|
לורו וריניו
הוא עולה רגל מסוג אחר. הוא עשה את כל הדרך מצרפת
לירושלים במו רגליו היחפות, מטר אחרי מטר, והתפלא לגלות שרק בישראל,
משום מה, מתגלגלות זכוכיות בצדי הכבישים
כתב וצילם: יעקב שקולניק
צעידה, לדידו של לורו וריניו
(Vrignaud Laurent), היא הרבה מעבר לבילוי, או לשמירה על כושר
גופני. צעידה היא דרך חיים. הגימלאי בן ה- 66, אלמן ואב
לשניים, מורה לאנגלית ולצרפתית, השלים עד כה שלוש פעמים מסע בן
1,500 קילומטרים לסנטיאגו דה קומפוסטלה, אתר הצליינות הספרדי
המושך אליו מיליוני עולי רגל. לורו חיפש אתגר חדש. חיפש ומצא:
הוא יעלה לירושלים ויעשה את כל הדרך מצרפת לעיר הקדושה ברגל.
כדרך הצליינים, לורו מתרחק
מפרסום. הוא גם אינו נושא עמו מצלמה, כך שאין לו כלל תמונות
מהמסע. לורו מתעד את קורות המסע שלו בכתב ובאמצעות מכשיר הקלטה
קטן. מי שגילה לנו את דבר קיומו הוא ארנון זלמן, שניחן בחושים
חדים לבני אדם. ההלך המוזר שצעד בצד הכביש העולה מלוד ללטרון
צד את עינו. ארנון עצר בצד הכביש , עמד על טיבו של לורו ומיד
הזמין אותו להתארח, לפחות יום אחד ללא תשלום, בהוסטל החדש
והמיוחד שלו, ששוכן בכיכר ציון שבירושלים. בהוסטל הזה יש
חדרים זוגיים, חדרי אכסנייה ואוהלים זוגיים על הגג. לורו
העדיף, כמובן, להתגורר באחד האוהלים… "אחרי הלילה הראשון אצל
ארנון הלכתי ללון ב'בית אברהם', שנועד במיוחד לצליינים", מספר לורו, אבל מיד אחר כך חזרתי לארנון. אני הרבה יותר נהנה כאן על
הגג. ארנון היה האדם המושלם ביותר לקדם את פניי בירושלים. חבל
לי רק שכאדם המתנגד לאלימות, יצא לי לבקר כאן דווקא כשבאזור
השתוללה האלימות במלוא עוזה".
לורו לן במגוון עצום של מקומות
לינה. הוא נשא עמו שק שינה דק ממשי, ערסל ויריעת חילוץ דקה
ומבודדת, ציוד שבאמצעותו ישן ביערות. הוא ישן באכסניות, בבתי
מלון קטנים, במוסדות עירוניים ובחניוני קמפינג. לא מעטים מהם
ויתרו על התשלום, או העניקו לו הנחה משמעותית כששמעו על המבצע
שלו. מנזרים וכמרים, גם אורתודוקסים ולא קתולים כמוהו, העניקו
לו קורת גג. היו גם אנשים, שפגש בדרך, שאירחו אותו בבתיהם.
בלוד הזמינו אותו לישון בחצר המסגד, על השטיח והוא הופתע לראות
שאנשים מגיעים לתפילה גם באמצע הלילה.
למה. בשביל מה?
"אני אמנם עונד לצווארי את הצדפה,
סמל הצליינים ועולי הרגל מאז ימי הביניים, והשם ירושלים מדבר
אליי, אבל אני לא מזן המאמינים שנסחפים באמונתם", אומר לורו.
"אני יודע שקדושתה של סנטיאגו דה קומפוסטלה מקורה באגדה
שהמציאו בני אדם, ובכל זאת צעדתי לשם. הדת לבדה, אם כך, אין
בכוחה לגרום לי לצעוד ברגל מצרפת לירושלים. אני גם לא רואה את
המסע הזה כספורט ואין לי שום כוונה להיכלל בספר השיאים של גינס.
זו לא משימה שהטיל עליי כומר ולא האל. מסע כזה פשוט ממלא אותי
אושר ואין לי שום הסבר הגיוני לכך. מצטער".
האמת ניתנת להיאמר, ההסבר של לורו
הוא ההגיוני ביותר. למה צריך סיבה לכל דבר? בא לו לצעוד
לירושלים והוא עשה את זה וזהו. הוא לא היחיד. יש לו חבר בצרפת,
שכבר הקדים אותו במסע שכזה. יש רק שני הבדלים ביניהם. אותו חבר
החל לצעוד מארל שבדרום צרפת ו"חסך" לעצמו כמה מאות קילומטרים
טובים. ודבר שני, לורו צעד רוב הדרך כשהוא יחף.
"בצעידות שלי נהגתי תחילה לצעוד
בסנדלי גומי, מהסוג שהולכים לים, אבל לאט לאט עברתי לצעוד יחף.
התאמנתי בהליכה כזו בדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה. זה נותן לי
תחושה טובה. אחר כך גם נודע לי שהרפלקסולוגים ממליצים ללכת
יחף. בדרך לירושלים צעדתי אלפי קילומטרים ולא נתקלתי בבעיות,
עד שהגעתי לישראל. משום מה רק כאן נתקלתי בזכוכיות על הכביש".
המסלול
המסע החל ב- 28 במארס 2005 באי
הקטן Noirmoutier, ליד נאנט שבחוף האוקיינוס האטלנטי, האזור
בצרפת שבו מתגורר לורו. האי הזה, כמו שכנו המפורסם יותר, האי
סן מישל, מתחבר ליבשה כשהים בשפל. חציית הים ביבשה סמלה את
ראשית מסעם של בני ישראל בים סוף, כשהים נפתח לפניהם והם עברו
ביבשה. שתינו גר ביבשה קרוב לאי. סמלי כמו משה והים האדום.
"בצרפת צעדתי לארל, בדיוק בכיוון
הנגדי לצליינים שעלו לסנטיאגו דה קומפוסטלה. כולם התפארו במבצע
שלהם, אבל כששמעו שאני צועד לירושלים, נתנו לי כבוד. הצעידה
לאורך הריביירה הצרפתית והאיטלקית, עם בתי המלון הגדולים
והיקרים ועם הנהגים הממהרים הייתה קשה ולא התאימה לצועדים
מסוגי. בתוך איטליה נהניתי מאוד. אנשים זיהו מיד, על פי הצדפה
שענדתי, שאני צליין. 'פלגרינו', אמרו לי, ולחצו את ידיי
בהתלהבות כששמעו שאני הולך לירושלים.
"קרואטיה היא ארץ יפה, אבל האנשים
קשוחים, אולי בגלל המלחמה שעברו. המפגשים עם האנשים היו
נוקשים. 'כן, זו הדרך ל...', הואילו לומר לי ואחרי שהתחלתי
לצעוד נזכרו שהיא ממוקשת. אבל לא אשכח כיצד הגעתי לעת שקיעה
לדוברובניק, כשקרני השמש האירו על העיר העתיקה בעוד העיר החדשה
נותרה בצל.
"אלבניה הציגה בפניי אנשים
ביישנים וידידותיים מאוד. הצעידה שלי לירושלים לא הותירה בהם
שום רושם. גם הצדפה לא אמרה להם דבר. הם בטח חשבו שאני איש עם
רעיון מצחיק שרוצה ללכת לאיזשהו מקום. אני זוכר אדם שמאוד שמח
לראות אותי. הוא רצה לראות צרפתי אחרי שקרא את ספריו של ויקטור
הוגו. החלום שלו הוא להגיע לצרפת. הוא הפנה אותי לבית הספר
המקומי ושם ישנתי.
מתורכיה יש לי הכי הרבה זיכרונות,
בעיקר משום שזו ארץ ענקית. מעולם לא הייתי קודם בארץ מוסלמית.
אחרי כמה ימים של הסתגלות לאווירה, התחלתי לאהוב את האנשים, את
האוכל, את הפירות הנהדרים. פגשתי שם הרבה אנשים טובים, אבל
באנטליה קרה לי אירוע קשה. צעדתי לבדי השכם בבוקר, בשעה רבע
לשש, בשדרות הראשיות בעיר. שלושה צעירים, קפצו עלי, הטיחו את
ראשי במדרכה ושדדו את הכסף, התעודות וכרטיס האשראי שלי. אפי
נשבר. נאלצתי להספיק את המסע ולהתאשפז בבית חולים בצרפת. חזרתי
לאנטליה ב- 23 במאי 2006 והמשכתי בדיוק במקום שבו הפסקתי.
"המשכתי לצעוד לאורך החוף התורכי
והגעתי לסוריה. פגשתי שם אנשים ידידותיים מאוד. הזמינו אותי
לאכול והציעו לי מקומות לישון. בגבול לבנון הזמין אותי אדם
להתארח בביתו. בסוף היום אף הצטרפתי לשדה שלו וערמנו קש
לערימות. בלבנון מצאתי הבדלים גדולים בין עיר הגדולה והמתוחכמת
ביירות לבין המקומות הקטנים. יש לי זיכרונות נעימים מאוד מהארץ
הזאת. בביירות לנתי בכנסייה. סוף סוף יכולתי לדבר צרפתית, אחרי
המסע הארוך שבו כמעט לא היה לי עם מי לדבר.
"מביירות הלכתי לדמשק. מעניין
שדווקא בבית שנועד לעולי רגל נוצרים שלחו אותי הנזירות לבלות
את הלילה בגינה. הן גם הזהירו אותי שלא אזכיר בפני שום איש
שאני מתכוון לצעוד לירושלים. ראיתי שהן חששו, אבל אני אמרתי
תמיד בגלוי שאני מתכוון לצעוד לירושלים ולאיש לא היה איכפת.
"הקטע לאורך הכביש המהיר מדמשק
לעמאן היה קשה מאוד מבחינה פיסית. זהו אזור מדברי חם. החום
הכבד כמעט שבר אותי. ניצלתי בזכות תחנות המשטרה שלאורך הדרך,
שם קיבלתי מים ואפילו יכולתי להתקלח. בדרך, במקום לצעוד לעמאן,
הלכתי לאום קייס. זה היה נפלא. פתאום ראיתי את הנוף הנהדר של
הכנרת, שריגש אותי מאוד. לא תיארתי לעצמי שהכנרת יפה כל כך.
חציתי את הגבול בשיח' חוסיין כדי להגיע לטבריה, ושם הסתבכתי
קצת. הירדנים לא הסכימו בשום פנים ואופן שאחצה את הגבול ברגל.
הייתי חייב לעלות לאוטובוס והקטע הקצר הזה של כמה מאות מטרים
הוא היחיד שבו לא צעדתי ברגל.
"בישראל כמו בישראל. בטבריה שאלתי
מישהו על הדרך שבה אני צריך ללכת לצפון הכנרת. הוא ראה אותי
ומיד אמר לי ללכת לאדם בשם אדי. שהתברר לי שהוא מנהל י.מ.ק.א
ושם אכן לנתי. המלון היה ריק, בגלל מלחמת לבנון. מטבריה
המשכתי דרך צפון הכנרת לנהר הירדן. הדרכים היו ריקות מאדם.
המשכתי לנצרת, נצרת, עפולה ולתל אביב, משם ללוד, לטרון
ולירושלים. זה היה מדהים לצעוד יחף בחוצות ירושלים אחרי מסע של
7,013 קילומטרים.
"כמעט כל יום הייתי בדרכים, ללא
הפסקה למנוחה. רציתי להיות כל הזמן בתנועה. לכן קשה לי להיות
במקום אחד, אפילו בעיר נהדרת ומרתקת כמו ירושלים. מצד שני, קשה
לי להגיע להכרה שהשלמתי את המסע הזה. אני חוזר לצרפת, בדרך
למסע הבא".
המסע הגדול במספרים
אורך המסלול: 7,013 קילומטרים.
ימי הליכה: 233 ימים.
מספר מדינות: 10.
עלות: 0.8 יורו לקילומטר.
|
