בשנים האחרונות לגטו. זוהי שכונה שאם נקלעתם אליה בטעות - והרי מי מלבד תושביה בא ברחובותיה ללא סיבה מיוחדת - תחושו מיד שהגעתם לעולם אחר. זו תל אביב זרה, חצר אחורית של מישהו אחר.

היום, כשרף המסתננים עומד על 1,500 בחודש, המצב הגיע לנקודת רתיחה. מחד ניצבים תושבי השכונות, מאידך פליטים ללא בית, ובתווך ארגוני זכויות אדם ופוליטיקאים. בגל ההפגנות ששטף את האזור, נבחרי הציבור היקרים לא שאלו מדוע קליטת המהגרים נעשית ללא כל מדיניות ועל חשבון תושבי דרום תל אביב, אלא היו בעיקר עסוקים בליבוי היצרים.

סדרת תצלומים מרתקת משכונת נווה שאנן המתפרסת בגיליון, היא הזדמנות להסתכל על הדמויות הראשיות בעלילה, ולשאול את עצמנו מה אנחנו רואים שם. אנשים, ילדים ומשפחות, שסביר להניח מחפשים כאן את מה שכל אדם רגיל מחפש: עבודה, שגרת חיים, בית. אך האם הבית שלנו יכול, וצריך, להיות גם ביתם?

גיליון 140
יולי-אוגוסט 2012

תעלומת הגלוסקמות ממזרח תלפיות

שמחה יעקובוביץ הוא עיתונאי יהודי דתי שנולד בישראל וחי מזה שנים ארוכות בקנדה. הוא התפרסם בזכות סרטיו התיעודיים ובזכות סדרת התעודה "הארכיאולוג העירום". לפני כארבע שנים הציג בטלוויזיה סרט חדש בשם: "הקבר האבוד של ישו". בסרט טען יעקבוביץ, שמערת קבורה שהתגלתה בארמון הנציב לפני 30 שנה היא למעשה אחוזת הקבר המקורית של ישו ובני משפחתו.

עכשיו חוזר אלינו יעקובוביץ, עם סרט חדש על המסמרים ששימשו לצליבתו של ישו. הסרט מספר על אחוזת קבר מימי הבית השני שיעקובוביץ, בסיפור מתח בלשי גילה את עקבותיו בארכיוני החפירה. הקבר שעליו נסב הסרט התגלה בשנת 1990 במערת קבורה שנחשפה בעת סלילת הכביש בין ארמון הנציב לאבו תור. במערה נמצאה גלוסקמה עם השם "קיפא" חרוט עליה. והחופרים העריכו שייתכן שזו אחוזת קבורה של משפחת הכהן הגדול קיפא, המוכר בעולם ככהן הגדול שהסגיר את ישו לרומאים. בתוך ארון הקבורה נמצאו שני מסמרים, שהם על פי יעקובוביץ, המסמרים שאיתם צלבו את ישו.

העובדה שמעת לעת מתגלים מסמרים בקברים עתיקים, יחד עם חפצים אחרים (הארכיאולוגים מעריכים כי אלה שימשו לחריטת השם על הקבר), העובדה שאין כל הוכחה שאכן זוהי אחוזת הקבר של משפחת הכוהנים הזו, והשאלה המנקרת מדוע בכלל ביקש לקחת איתו למרומים הכהן הגדול דווקא את המסמרים הללו, כל אלה לא מרתיעים את יעקובוביץ' - הוא בשלו, והסרט כמובן זוכה ביחסי ציבור מרהיבים.

אולם בעוד שבעולם מתייחסים לסיפור הבלשי של יעקובוביץ' בקורטוב ראוי של סקפטיות, דווקא אצלנו הוא מקבל חשיפה תקשורתית עצומה ויעקובוביץ' הוא כעת הלוחם בעוז נגד חוסר דמיונם של הארכיאולוגיים ושמרנותם.

גיליון 139
אפריל-מאי 2012

פס מתכת באמצע המדבר

בעקביות, בנחישות ובמהירות הולכת ונשלמת גדר הגבול בין ישראל לסיני. מקדמת דנא ועד 1948 היה המעבר בין הנגב לסיני פתוח. נודדים עברו מצד לצד, מבלי לשים לב לפוליטיקה עולמית שהציבה גבול בתוך המדבר. במשך 19 שנים, להוציא כמה חודשים לאחר מבצע קדש, היה זה גבול סגור בין ישראל למצרים: גדר אחת, לא גבוהה במיוחד, שנרמסה במהירות על ידי גמלים, בדואים, מבריחים ומסתננים. 15 שנים נוספות היה הגבול פתוח, וסיורים עברו מצד לצד, יחד עם מבריחים, רועי עזים ומטיילים.

גם לאחר הסכם השלום עם מצרים נשאר "גבול השלום" פרוץ למחצה. תושבי המדבר עברו אותו ללא קושי, יחד עם מבקשי עבודה מרחבי אפריקה, נשים ממזרח אירופה וגנבי מתכת מקומיים. השינויים בתקופה האחרונה במצרים ואובדן השליטה בסיני הביאו לדרדור מצבו של הגבול, ולבניית המערכת החדשה. עדיין יש קטעים שאפשר לעבור בהם ללא קושי, אבל כל יום שעובר מצמצם אותם, עד שהפרצה האחרונה תיסגר והנתק בין הנגב לסיני יהיה שלם.

קו הגבול בין הנגב לסיני אינו קו טבעי. הוא נוצר בראשית המאה ה-20, כשרצו הבריטים להרחיק את הטורקים מתעלת סואץ. בבריונות קולוניאלית הציבו הבריטים אולטימטום – אניית מלחמה באל עריש ואניית מלחמה בטאבה – ודרשו למתוח קו בין שתי האניות הללו, שיהיה גבול בין האימפריה העות'מאנית למדינת החסות הבריטית במצרים. סימון הקו בוצע על ידי קציני צבא בריטים, בליווי טורקים. הבריטים דאגו שמקורות המים לאורך הקו יהיו בצד המצרי של הגבול (חוץ מעין המערה הפצפון שנשכח ונותר בצד העות'מאני), כך גם נתיב המעבר העיקרי, דרב אל-ע'זה – שעלה מראש מפרץ עקבה אל העיר עזה; קו ישר במדבר שסומן בגלי אבן ממוספרים.

לימים, לאחר מלחמת העצמאות, מבצע קדש, ובעקבות הסכם השלום עם מצרים, חזרנו בדיוק לאותו קו בריטי ישר החוצה את המדבר. אין הקלות, אין תיקונים, גם לו אפשרו אלה לסלול דרכים פשוטות יותר ולהעביר קווי תחבורה קלים יותר.

המדבר לא יודע גבולות. הוא מתמזג באיטיות מתצורת נוף אחת לשנייה. החיים המודרניים הם שמתווים את המסגרות, מצמצמים את המרחב, סוגרים על האופק. אולי יום יבוא וכל זה יהיה אחרת, ופס המתכת במדבר יהיה מיותר. הלוואי.

גיליון 138
ינואר-פברואר 2012

בין הפטיש לסדן: אחרוני הנפחים בארץ

ב-16 בנובמבר פרסמו העיתונים ידיעה על "תגלית מרעישה בשמורת החולה... פקח של רשות הטבע והגנים, מצא נקבה של העגולשון - או בשמה המלא עגולשון שחור-גחון – צפרדע קטנה עם בטן מנוקדת, שהוכרז עליה כמה וכמה פעמים שהיא נכחדה מהעולם". ואכן, תגלית מרעישה זו זכתה לסיקור נרחב: רשויות הטבע קיבלו את ליטרת הפרסום, התקשורת זכתה לנושא מסקרן שהעלה את הרייטינג, ולצפרדע האלמותית היו 15 דקות של תהילה. אולם חוקרים בכירים סירבו להצטרף לחגיגה וטענו, בצדק, שהעגולשון מעולם לא נכחד מעל פני האדמה, אלא שהוא בעצם מסתתר כמו שצריך, ולמעשה איש לא חיפש אותו בצורה המדעית הנכונה.

"מי בנה את כותלי הר הבית?", הרעימו העיתונים שבועות ספורים לאחר מכן, מצטטים מבלי לשאול שאלות מן הידיעה הדרמתית לעיתונות של רשות העתיקות: "כל מורה דרך וכל תלמיד המצוי בתולדות ירושלים, ישיב מיד שהיה זה הורדוס. ואולם, בחפירות הארכיאולוגיות בצד תעלת הניקוז העתיקה של ירושלים התגלה לאחרונה מקווה טהרה קדום, שמערער את התפיסה הארכיאולוגית המקובלת". כמי שהכשיר מאות מורי דרך, עליי לציין כי איני מכיר מורה דרך שלא יודע שבניית מתחם הר הבית נמשכה הרבה שנים לאחר ימיו של הורדוס. לדעתי גם תלמידי תולדות ירושלים מודעים היטב לעובדות הללו. אבל זה כמובן מייתר את הידיעה הדרמתית, כי הרי לא יבשרו לנו "כמו שאנחנו יודעים מן המקורות, בניית הר הבית נמשכה גם לאחר ימיו של הורדוס".

הן בסיפור הצפרדע שקמה לתחייה והן במקרה הר הבית, מיהרה העיתונות היומית לצאת בכותרות המורכבות מחצאי אמיתות ומידע לא מגובש. חבל ששום עיתונאי לא ספר עד עשר, חזר אל הספרים והמאמרים, ושם דברים בפרופורציות מבלי להכריז על תגליות מרעישות לכאורה.

גיליון 137
דצמבר 2011

במשעול המתפתל: השבילים הלאומיים של האי הבריטי

הדיונות בעולם נעלמות. עדיין נותרו שטחי דיונות נרחבים במדבריות אפריקה ואסיה, אבל ככלל, גבעות החול הולכות ומצטמצמות. להיעלמות הדיונות, בניגוד להרבה שינויים אחרים על פני כדור הארץ, יש גורם אחד בלבד - פעילות האדם. משטחי החולות הגדולים שלאורך החוף המזרחי של הים התיכון נעלמים בגלל הקמת סכר אסוואן ובניית מעגנות ומתקני נמל. את המחיר משלמים ערי החוף הבנויים על מצוק הכורכר החופי; לכל אורך המצוק, בנתניה, הרצליה, תל אביב, יפו ובת ים – יש סכנה מיידית של התמוטטות המצוק והמבנים הבנויים עליו.

במקומות אחרים הדיונות נעלמות כי בונים עליהן, כורים את חולותיהן לבניין, מיישרים אותן, בונים דרכן כבישים. משטחי החולות הגדולים שבין חדרה לקיסריה – שפעם הגיעו עד לפרדס חנה – כבר אינם ממש חולות. אמנם מדברים על שמורה קטנה בתוכם, אבל רוב חולות כבר אינם, וכך במקומות אחרים.

דיונות הם בית גידול מיוחד. התנועה המתמדת של החול, היובש והפרשי הטמפרטורות הקיצוניים הם מקום צמיחתם של צמחים ייחודיים ובעלי חיים שהצליחו להתאקלם בתנאים הקיצוניים הללו.

סודות הדיונות עדיין לא נחקרו עד תום. דוגמה יפה לכך היא הדיונה הגדולה בסמר שבערבה. בשנים האחרונות התגלה בה אחד המכרסמים היפים ביותר בארץ, ירבוע גדול, שבכלל לא היה ידוע שהוא חי באזור הזה. צרבלוס ערבנזיס, עכביש גדול שמוטת רגליו יכולה להגיע ל-20 סנטימטרים, בעל חיים אנדמי לערבה הדרומית ולמשטחי החולות שלה – התגלה בערבה בשנים האחרונות, ואף נקרא על שמה. בסמר אפשר למצוא סוג שממית בשם ישימונית תמנע, שממית בסכנת הכחדה שזהו בית גידולה האחרון בארץ, בנוסף לאוכלוסיות של גרביל המדבר-הדרומי המצוי אף הוא בסכנת הכחדה, ארנבת מצויה, קיפוד המדבר, שועל מצוי, זאב וצבוע. את החתול חולות כבר לא נראה בדיונה הזאת, הוא נעלם מהארץ.

הכחדה היא טרמינאלית. מה שהוכחד לא ישוב, לא יהיה עוד. בית גידול ייחודי שנעלם עוצר את התפתחות השונות הגנטית הייחודית לאותה סביבת חיים. בימים אלה מחסלים בערבה פעם נוספת את הדיונה האחרונה בסמר. לאחר מאבק ארוך אישר מנהל מקרקעי ישראל לקבלנים לכרות את החול, להעמיסו על משאיות, ולשלוח אותו לאתרי הבנייה באילת ובערבה. אולי דווקא שם, בין הצמחים ובעלי החיים הייחודיים היה המפתח להבנת סוגיה גנטית חשובה, אולי תרופה, פריצת דרך מדעית, מזור.

לעולם לא נדע.

גיליון 136
אוקטובר-נובמבר 2011

רודולף הצייד: מסע הציד של יורש העצר האוסטרי לארץ ישראל

הניסוי הגדול של תחיית עם ישראל בארצו שהחל עם שיבת ציון, נגמר בשתי מרידות גדולות ובחורבן הבית השני. דיווחים מן השטח לגבי המרד השני, מרד בר כוכבא, אינם רבים. היה זה מרד קשה, שמיטב הלגיונות של הצבא הרומי הוזרמו במסגרתו ארצה. לגבי המרד הראשון יש לנו דיווח מהימן של עד ראייה ומי שהשתתף במהלכי המרד. יוסף בן מתתיהו בספרו "מלחמת היהודים" מתאר לנו את האירועים שקדמו למרד ואת המרד עצמו.

למרות התיאור המפורט, קשה להבין מה היו הסיבות לפרוץ המרד. מקובל לטעון כי נגישתו של השלטון הרומי הזר בארץ היא זו שהביאה את העם למרוד. רומא שלטה בפרובינציות באמצעות משתפי פעולה; בארץ ישראל היו אלה הורדוס ויורשיו. מי מהם שלא עמד במשימה של שמירת הסדר והארגון בממלכתו, הודח והוחלף על ידי נציב רומי. הנציב התמקם בקיסריה ולרשותו עמד כוח צבאי קטן, אולם את ענייני השלטון היומיומיים ניהלו הסנהדרין והכוהן הגדול, שלרשותו עמד משמר המקדש, כוח משטרתי שמנה יותר מ-8,000 איש. לאדם ברחוב לא היה, לפיכך, כל קשר עם השלטון הרומי.

על מה פרץ המרד, אם כך? הקורא ב"מלחמת היהודים" מבין מיד את סיבות לפרוץ המרד: מאבק חברתי מעמדי בין עשירים לעניים, בין מרכז לפריפריה. המעשה הראשון שעושים המורדים כאשר הם משתלטים על ירושלים הוא לשרוף את בניין הארכיון, שנשמרו בו רישומי החובות של בני המעמדות הנמוכים לאצולה.

המרד הגדול התבשל לאורך זמן, שהעם חווה בו נישול חקלאים והקמת חוות חקלאיות גדולות, הפיכת הדייג לתעשייה ריכוזית של דגים מלוחים למשלוח אל מחוץ לארץ, מיסוי כבד למימון תוכניות פיתוח גרנדיוזיות והשקעות מעבר לים. דברי הימים אינם חוזרים על עצמם, אבל לאירועים דומים יש קווים משותפים. כאשר הסולידריות, האחריות ההדדית ושיתוף הגורל נעלמות, ובמקומן באות התעשרות על חשבון הציבור, פלגנות ואנוכיות, האלימות גואה ומתפרצת לבסוף, במעשה יחיד, לנחשול אדיר.

רוב יהודי המשיך להתקיים בארץ גם אחרי המרידות של תקופת הבית השני, אולם אובדן הישות היהודית גרם להידלדלות הדרגתית. לאורך כמה דורות הלך הישוב היהודי והצטמק. הטובים התפזרו למרכזים הגדולים והפורחים של העולם הביזנטי, ירדו לרומא ועברו לביזנטיון. רוב הנותרים התנצרו ואחר כך התאסלמו. במובלעות בודדות בגליל ובכמה ישובים עירוניים עוד נותרו קהילות קטנות של יהודים, זכר לימי התקווה הגדולים של הבית השני.

גיליון 135
ספטמבר 2011